מה זה חשיש, מאיפה הוא בא ו-5 סוגי חשיש נפוצים

קיצור תולדות החשיש: מדוע יצא לחשיש שם רע לאורך ההיסטוריה, כיצד מפיקים חשיש מסורתי, ומה ההבדלים בין סוגי החשיש השונים

אחד מתוצרי הקנאביס הוותיקים והמובחנים ביותר הוא החשיש, אשר לאורך ההיסטוריה סבל מיחסי ציבור גרועים למדי למרות שככל הנראה לא בצדק. בחינה היסטורית מגלה שהמוניטין המפוקפק של החשיש היה בהרבה מקרים תולדה של מה שהיום אנחנו מכנים “פייק ניוז”.

אז מה זה בעצם חשיש?

כל מי שראה ‘אצבע’ או ‘סוליה’ של חשיש יודע שהמראה המוצק השחור או החום-אדמדם או חום-צהבהב (ויש גם מופעים אחרים שפחות נפוצים בישראל) שונה מאוד מהמראה השגור של פרחי קנאביס מיובשים (אותם יש שמכנים ‘מריחואנה’, ‘גראס’ או ‘וויד’).

חשיש למעשה הוא מוצר מעובד, ‘ריבה של קנאביס’ אם תרצו, המיוצרת משרף הקנאביס המרוכז בטריכומות, לרוב לאחר הפרדה מכנית של הטריכומות מהצמח באמצעות מסננת.

חשיש טהור עשוי להיות חומר פוטנטי מאוד העשיר בקנבינואידים וטרפנים, אך בשווקים שאינם מפוקחים ישנה תופעה של ערבוב השרף בחומרים חיצוניים שונים (כגון חינה, גללי בעלי-חיים, שרף של צמחים אחרים ועוד), כך שריכוז החומרים הפעילים ואיכות החשיש משתנים ומושפעים מדרך ההפקה, מזן הקנאביס ממנו הוא הופק וממינון החומרים שנוספו בתהליך. 

כך למשל במחקר שערך פרופסור לומיר הנוש ובחן את הרכב החומרים הפעילים בסוגי החשיש השונים המצויים בשוק הישראלי הלא-חוקי, גילה כי בחשיש הלבנוני נמצאו בין 0.93 ל-4.20 אחוז THC בלבד. בחשיש המרוקני נמצאו בין 5.08 ל-13.41 אחוז THC בלבד ובחשיש ההודי נמצאו בין 0.53 ל-16.45% THC.

מהרי ההימלאיה ועד מדבריות ערב 

זהות המקור הראשוני להפקה ושימוש בחשיש עדיין איננה ודאית, אולם ההערכה הרווחת גורסת כי הפרקטיקה הזו החלה באזור רכס ההימלאיה, בסביבת מפגש הגבולות בין הודו לסין (הרמה הטיבטית).

החשיש שהופק אז היה ככל הנראה דומה יותר למה שמכונה כיום “ג’אראס הודי” וההפקה שלו הזכירה את הדרך בה מפיקים ג’אראס עד היום – באמצעות שפשוף הצמח הטרי בין הידיים. 

ככל הנראה בסביבות המאה התשיעית לספירה החשיש הגיע, על ידי סוחרים ערבים, מתת-היבשת ההודית אל אזור הלבנט ובהמשך גם לצפון אפריקה, וייתכן ששיטות ההפקה המסורתיות הנהוגות עד היום התפתחו במרחב הזה. 

עד המאה האחת-עשרה החשיש הפך לנפוץ ופופולרי למדי באזורי ההשפעה האסלאמית. במאה האחת-עשרה ניתן למצוא אזכורים לחשיש בספרות ובתרבות הערבית, בין היתר בקובץ הסיפורים המפורסם “סיפורי אלף לילה ולילה”. בערך בתקופה זו גם התחילו הניצנים של אותו “פייק ניוז” שעתיד להיות הרסני עבור המוניטין של הקנאביס בכלל והחשיש בפרט.

איזה קנאביס אתה?

כת סודית של רוצחים?!

במאה האחת-עשרה, כחלק מהפיצולים ומאבקי הכוח הפנימיים באסלאם, קם מסדר צבאי שיעי שנודע בהיסטוריה בשם ה’אסיסיון’ או ה’חשישיון’. מדובר היה בארגון רדיקלי שהטיל חתתו על הכוחות השונים במרחב המזרח-תיכוני ואימץ שיטות גרילה של הסתננות והתנקשויות. אגדות על האכזריות והתחכום שלו נפוצו מרחבי העולם המוסלמי ועוררו סקרנות גדולה. מאוחר יותר התגלגלה מהשם ‘אסיסיון’ המילה Assassin שבצרפתית ואנגלית משמעותה ‘מתנקש’. 

אחד המערביים הראשונים שכתב על “החשישיאנים” היה הנוסע האיטלקי מרקו פולו, שקרוב לוודאי לא באמת פגש בהם מעולם. זה לא הפריע לו לכתוב עליהם בפירוט כאשר רוב הדברים היו ככל הנראה פרי דמיונו הקודח. אחד הדברים שמרקו פולו ייחס לאנשי הכת למשל הוא שלפני שהם יוצאים לקרב הם שותים שיקוי מיוחד שהופך אותם ללוחמים חסרי פחד. 

העובדה שקבוצה דתית קיצונית ורצחנית צרכה חשיש כחלק מריטואל קבוע היא אמנם פיקטנית למדי, אך רוב החוקרים סבורים כיום כי אין אמת בדברים וכי הדיווחים על השימוש בחשיש מקורם בעיקר בקבוצות סוניות עוינות שביקשו להכתים את החשישיאנים ולהקנות להם שם של חברה רקובה מבחינת מוסרית.

הכינוי “חשישיה” המוזכר רבות בהקשר של כת החשישיון הוא למעשה כינוי גנאי נפוץ במקורות המוסלמים המתייחס באופן כללי לחבורה שסרחה, בסגנון של “עשבים שוטים”, שכן כידוע פירוש המילה חשיש בערבית הוא פשוט ‘עשב’.

נפוליאון פותח את הדלת למזרח

זה המקום לציין שלמרות שהחשיש הפך למאוד נפוץ ברחבי העולם הערבי בימי הביניים, לא כולם היו מרוצים. חלק מגורמי הדת והממשל ראו בצריכת החשיש תופעה אנטי-סוציאלית וחלק מהזרמים באסלאם הסוני אפילו התייחסו לחשיש כאל אלכוהול. כלומר, הטילו איסור דתי מפורש על צריכתו. חרף עובדה זו החשיש היה ועודנו מאוד נפוץ ברחבי העולם הערבי.

את נקודת המפגש של המערב עם החשיש מקובל לראות במסע נפוליאון למצרים (במהלכו הגיע גם לישראל) ב-1798. נפוליאון אמנם הגיע כגנרל מטעם צרפת המהפכנית, אך לצד צבא גדול הוא הביא עמו גם משלחת גדולה של חוקרים מכל התחומים. השהות הארוכה במצרים (הכוחות הצרפתיים שהו במצרים עד 1801) הביאה עמה היכרות עם החשיש שחזר עם הצרפתים לאירופה ומאז לא הפסיק להציף את היבשת.

הטעות האטימולוגית שדחקה את החשיש לפינה

כאמור, בעקבות מסע נפוליאון למצרים הפך החשיש למצרך מוכר באירופה. בדיוק בנקודה הזו המיתוס של ה’חשישיון’ עשה קאמבק. התיאור של מרקו פולו על ‘שיקוי קסמים’ הוביל בלשן צרפתי בשם סילבסטר לה סאסי לפתח תיאוריה שהשם ‘חשישיון’ מקורו במילה ‘חשיש’ ושהשיקוי עליו מדווח פולו הוא בעצם משקה המבוסס על חשיש. במאי 1809 לה סאסי הרצה בפני קהל פריזאי גדול ופרס את התזה שלו באופן כל כך משכנע, עד שגם היום יש רבים שחושבים שמדובר בעובדה היסטורית. 

אך גם אם עוזבים את העובדה שכל מי שיצא לו לעשן חשיש יודע שהרבה יותר סביר שמי שצורך מהחומר הופך לדובון מנומנם ולא ללוחם נחוש ואכזר, לה סאסי פשוט טעה. רוב החוקרים סבורים ש’חשישיון’ או ‘אסיסיון’ מגיע בכלל מהמילה הערבית ‘אסאס’ שמשמעותה ‘בסיס’ ושהמונח אסיסיון/חשישיון זה פשוט ‘חזרה לבסיס’ או ‘חזרה ליסודות’ (במובן של ‘פונדמנטליזם’). הסיפור הזה היה יכול להירשם כעוד פארסה היסטורית, למרבה הצער לפארסה הזו היו השלכות מתמשכות. 

ראש הרשות למלחמה בסמים ממחזר את השקר

מכאן ואילך החשיש נחשב לחומר מפוקפק. אמנם לאורך המאה התשע-עשרה היו גם חוקרים אירופאים שמצאו לו שימושים רפואיים, אך דעת הקהל הכללית היתה נגדו. כאשר הארי אנסלינגר, שעמד בראש הרשות הפדרלית למלחמה בסמים בשנות השלושים של המאה הקודמת, הצליח ב-1937 לשכנע את הקונגרס להכניס את הקנאביס לפקודת החומרים האסורים (ולמרות שמרגישים את פעמי השינוי – הקנאביס עדיין רשום בפקודה הזו), אנסלינגר דיבר בין השאר על אות “כת קדומה שביצעה מעשי רצח בגלל החשיש”. הקונגרס השתכנע וחתם על הצו. 

אף על פי כן, ולמרות מאמצים לעקור את השימוש בחשיש בעולם המערבי ובעולם הערבי כאחד, מדובר עדיין אחד מתוצרי הקנאביס הנפוצים בעולם. במדינות מסוימות החשיש מהווה אפילו עוגן כלכלי. למשל, הערכות מדברות על כך שבמרוקו כ-800,000 איש מתפרנסים מהתעשייה הזו (גידול, עיבוד, שיווק) ולפי הפופולריות של ‘חשיש מרוקני’ בקופי שופס של אמסטרדם הוא כנראה ילווה אותנו עוד תקופה ארוכה.  

סוגי חשיש מפורסמים

באופן כללי המיפוי של סוגי חשיש נעשה לרוב על פי ארצות המוצא שלהם. יש לקחת בחשבון שפעמים רבות יהיו הבדלים משמעותיים בין יצרנים שונים באותו אזור גיאוגרפי, ומאחר שרוב המסחר העולמי בחשיש מתבצע מתחת לרדאר במסגרת השוק השחור, לעתים קשה מאוד לדעת מה באמת מקור החומר. אחרי שזה נאמר, יש עדיין מספיק מאפיינים אנדמיים שעשויים לתת תמונה כללית לגבי סוגי החשיש. 

נהוג לסווג את טכניקות הפקת החשיש המסורתיות לשתי שיטות מרכזיות: חשיש בסינון יבש וחשיש “רטוב” (או “צ’אראס”).

חשיש ערבי בסינון יבש

זו הטכניקה הנפוצה באזורים שונים בעיקר בעולם המוסלמי, כגון אפגניסטן, לבנון ומרוקו. בשיטה זו מייבשים את התפרחות בסיום הקציר, ולאחר מכן עושים שימוש בפיסת בד על-מנת לסנן את הטריכומות מרקמת הצמח. בסיום התהליך נהוג לדחוס את הטריכומות המסוננות לכדי “אצבע”, “כדור” או “סוליה”, לרוב תוך חימום מתון של החשיש.

חשיש אפגני

אפגניסטן מחזיקה באחת מתרבויות החשיש העתיקות בעולם. זני הקנאביס הנפוצים למטרה זו כיום הם ברובם זני “אינדיקה” (או “אפגניקה”) המאופיינים בצמח נמוך בעל תפוקת טריכומות גבוהה.

יש המעריכים כי שיטת הסינון היבש המקורית התפתחה לראשונה באזור זה. עד סוף שנות השישים ניתן למצוא תיאורים רומנטיים של משפחות אפגניות המשתתפות יחדיו במלאכת הפקת החשיש באמצעות פיזור תפרחת יבשה על שטיח במרכז הבית, גלגול השטיח ודריכה עליו ברגליים יחפות. כיום נהוג לעשות שימוש במסננת בד ולעתים גם ברזל.

חשיש אפגני

את ה”קיף” (Kief), האבקה היבשה שהיא בעצם תפזורת של טריכומות יבשות, ניתן היה למכור כפי שהיא, או לחילופין להמשיך לעבד אותה באמצעות דחיסה בעזרת כפות הידיים או מכשור חיצוני (פעמים רבות לאחר סינון נוסף של האבקה). ישנם מספר מקורות המתארים שילוב של מים או אפילו תה בתהליך הדחיסה של החשיש האפגני, אם כי לא ברור עד כמה פרקטיקה זו אכן התבצעה בפועל.

החשיש האפגני ארומטי וחריף, צבעו שחור מבחוץ ונוטה לגוון ירקרק מבפנים. רמת ה-THC שבו נעה סביב 7%-10% אך הוא גם מכיל לעתים כמות זהה של CBD ולכן נחשב מתאים במיוחד לשימושים רפואיים. החשיש שמגיע מפקיסטן מאוד דומה לו, לכן לרוב מתייחסים אל האפגני והפקיסטני כאל מקשה אחת. 

חשיש מרוקאי

כאמור מאז ימי הביניים מרוקו היא אחד ממרכזי הגידול והייצור הגדולים של חשיש שגם נחשב לאחד הענפים הכלכליים החשובים במדינה.

זני הקנאביס המסורתיים מהם נהוג להפיק חשיש מרוקאי הם ה”בילדיה”, זן מקומי, ומאוחר יותר גם “הח’רדאללה”, זן היברידי, ככל הנראה שילוב של זן פקיסטני עם זן “הבלדיה” הנחשב לזן בעל עמידות ותפוקת טריכומות גבוהה יותר.

חשיש מרוקאי

בשיטת הסינון היבש המרוקאית נוהגים למתוח פיסת בד שתשמש כפילטר מעל לקערה, מניחים על הבד את החומר הצמחי היבש, מכסים עם יריעה כלשהי ומתחילים לתופף באמצעות מקלות עץ. בסיום אוספים את הטריכומות שהתנתקו מהחומר הצמחי ודוחסים באמצעים מכניים פשוטים.

החשיש המרוקאי הוא כנראה החשיש הנפוץ ביותר באירופה. צבעו נוטה לחום או לחום ירקרק ורמת ה-THC בו נעה בין 5% ל13%. כיום קיימים במרוקו חלקות שבהן מטופחים זני קנאביס היברידיים מודרניים, ומכשירים מתקדמים להפקת מיצויים בעלי רמות THC גבוהות בהרבה.

חשיש לבנוני

הקנאביס גדל במספר מוקדים בארץ הארזים, כאשר המרכזי שבהם הוא כמובן עמק הבקאע במזרח המדינה. החשיש הלבנוני מופק באופן דומה למדי לחשיש המרוקאי, אם כי ישנם לעתים הבדלים מסוימים באופן גידול הצמח ועיבוד החומר לאחר הקציר.

חשיש לבנוני

המושגים “לבנוני בלונד” (Lebanese Blonde) או “לבנוני אדום” (Lebanese Red) נחשבים למוכרים בשווקי הקנאביס במערב אירופה ובצפון אמריקה, אך ככל הנראה הם לא נמצאים כמעט בשימוש בלבנון עצמה, ויש המעריכים כי אלו למעשה מונחים שהומצאו על-ידי סוחרים מערביים למטרות שיווק. ההסברים שניתנו להבדלים בין החומרים מיוחסים בעיקר לזמני הקציר (“לבנוני בלונד” נקצר מוקדם ו”לבנוני אדום” נקצר מאוחר) ולאופן העיבוד (“לבנוני בלונד” לא עבר חימום לעומת ה”לבנוני אדום” שכן חומם במהלך הדחיסה).

אחוזי ה-THC של הלבנוני נעים בין 2% ל-10%. בשל הקרבה הגיאוגרפית חלק גדול מהחשיש שנמכר בישראל מקורו בלבנון.

חשיש הולנדי

החשיש ההולנדי הוא תופעה חדשה יחסית. הייצור הוא בסדר גודל קטן ונועד להפצה בקופי שופס, וקשה להשיג אותו מחוץ לקונטקסט הזה.

חשיש הולנדי

החשיש המכונה “Skuff” או “Nederhash” מופק בעיקר בטכניקת סינון יבש בכלים מעט מודרנים יותר כגון מכשיר ה-Pollinator שפותח בהולנד לשימוש זה. החשיש מיוצר לרוב מזני חממה ו”אינדור” הולנדיים כמו הסקאנק, צבעו בהיר וכמות ה-THC שלו עשויה להגיע ל-60%. 

יש לציין כי הפרקטיקה הזו אמנם מזוהה עם ההולנדים אולם באותה התקופה שהשיטה התפתחה בהולנד (שנות השישים והשבעים) גם במקומות נוספים במערב אירופה וצפון אמריקה נהגו להפיק חשיש בטכניקה דומה.

חשיש “רטוב”

הפקת הג’אראס או חשיש “רטוב” הינה השיטה הפשוטה ביותר מבין טכניקות ההפקה של החשיש ואיננה דורשת שום ציוד מלבד כפות הידיים, לכן יש המעריכים כי מדובר בשיטה העתיקה ביותר בה הפיק האדם חשיש.

צ’אראס הודי

את הג’אראס (שההגיה הנכונה יותר שלו למען האמת היא צ’אראס) ההודי מפיקים לרוב מצמחי קנאביס הגדלים בצפון המדינה, בעיקר בעמק פרוואטי ורכס ההימלאיה.

תהליך ההפקה מתבצע על-ידי שפשוף הצמח בידיים ללא שימוש בתמיסות ואמצעים מכניים, מה שהופך אותו לרך וגולמי מאוד ומתפורר בקלות. שיטת הייצור העממית מונעת סטנדרטיזציה ולכן קיימים הבדלי איכות גדולים בין סוגי ג’אראס בשוק.

צ’אראס הודי

אופן הכנת החשיש הספציפי הזה, על ידי חיכוך הידיים (Hand Rubbed Hashish), שונה במהותו משאר דרכי הפקת החשיש האחרות בכך שבניגוד לשאר השיטות בהן קוצרים ומייבשים את הצמח טרם העיבוד, בהפקת צ’אראס הצמח מעובד בעודו חי מיד לאחר הקציר, כשלפעמים העיבוד מתרחש כאשר צמחי הקנאביס נשארים בשדה כדי שאפשר יהיה לבצע את התהליך פעם נוספת.

חשיש מסוג זה מאופיין בצבע שחור, כאשר חלקו הפנימי נוטה לחום כהה. רמות ה-THC נעות בין 2% ל-16%.

חשיש נפאלי

בעל מאפיינים זהים למדי לצ’אראס ההודי – הן מבחינת שיטת ההפקה והן מבחינת המראה והמרקם של התוצר הסופי. עם זאת, ישנם הבדלים קטנים יחסית בעקבות המיקום הגאוגרפי ופערים מסוימים בגנטיקה.

כדורי חשיש נפאלי

בעבר החשיש הנפאלי זכה למוניטין רב בתור תוצר קנאביס משובח המתעלה על “אחיו” ההודי, וכדורי חשיש נפאלי (מכונים “Temple Balls”) היו מצרך מבוקש למדי בשווקים של צפון אמריקה ומערב אירופה.

בדומה לצ’אראס ההודי, גם בנפאל אחוז ה-THC בחשיש יכול להגיע לכ-17%.

ראו גם:
איך לבדוק אם החשיש איכותי
למה אין חשיש רפואי?
אגדת החשיש פרנצ’י קנולי
למה חשיש וקנאביס משפיעים שונה
הכל על חשיש…

המשך קריאה
Back to top button
x
Close

אופס!

אנא בטלו את חוסם הפרסומות כדי לצפות בתוכן באתר