כת החשישיון: רוצחים קנאים ו… מסטולים מחשיש?

האם האנשים שהביאו לעולם המוסלמי את פיגועי ההתאבדות היו למעשה חבורה של סטלנים מעושנים? הכירו את הדאע”ש של ימי הביניים – כת החשישיון האימתנית, ואת הקשר שהיה או לא היה להם לחשיש שאנחנו כל כך אוהבים.

מאת: זיו ג’ניסוב

קרוב לאלף שנים לפני שחסן נסראללה הפציע לאוויר העולם והזניק את ארגון חיזבאללה למקום בו הוא נמצא כיום, פעלו במרץ במזרח התיכון אבותיו הרוחניים של ארגון הטרור השיעי – ‘החשישיאנים’.

החשישיאנים, המכונים גם ‘כת החשישיון‘ שלטו בשיאם על טריטוריה נרחבת מאוד, מפרס (איראן של היום) ועד סוריה, תוך שהם זורים אימה ופחד בקרב השכנים סביב.

החשישיאנים התפרסמו בכל רחבי אסיה, אפריקה ואגן התיכון כרוצחים אכזריים וחסרי רחמים המבצעים את זממם בנחישות ובקור רוח, מתוך תקווה למות כשהידים ולהנות ממטעמי העולם הבא.

חשישיאנים - כת החשישיון

למעשה יש היסטוריונים הטוענים שכת החשישיון הייתה הקבוצה המוסלמית הראשונה שנקטה בפעולות מסודרות של רצח-התאבדות בסגנון הקמיקזה, או “פיגועי התאבדות” כמו שהם מכונים היום.

המטרה שלהם היתה להאדיר את שכרם של המפגעים המתאבדים בגן-עדן. ארגוני הטרור המודרניים, כך מוערך, שואבים גם הם חלק מההשראה של החשישיאנים, לצד התפיסה הדתית, המבנה הארגוני ודפוסי הפעולה שלהם.

אז מי היו אותם חשישיאנים ואיך לעזאזל, בין כל שפיכות הדמים הזו, נכנס החשיש לתמונה?

איזה קנאביס אתה?

כולו מן אללה

כיאה לכל רעיון דתי שעובר עם הזמן גלגולים ופרשנויות, גם אצל המוסלמים ניתן למצוא אינספור קבוצות המחזיקות בתפישות עולם שונות ולעתים אף מנוגדות זו לזו.

אנשי החשישיון למשל התפתחו מהמסדר הניזארי, ענף של האיסמאעיליה, שהוא הפלג השני בגודלו באיסלאם השיעי ומהווה בעצמו זרם שהתפצל מהאסלאם הסוני הדומיננטי.

חסן אל-צבאח, מנהיג הכת, היה בעל יכולות התבטאות, קסם אישי וכריזמה שהצליחו לסחוף אחריו מאמינים רבים. במהלך מסעות המיסיון שלו ברחבי פרס הצליח אל-צבאח להשתלט על “מבצר אלמוות” – מבצר הררי עתיק ומבודד באזור הרי אלבורז צפונית לטהרן, שם הוא התיישב והשתקע יחד עם מאמיניו.

במשך השנים כבשו החשישיאנים מבצרים נוספים בסביבה והקימו בהם מעין רשת של אוטוקרטיות קטנות עם חברה המתפקדת באופן מרשים למדי. הם דאגו לטיפוח גידולים חקלאיים ומשק חי, השקיעו בספריות מעשירות, עריכת לימודים וטקסים דתיים וכמובן – יציאה למסעות רצח אכזריים.

הדאע”ש של ימי הביניים

בדומה לכתות וקבוצות דתיות קיצוניות אחרות גם אצל החשישיאנים נדרשו משמעת ברזל וכניעה מוחלטת בפני המנהיג הבלתי מעורער אשר ציווה על נתיניו לנהוג בסגפנות, להימנע משתייה ואף אסר על נגינת מוסיקה.

אל צבאח לא חשש להטיל עונשים גם על קרובי משפחתו וכך למשל נתן הוראה להרוג את אחד מבניו לאחר שחשד בו כי לגם מעט מהטיפה המרה של האלכוהול האסור בדת.

חסן אל צבאח
חסן אל צבאח, מנהיג כת החשישיון

אל-צבאח היה כל-כך גאה בנאמנות העיוורת של חברי הכת עד שמסופר כי במהלך ביקור של אורח חשוב, כאשר השניים הגיעו לחלקה העליון של החומה, ראה המנהיג שני צעירים משוטטים וסימן בידו לצעירים שיקפצו מהחומה. אלו לא השתהו לרגע וזינקו מיד אל מותם.

החשישיאנים היו כאמור מהקבוצות המוסלמיות הראשונות שטיפחו את רעיון האדרת המוות ופיאור שכרו הרב של השהיד בגן-עדן. השאיפה למות הייתה התקווה הכי גדולה שלהם, עד שבמקרה אחד מתוארת אמא שגילתה כי בנה שב הביתה בשלום מהמלחמה והחלה לזעוק בבכי ולהשחיר את פניה.

כחול לבן רבותיי, כחול לבן

החוקר היהודי המפורסם בנימין מטודלה, מגלה ארצות בן המאה ה-12, מספר בכתביו כי במהלך מסעותיו נפגש פעמיים עם אנשי החשישיון, בפרס ובלבנון. הוא גם מתאר כי היו אף כמה קהילות יהודיות שחיו תחת שלטון החשישיון ושיתפו עימם פעולה:

“…ומשם ד’ ימים לארץ מולחאת היא האומה שאין מאמינים בדת הישמעלים ויושבים בהרים גדולים והם עונין לזקן שבארץ אל חשישין ובינהם ד’ קהילות מישראל ויוצאים עמהם למלחמה ואין עליהם עול מלך פרס כי בהרים הגדולים הם דרים ויורדים מן ההרים לשלול ולבוז ועולים להרים ואין אדם יכול להילחם עימהם והיהודים שבתוכם בינהם תלמידי חכמים והם תחת רשות ראש הקהילה שבבבל.”

חשישיאנים
חשישיאנים מראים את נאמנותם על ידי התאבדות בהוראת המנהיג

כיום במדינת ישראל נותרו שני שרידים בודדים מתקופת החשישיון, אחד מהם הוא קַלְעַת נַמרוּד (מבצר נמרוד) – מבצר עתיק הממוקם למרגלות הר החרמון (3 ק”מ מהיישוב ‘נווה אטי”ב’) אשר שימש את אנשי הכת במהלך המאה ה-12.

שליטה גיאוגרפית זו אפשרה לקהילה החשישיאנית להתקיים בעיר הקדומה ‘בניאס’ הממוקמת מתחת למבצר, עד שאלו נאלצו להעביר את השליטה בעיר לצלבנים מחשש שהסונים באזור יבצעו בהם טבח.

שלא תשתה לי שם חשיש!

סביב החשישיון נרקמו אינספור סיפורים ואגדות, כשאחת המפורסמות שבהן מקשרת בין חבורת המרצחים הקנאים הללו אל החשיש המוכר והטוב שכולנו אוהבים.

הטענה הנפוצה מספרת כי חיילי החשישיון נהגו לצרוך את החשיש בטרם היציאה לקרב בכדי שיקל עליהם לבצע אותה תחת השפעת הסם.

תאוריה אחרת גורסת כי המתאבדים המיועדים הושקו במשקה שהכיל חשיש ולאחר שנרדמו הוכנסו לאולם מפואר עם מפלי מים, פירות אקזוטיים, צמחי נוי ונשים יפות, או אז סיפרו להם כי לאחר שימותו בקרב הם יזכו לחוות שוב את אותה האופוריה.

לא חשיש ולא יער

העובדה שקבוצה דתית קיצונית ורצחנית צרכה חשיש כחלק מריטואל קבוע היא אמנם פיקטנית למדי, אך רוב החוקרים סבורים כיום כי אין אמת בדברים וכי הדיווחים על השימוש בחשיש מקורם בעיקר בקבוצות סוניות עוינות שביקשו להכתים את החשישיאנים ולהקנות להם שם של חברה רקובה מבחינת מוסרית.

הכינוי “חשישיה” המוזכר רבות בהקשר של כת החשישיון הוא למעשה כינוי גנאי נפוץ במקורות המוסלמים המתייחס באופן כללי לחבורה שסרחה, בסגנון של “עשבים שוטים”, שכן כידוע פירוש המילה חשיש בערבית הוא פשוט ‘עשב’.

חובבי הבלשנות עשויים להתנחם בעובדה שכת החשישיון ככל הנראה כן הותירה את רושמה על חלק מהשפות בעולם המודרני, כאשר נהוג לייחס את מקור המילה הלועזית “מתנקש” (“Assassin”) לאותם חשישיאנים בעקבות הרפטואר שיצא להם כמחסלים מדופלמים.

אנחנו מלכתחילה לא קנינו את הסיפור של “ההתמסטלות הקרבית” של המוסלמים החביבים הללו, ולו רק בגלל שיש כל כך הרבה סמים יעילים הרבה יותר בשביל יציאה לקרב מאשר לקחת שאכטה (או שלוק) של חשיש ערבי…

ראו גם:
קפטגון – הסם של דאע”ש
סלנג ערבי בתרבות הקנאביס

המשך קריאה
Back to top button
x
Close

אופס!

אנא בטלו את חוסם הפרסומות כדי לצפות בתוכן באתר