שימוש בסמים זה לא התמכרות | חץ לסופ”ש

חץ לסופ"ש: מהו מקור השימוש לרעה בחומרים, האם התמכרות היא תופעה פסיכולוגית או פיזיולוגית, איך אדע אם אני מכור, איך כדאי לטפל בזה, ולמה, כנראה, התרופה להתמכרות היא התמכרות | דעה

בשבוע שעבר פירטתי אודות ההיסטוריה של מדיניות ההפללה נגד צרכני קנאביס, ובפרט את המקורות הדתיים והמדעיים שלה. בסוף המאמר הבטחתי שהשבוע אפרט על שתי טעויות תפיסה מרכזיות שהתגלו בתחום ההתמכרויות, אשר מרסקות את ההצדקה המדעית בשימוש במדיניות ההפללה נגד צרכני סמים בכלל וקנאביס בפרט. אבל, לאחר שכתבתי את הדברים, גיליתי שבעצם כל אחת מהטעויות ראויה לטור משלה ולכן הטור היום יעסוק בטעות הראשונה בלבד והיא טעות יסודית בהבנה מהו מקור השימוש לרעה בחומרים ומהו דפוס התנהגות חוזר ומזיק. 

הטעות הראשונה: האם התמכרות היא תופעה שעיקרה פיזיולוגי?

האמונה השגויה הראשונה לגבי התמכרות היא שמדובר בתופעה פיזיולוגית. התזה הפזיולוגית היא כזו: האדם צורך חומר, החומר מעורר אצלו ייצור דופמין במח שגורם לו תחושת אושר ואז כמו כלבלב מאולף הוא כל הזמן רוצה עוד מנה ועוד מנה של החומר, אבל לצערו הוא מפתח סבילות ולכן הוא צריך לקחת יותר ויותר כדי להשיג את אותה התוצאה, ואז הוא מתמכר והופך לדולפין. או סתם למכור שגונב כסף מסבתא שלו. ובכן – מדובר בחארטה בפיתה. 

כן, יש דבר כזה דופמין. כן, יש דבר כזה סבילות. אבל, זה לא הסבר לאותה התנהגות חוזרנית מזיקה ואין זה נכון להדביק את המילה “התמכרות” לכל הפרשת דופמין. גם לתת נשיקה לילד לפני שהוא הולך לבית הספר מביא להפרשת דופמין ותחושת נעימות. ככה הגוף פועל, זה לא אומר שום דבר. מדובר באוסף של מילים גבוהות שנאמרות בפומפוזיות אבל הן אינן מייצרות הסבר תקף לשאלה. 

רוב האנשים שחיים בסביבה בריאה וצורכים חומרים שנחשבים “קשים”, כמו לדוגמא הרואין אפילו, לא יפתחו רצון לשימוש חוזר ומזיק (מעל 77% לא מפתחים התמכרות) וכך גם רוב הצורכים קוקאין (מעל 83% לא מפתחים התמכרות). אפילו ניקוטין מייצר רצון לשימוש חוזר ומזיק רק בקרב 32% בלבד. לשם השוואה, סוכר מייצר רצון לשימוש חוזר ומזיק בשיעור של 83%.

כך גם רוב המכורים להתנהגויות: אני קורא כאן במפורש להימנע מהימורים, אבל מכיר במציאות שרוב המהמרים לא מתמכרים ורוב האנשים שמאוננים וצופים בפורנו, שתי פעולות טבעיות, בריאות ומועילות אישית וחברתית, לא מתמכרים. מסכי הטלפונים לעומת זאת מייצרים כנראה רצון לשימוש חוזר בשיעור של קרוב ל-100%. אין לי מחקר תקף, פשוט כולנו יודעים זאת… בעצם, ככל שחומר ממכר יותר הוא כנראה יהיה חוקי יותר, כי אין אף אחד שיסכים לוותר על השימוש בו. 

יתר על כן: אפילו תרופות המבטלות כל תחושת הנאה על ידי עיכוב שחרור דופמין לא מפסיקות במאה אחוז התנהגות התמכרותיות, אז איך אפשר לטעון שרק הדופמין אשם? אינני נוקט כאן עמדה נגד נטילת תרופות כאלה ובכלל, כמובן. מדובר במעשה לגיטימי לחלוטין שיכול לסייע ולעיתים עדיף על פני האלטרנטיבות, בפרט בתחילת תהליכי גמילה נדרשים. כל אחד ואחת ומה שעוזר לו ולה.  

אבל רגע, מהי בכלל “התמכרות”?

אין ספק שיש דבר כזה התנהגות חוזרנית מזיקה, ואין ספק שזה קורה גם בקרב צרכני קנאביס. פחות מהיקף המקרים בקרב צרכני מקדונלדס וגלידה כנראה, אבל זו לא סיבה להתכחש למציאות. וכן, יש צורך להדביק למצב כזה תווית משפטית כלשהי על מנת שנוכל להושיט באופן חוקי ומסודר יד לאנשים הזקוקים לכך. התווית, מה לעשות, היא המילה “התמכרות”. 

אז מתי ראוי להצמיד לאדם את המילה הזו? רוב ה״מטפלים״ שעדיין מצדדים בהפללה של צרכנים ומתנגדים ללגליזציה טוענים שהתמכרות היא פעולה שאנשים עושים פעם אחר פעם ולא רוצים או לא יכולים להפסיק, ושחלקם אף חיים בהכחשה כאילו הם יכולים להפסיק בכל רגע ופשוט לא רוצים להפסיק אבל שבתכלס הם לא באמת יכולים. זו הגדרה מגוחכת, שמתעלמת מהדבר הכי חשוב: מצב האדם. אני שותה כל יום מים כמה פעמים ביום ולא מפסיק. למה? כי זה בריא. אני גם אוכל כל יום עוגיה או שתיים. זה לא בדיוק בריא אבל למי אכפת? כל עוד האדם שלם עם התנהגותו והוא מקיים חיים מלאים – מי אנחנו שנבוא להטיף לו? יתרה מכך, גם אם הוא לא מקיים חיים מלאים, אולי הוא סובל מעודף משקל מסויים וממעט בפעילות ספורטיבית, אם זו בחירתו הרצונית – איפה הבעיה? הוא עבד של תכתיבי החברה, או אדם חופשי? לפקוח את עיניו, להציע לו עזרה – אחלה. לכפות? לא. 

אציין שהרבה מהמטפלים האלה נטולי השכלה רלוונטית ומרוויחים את לחמם על גבי ״מטופלים״, או אם תרצו – קורבנות שנשלחים להליך רפואי בניגוד לרצונם ופעמים רבות בלי צורך, שרובם, כ-75% להערכתי, מוגשים ל”מטפלים” על מגש באדיבות מערכת אכיפת החוק אגב איומי כלא, רישום פלילי, הוצאת ילדים מבתים ועונשים חמורים אחרים. הם קוראים לזה “חלופת מעצר”, כלומר במקום שנשלח אותך לכלא, נשלח אותך למכון גמילה. על הטיפול בהתמכרויות הלא נדרש הזה משלמים משלמי המיסים כמובן. וכך נוצר במעין צירוף מקרים פלאי שכזה, שהגדרה כל כך כוללנית כמו “התמכרות”, שמתאימה לכל האנשים, תואמת את האינטרסים הכלכליים של אותם מטפלים התומכים בהמשך מדיניות ההפללה. 

איך אדע אם אני מכור והאם זה רע לי?

אתם ודאי שואלים “אוקיי, אם מה שהם אומרים לא נכון, אז מה כן נכון?”, ובכן, ״התמכרות״ היא תווית שנדביק להתנהגות חוזרת שפוגעת לנו במטרות שאנחנו קובעים לעצמנו בחיים. כאשר יש לבן אדם דפוס התנהגות מזיק, ברוב המקרים הוא יודע את זה ורוצה לשנות את זה. תהיה זו התמכרות לחומר מסויים, חוקי או לא, או להתנהגות מסוימת למשל ההתמכרות הנפוצה והקשה מכולם להתייעצות מקצועית במחיר מופקע עם בורים ושרלטנים, או ללכת למספרה או לקניות ארבע פעמים בשבוע ועוד.

אני יכול לחשוב על מקרים שבהם מוצדק לכפות את תפיסתנו האישית והחברתית על אדם ובהתאם לכפות עליו גם טיפול מסויים, אבל בהקשר של התמכרויות רבות, לדחוף אדם לטיפול בכפיה זה בעייתי מאוד. קודם כל לכו תדעו בכלל מה פוגע. לעיתים חוויות שליליות מלוות בתובנות חיוביות וחייבים לעבור בהן כדי לדעת לבקש ולקבל עזרה. התמכרויות מסוימות אפילו מביאות למטרות חיוביות לכאורה, כלומר כאלה שהחברה מעודדת, כמו התמכרות למצבי סכנה ואדרנלין אצל לוחמים, התמכרות לעבודה, או התמכרות לעמדות כח וכבוד. 

מדידה של מצבכם הוא מעשה די קל ומאוד מומלץ: כל אדם יכול להעביר לעצמו שאלונים אישים המסייעים לו לבדוק מה מצבו האישי, הפיזי והמחשבתי, מה מצבו החברתי, במשפחה הקרובה, בקרב חברים ומקומות עבודה, וכן האם לאנשים נעים להיות בחברתו. כדאי מאוד למדוד את עצמכם מדי פעם ולתעד את התוצאות וההתקדמות.

תוכלו לדוגמא להיעזר באפליקציות אשר שומרות את המידע ומאפשרות לכם לעקוב וללמוד על עצמכם הרבה מאוד. אם אתם רוצים לבדוק את התפקוד שלכם בלי צריכת קנאביס, אני מציע שיטות רכות, כמו לדוגמא “מתוך בחירה אישית” (גילוי נאות, נוצרה על ידי אחי אשל), שהיא שיטה עצמית לשליטה בצריכה, או ארגונים יותר פורמליים כמו המרכז הישראלי להתמכרויות בראשות פרופ’ לב-רן וגופים נוספים, שאחד הדברים המשותפים להם הוא תמיכה בלגליזציה. חשוב לזכור: אם אדם שעוסק בהתמכרויות הוא בעד הפללה של הצרכן או “המכור” כנראה מדובר בשרלטן מתנגד מדע ואסור לקבל ממנו שום טיפול.

התמכרות היא פעולת התגוננות של הגוף

כיום כבר ידוע שההתנהגות ההתמכרותית המזיקה אינה פעולה בלתי רציונלית, כלומר גם כזו שאי אפשר להבין אותה אלא באמצעות המחשבה שהאדם הוא מעין אותו “כלב פבלובי שרודף אחרי דופמין” למרות שאפשר להשיג הפרשת דופמין גם מליטוף בובת פרווה. מדובר לרוב בפעולה שנכפית עלינו על ידי המחשבה, מעין פעולת התגוננות של הגוף. הסיבה להשתלטות העויינת הזו של המחשבה על הגוף שלנו היא תחושת חוסר אונים, חרדה ותסכול קיומי.   

תחושות תסכול וחוסר אונים קיומי הן תחושות קשות מאוד, הגורמות לאדם להעדיף למות מאשר להישאר במצבו. אך מה, כאשר החלופה היא העדפת מוות, המחשבה שלנו מגינה עלינו. נסו להכניס את היד לחשמל – אתם תרגישו שהמחשבה שלכם לא מאפשרת לכם לעשות זאת. לפי ה”מחשב” שלה, שתיית חצי בקבוק וויסקי נשמע כמו פתרון יותר טוב מקפיצה מקומה עשירית. זוהי לא בריחה מהבעיות, אלא להפך: זה מנגנון ההתמודדות עם הבעיות. 

התחושות הללו מתעוררות בשל היתקלות בדפוסי מחשבה מזיקים שהתפתחו בילדות ובהתבגרות, ברוב המקרים לא מטראומות חד פעמיות. לדפוסים אלה מתווסף חוסר אונים נרכש, מאחר שרבים לא זוכים לקבל בילדותם והתבגרותם כלים לפיתוח יכולות חברתיות ורגשיות, כי הוריהם היו עסוקים, או שלא היו פשוט, ובמערכת החינוך היה ממש חשוב בדיוק ללמד אנטיגונה או לכעוס עליהם על היותם חסרי נחת, או אפילו שסתם פיטפטו בשיעור. 

ואז, בבגרותם, האנשים מגיעים לסיטואציות יומיומיות שיכולות להיראות מהצד כפשוטות וחסרות חשיבות אך הן נוגעות אצלם ברגישויות שהם פיתחו ולכן הם לא מסוגלים להתמודד. הם נמנעים מעימותים נדרשים, מוחם קופא בתחושת חוסר האונים ולא מייצר אפשרויות תגובה, והם לא יודעים לבטא את רגשותיהם ורצונותיהם לזולת בטון עדין ובווליום נמוך. בתגובה הם סופגים דחיה על סגנון השיח וכך נבנה התסכול ומתפרצת התנהגות מזיקה – זעם, דיכאון קיומי, חרדה ורגשות המתפרעים שמורגעים באמצעות ההתנהגות ההתמכרותית. 

התרופה להתמכרות היא התמכרות אחרת

זאת הסיבה שכאשר גומלים אדם מהסימפטום, שהוא ההתמכרות הספציפית שיש לו, או סתם נותנים לו כדורים, בלי שום הסבר עמוק ותמיכה מתאימה, מהר מאוד הוא יאמץ כנראה התמכרות מזיקה אחרת. הדרך אם כן לצמצם ולטפל בהתמכרויות היא להתחיל באימוץ התמכרות אלטרנטיבית שנזקיה מועטים יחסית, כמו לדוגמא התמכרות לקריאת ספרים, צפיה בסרטוני טד, מיינדפולנס ובמקרים מסויימים גם קנאביס יכול לעשות את העבודה, תלוי בהתמכרות המקור. במקביל חשוב כאמור לקבל כלים קצרי מועד וארוכי טווח לפתור את הבעיה מהיסוד. 

זה יכול לקחת זמן, אבל בהחלט שווה את המאמץ. הדרך היא באמצעות מודעות עצמית לסיבת תחושת חוסר האונים, לזיהוי סימנים מקדימים לתחושה הזו, ליצירת מנגנוני התמודדות להפחתת חוסר האונים ולאימוץ כלים מנטליים, וכל זאת על ידי השכלה, כמו גם על ידי הענקת עזרה שוטפת בדרך של גישה ליועצים, לרבות משפטיים, כלכליים, משפחתיים וכדומה, ולפעמים לא פחות חשוב – תמיכה כספית בתקופת המעבר. לפעמים הבעיה היא שפשוט אין לאדם כסף לאכול ואין לו מקום מגורים המקנה לו שקט ופרטיות, אז מה מצפים שהוא ירגיש? גיבור? אמיץ? ברור שהוא ירגיש חוסר אונים קיומי ולכן הוא יפנה להתמכרות. 

האם זה מבטיח הצלחה ב-100% מהמקרים? לא. יש אנשים שהמחשבה שלהם נפגעה עד כדי כך שקשה להשיבם: פיצול אישיות, שקרנים כרוניים וכדומה. אבל זה בטוח יצליח באחוזים הרבה יותר גבוהים מהמצב היום. 

בשבוע הבא אעסוק בטעות החמורה השניה בתחום ההתמכרויות, והיא… ובכן, המתינו בסבלנות…

אשמח לתגובות. 

לכל הטורים של חץ-דוד לחצו כאן

הממשלה הבטיחה אי הפללה בעוד:

חדשות
שינוי גודל פונט