הג’וינט הכי מרגש שעישנתי בחיים

זה היה לילה חורפי במונחים ארצישראליים. יום חמישי ה-29 לנובמבר 2019. אתם מכירים אותו בתור “בלאק פריידי”. הגברת שאני נשוי לה הייתה בסוף חודש תשיעי, עם הילדה השנייה שלנו. ילד אחד כבר היה לנו ובאותו ערב בלתי נשכח הוא היה בן שנה וחצי. למה בלתי נשכח? אם אתם קוראים את המגזין הזה אתם יכולים לנחש.

אקדים ואומר שתמיד הייתי סקפטי לגבי כישורי ההורות שלי. לא דמיינתי את עצמי אבא באף שלב בחיי ומעולם לא האמנתי להורים שאומרים ש”על אף הקשיים, בסופו של דבר זה שווה את זה”. בכל מקרה, את ההיריון הראשון קיבלתי בלב שלם. הסכמתי “לקפוץ למים” מה שנקרא. אולי באמת כולם צודקים ואני טועה. אפילו שמחתי והתרגשתי לקראת המאורע והשינוי הגדול.

מהר מאוד גיליתי שעל אף הרגעים הקסומים שתינוק מכניס לחיים שלך, רוב החששות שלי היו די מדויקים. המעבר החד מחופש מוחלט ושתי הופעות בלילה להורות במשרה מלאה היה לא פשוט.

ההסתגלות גבתה ממני מחיר נפשי כבד, ואז גיליתי את הקנאביס. הנחמה של ג’וינט בסופו של עוד יום מתיש עזרה לי לצלוח את התקופה הראשונה בצורה הרבה יותר טובה. היה לי משהו לצפות לו כשהיום נגמר, אבל הגבלתי את עצמי לשעות הלילה בלבד. אחרי העבודה, אחרי ההופעות, אחרי שהתינוק הולך לישון ויחד איתו המטלות הקיומיות המעיקות.

אלא שאז הגיע ההיריון השני. בשונה מהפעם הראשונה, הוא היה מאוד לא מתוכנן והגיע בתקופה לא פשוטה גם ככה. באותם ימים התחלתי לקחת כדורים נגד דיכאון והגברתי משמעותית את צריכת הקנאביס שלי. במשך 9 חודשים של היריון הדחקתי עד כמה שאפשר. אני לא זוכר הרבה לילות שלא הסתיימו עם ג’וינט. היה לי קשה להתמודד עם המחשבה שאצטרך לעבור שוב את כל מה שכל כך התקשיתי איתו ממש לא מזמן, רק שהפעם עם עוד פעוט בבית.

ואז הגיע יום חמישי ה-29 לנובמבר. הייתה אמורה להיות לי הופעה ב”הבימה” באותו ערב. אבל לתינוקת שברחם של הגברת היו תוכניות אחרות. סמוך לשעה 19:00 בערב התחילו צירים. כמה הדחקתי את המאורע? אחת המחשבות הראשונות שלי היתה “האם אספיק להגיע לתיאטרון ‘הבימה’ עד השעה 21:00?”

הלכנו ברגל לבית החולים בילינסון שהיה ממש מול הבית שגרנו בו בזמנו, אבל גם אחרי 6 שעות של צירים התינוקת סירבה לצאת לאוויר העולם. הרופאים שלחו אותנו הביתה ואמרו לנו לחזור שוב כשהצירים יהיו יותר אינטנסיביים.

הגברת הלכה לישון ואני, בתומי, חשבתי לעצמי שסיימתי עם החוב שלי לחדר לידה לאותו יום. הדלקתי ג’וינט שלם. נקי. ועישנתי אותו לבד תוך כדי שאני מתחיל צפייה בפרק של “פמילי גאי”.

לא סיימתי את שיר הפתיח והגברת יצאה מהחדר ואמרה: “יש לי צירים על 10 שניות. חייבים לעוף לבית החולים עכשיו”. בהיתי בה במשך חצי דקה ופלטתי: “אני לא יודע מה את מדמיינת שהולך לקרות, אבל אני לא יכול לעמוד על הרגליים”. אז אישה עם צירים לקחה אותי לבית החולים. הפעם מצב הרוח שלי היה שונה לחלוטין. צחקתי כל הדרך וכשאחד הרופאים שאל “מה תעודת הזהות של אשתך?” עניתי בלי להסס “ישראלית”.

הזיכרון הבא שלי מאותו לילה קסום הוא שאני עומד 45 דקות מול מכונת החטיפים של בית החולים, מנסה לפצח את הנוסחה טורטית = A7. מיותר לציין שלא הצלחתי לקנות את הטורטית המיוחלת.

“איך לעזאזל אהיה אבא לשניים אם אפילו טורטית אני לא מצליח לקנות?” חשבתי לעצמי. לא יודע כמה זמן לקח עד שמצאתי את הדרך לחדר לידה, אבל בדרך עצרתי לכל מיני שיחות עם נשים שחוו צירים בעוצמות שונות. לא זוכר מה בדיוק אמרתי, אבל אישה אחת ברחה משם ואמרה: “למי הבנאדם הזה קשור?”, אז אתם יכולים לנחש.

על כל פנים, מצאתי את חדר הלידה, אבל לא הצלחתי להבין למה לעזאזל אני שומע בכי של תינוק… מסתבר שפספסתי את הלידה.

יש לי תמונה שאני מחזיק את הבת שלי, עם עיניים אדומות מאוד. הגברת חשבה שזה יהיה רעיון טוב לשלוח את זה בוואטסאפ המשפחתי. מהר מאוד כולם כתבו “וואו, אלדד בכה מהתרגשות!” ואני כזה: “כן, זה הג’וינט הכי מרגש שהיה לי בחיים”.

הכותב, אלדד שטרית, הוא סטנדאפיסט ומנחה הפודקאסט “מאחורי כל צחוק”. ההופעה הקרובה: 11.11 | 21:30 | בית ציוני אמריקה – כרטיסים כאן.