בתוקף, אבל עד כמה טרי? התאריך החסר על אריזות הקנאביס הרפואי

מטופל שרוכש שקית קנאביס רפואי בבית מרקחת היום, יכול לראות את תאריך התפוגה – אבל לא מתי הפרח נקצר באמת, או לפחות מתי הוא נארז. הפער הזה מאפשר תרחיש קיצון מפתיע: חומר גלם שנשמר כמעט שנה לפני האריזה, ולאחר מכן קיבל חיי מדף של עד כשנתיים, יכול להימכר כשהוא מתקרב לגיל שלוש שנים מהקציר – ועדיין להיות בתוקף.

אין פירוש הדבר שרוב התפרחות בישראל ישנות כל כך. במסלול יעיל יכול מוצר להגיע למדף בתוך כחודש וחצי עד חודשיים. בכיר בענף מתאר טווח שכיח יותר של כשלושה עד עשרה חודשים. הבעיה היא שהמטופל אינו יכול להבדיל בין המקרים מכיוון שתאריך הקציר אינו מופיע על האריזה הסופית לצרכן – למרות שהוא כן מתועד לאורך שרשרת הייצור.

שני שעונים – ורק אחד גלוי למטופל

השעון הראשון מתחיל ביום הקציר. לפי נוהל היק"ר, על שק ה־bulk שבו מועברת התפרחת מהחווה למפעל האריזה, חובה לציין גם תאריך קציר וגם תאריך אריזה, לצד תאריך תפוגה. כברירת מחדל, חומר הגלם תקף לשנה מהיום הראשון לקציר.

על פי הנהלים, ככלל, יש להתחיל לייצר (לארוז) את התפרחת בתוך שנה מהקציר. אפשר לחרוג מכך רק אם הוגשו ואושרו נתונים שמוכיחים כי חומר הגלם נשאר יציב לתקופה ארוכה יותר.

ברגע שהמפעל פותח את שק ה־bulk ואורז את התפרחת באריזות של 10 גרם, מתחיל השעון השני. ברירת המחדל היא תשעה חודשי תוקף מיום האריזה, אך מפעל שמציג מבחני יציבות יכול לקבוע תקופה ארוכה יותר. שלושה בכירים בענף ששוחחו עם מגזין קנאביס דיווחו על תוקפים בפועל שמגיעים גם עד שנה ושנה וחצי, וציינו כי מבחני יציבות עשויים לתמוך גם בשנתיים לאחר האריזה.

כך נוצר תרחיש הקצה: כמעט שנה מהקציר עד האריזה, ועוד עד כשנתיים כמוצר מוגמר. בכיר בענף סיכם כי במיצוי מלא של התקופות יכול מטופל לרכוש תפרחת שנקצרה לפני כשנתיים עד כמעט שלוש שנים.

בפועל, כמה זמן לוקח להגיע לבית המרקחת?

במסלול המהיר המספרים קצרים בהרבה. הגורמים עמם שוחחנו תיארו מינימום של כחמישה עד שמונה שבועות מהקציר עד המדף. התקופה כוללת ייבוש, גיזום, קיורינג, בדיקות מעבדה ואריזה. "לא הייתי מקצר יותר מחמישה שבועות" לתהליך שלאחר הקציר, אמר אחד מהם. אלא שלא כל אצווה נמכרת מיד. משלוחים מתעכבים, חומר גלם ממתין לתור במפעל, אצוות גדולות נארזות בחלקים ומוצרים שלא נמכרו נשארים במלאי.

לצורך בדיקה, מגזין קנאביס בדק 57 צירופי מוצר, אצווה ותאריך תפוגה ממאגרי המלאי של בתי המרקחת בקטלוג קנאביז. על פי הממצאים, חציון הזמן שנותר עד התפוגה עמד על כשישה חודשים וחצי; באצווה הרחוקה ביותר נותרו כ־15 חודשים וחצי. המדגם מאשר שיש כיום על המדף מוצרים עם יותר משנה עד התפוגה – אך גם הם כמובן אינם חושפים כמה זמן כבר עבר מאז הקציר.

מוצר בתוקף – האם הוא גם טרי?

תאריך תפוגה אינו ניחוש. הוא נקבע באמצעות תכנית יציבות: המפעל שומר דוגמאות בתנאים מוגדרים ובודק בנקודות זמן שונות שהמוצר עדיין עומד במפרט, לרבות ריכוזי קנבינואידים, לחות ובדיקות מיקרוביאליות. מוצר שעומד במבחנים מאושר לשיווק עד המועד שנקבע.

יש פרט ייצור אחד שהמטופל כן מקבל. אם התפרחת עברה הקרנה – טיפול שנועד להפחית את העומס המיקרוביאלי בפרח – הנוהל מחייב סמליל על האריזה שמציין זאת, ומוצר שלא עבר את התהליך אינו נושא אותו. כלומר, הרגולטור כבר קבע שיש פרטי ייצור שיש "לשקף לציבור המטופלים", אך גיל הפרח אינו אחד מהם.

אבל "בתוקף" ו"טרי" אינם אותו דבר. כמו בפירות ובירקות, גם בתפרחת קנאביס המטופל שופט לפי מראה, מרקם וריח – לא לפי מה שהמעבדה מדדה. אחד הבכירים משווה תפרחת שלא הוקרנה לאפרסק: גם פרי שנקטף אתמול וגם פרי בן חודשיים יכולים להיות תקינים, אך מי שמשלם יותר יבחר בטרי. לדבריו, דווקא בתפרחת שלא הוקרנה הוא רואה בתוך חודשים ספורים שינוי במראה, גם כשמבחני היציבות שלה נותרים תקינים.

כאן נכנס ההבדל בין השניים. בתפרחת שכן הוקרנה הופחת העומס המיקרוביאלי מראש, ולכן שאלת הגיל נוגעת בעיקר לאיכות שהמטופל מרגיש. בתפרחת שלא הוקרנה נוסף לכך גם משקל של תנאי האחסון לאורך זמן. בשני המקרים אין פירוש הדבר שמוצר ישן מסוכן: תפרחת יבשה מקשה על התרבות מיקרואורגניזמים, וחיי המדף חייבים בכל מקרה להיות מגובים במבחני יציבות.

לטענת אותו בכיר, דווקא הריח – שמטופלים רבים שופטים לפיו – אינו שעון אמין לגיל. לדבריו יש זנים בני שנתיים ששומרים על ארומה חזקה יותר מזנים שנקצרו לפני חודש.

למה "הכי טרי" לא תמיד הכי טוב

מצד שני, "טרי יותר" גם אינו בהכרח "קרוב ככל האפשר לקציר". אחרי הייבוש זקוקה התפרחת לתקופת יישון (קיורינג) – הבשלה מבוקרת שבה מתייצבים הלחות, הריח והמרקם. אריזה מוקדמת מדי משאירה ריח עשבי של כלורופיל, ומשך היישון המתאים משתנה מזן לזן. פרח שנארז מיד אחרי הקציר יהיה הצעיר ביותר על המדף, ולא בהכרח הטוב ביותר.

גם האריזה משנה. יש חברות שאורזות בסביבת חנקן, כך שבהיעדר חמצן מואט תהליך החמצון והפרח נשמר קרוב יותר למצבו ביום האריזה. זו אינה הבטחה שכל תפרחת תרגיש חדשה אחרי שנה, אלא הסבר לכך שגיל לבדו אינו קובע את מצבה – הקיורינג, האריזה, תנאי האחסון והזן קובעים לא פחות.

למה תאריך הקציר נעלם מהאריזה

ב־2022 עוד היו אצוות שציינו תאריך קציר על המוצר. מגזין קנאביס ציין זאת אז כנתון שכדאי לבדוק לפני קנייה. מאז זה כמעט נעלם.

אחד ההסברים המרכזיים שעלו בשיחות עם הבכירים אינו מדעי אלא מסחרי. תאריך קציר חדש מסייע להשקה, אך כעבור כמה חודשים אותו תאריך גורם למטופלים לראות במוצר "ישן" – גם אם הוא עומד בכל מבחני האיכות. "בהשקה כמובן תימכר כמות גבוהה, אך לאחר שלושה חודשים לא יקנו את זה יותר", הסביר אחד מהם. "יגידו שזה ישן."

לכך מצטרף קושי תפעולי: מפעלי אריזה מטפלים במוצרים של חברות רבות, שחלקן רצו להציג תאריך קציר וחלקן לא. בהיעדר חובה אחידה, הסימון הפך לעוד משתנה בתהליך התוויית המוצר – ובפועל הסימון נותר לא אחיד וכמעט נעלם.

ואולם התמונה אינה חד־כיוונית. מנהל בחברה שמתגאה במהירות ההבאה של מוצריה לשוק אמר כי דווקא היה רוצה להציג את תאריך הקציר, שלטענתו היה מבליט יתרון תחרותי שלו. "הלוואי והיו נותנים לי להציג את זה", אמר, וטען כי חש שהרגולציה מגבילה אותו בכך. זהו בדיוק שורש המחלוקת: בהיעדר חובה אחידה ובהיעדר בהירות מה מותר, כל חברה נוהגת אחרת – ומי שרואה בתאריך הקציר יתרון אינו בטוח שמותר לו להדפיסו.

נוהל היק"ר מפרט בדיוק מה חייב להופיע על אריזת הצרכן: הכיתוב "סם מסוכן", שם המוצר והקטגוריה, שם היצרן, מספר האצווה, תאריך התפוגה, הוראות אחסון ומשקל נטו. תאריך קציר אינו ברשימה – אך גם אין בנוהל איסור להוסיף אותו. מה שכן יש בנוהל הוא איסור מפורש אחר: מאז עדכון הנוהל במרץ 2024, שנכנס לתוקף ביולי אותה שנה, אסור לציין על האריזה את ריכוזי הקנבינואידים המדויקים – "ואף לא ניתן להפנות לרישום הריכוז המדויק במיקום אחר", כלשון הנוהל. על גיל הפרח אין בנוהל דבר.

המידע קיים – רק לא לצרכן

הוויכוח אינו אם תפרחת בת שנה או שנתיים יכולה להישאר תקינה. מבחני היציבות נועדו לענות בדיוק על השאלה הזאת. הוויכוח הוא אם מטופל – ובמיוחד מי שמשלם יותר מ־300 ש"ח על מוצר פרימיום – זכאי לדעת בן כמה הפרח שהוא קונה.

כיום המידע הזה אינו נמסר. בית המרקחת רואה את מספר האצווה ואת תאריך התפוגה; המפעל מתעד גם מתי נארזה, והחווה והמפעל יודעים מתי נקצרה. המטופל רואה רק את סוף המסלול. לכן שתי שקיות שנראות זהות ונמצאות שתיהן בתוקף עשויות להכיל תפרחות שנקצרו בהפרש של חודשים רבים – ובמקרה הקיצוני, של שנים.

יש לזכור בנוסף כי תאריך הקציר אינו פרט הייצור היחיד שאינו נמסר למטופל. הנוהל אמנם מחייב לציין על האריזה את שם היצרן, אך היצרן הוא מפעל האריזה – לא בהכרח מי שגידל את הפרח. כפי שפרסמנו לאחרונה, זהות מתקן הגידול אינה חייבת להופיע, ותופעת הסתרת הגורם המגדל הפכה נפוצה יותר בשנים האחרונות.

בתגובה לפניית מגזין קנאביס מסר משרד הבריאות כי מדיניותו באסדרת הקנאביס הרפואי "מבוססת על עקרונות רגולטוריים ומדעיים, תוך שאיפה להתאמה ככל הניתן לסטנדרטים הנהוגים בתכשירים רפואיים". לגבי הסימון על האריזה נכתב כי "על גבי אריזת המוצר מצוין תאריך התפוגה של המוצר הסופי, הנקבע על בסיס מבחני יציבות ובטיחות קפדניים בהתאם לכללים בינלאומיים מקובלים (ICH), לרבות בדיקות מיקרוביאליות", וכי תאריך זה "מהווה את המדד המקצועי להבטחת איכות המוצר, בטיחותו ויעילותו לאורך תקופת השימוש".

תשובת המשרד נוגעת אפוא בדיוק לנקודה שאינה שנויה במחלוקת – שתאריך התפוגה מבוסס על בדיקות ומבטיח שהמוצר בטוח ותקין – אך אינה מתייחסת לשאלה שבמוקד: מדוע תאריך הקציר, שממילא מתועד לאורך שרשרת הייצור, אינו נחשף למטופל, והאם נשקלה חובה לסמנו. במילים אחרות, המשרד עונה על שאלת הבטיחות אך נמנע מלהשיב לשאלת השקיפות. זאת אף שהמסמך שבו הורה היק"ר לסמן על האריזה אילו פעולות עבר הפרח נושא כותרת מפורשת: "תיווי מוצרי קנאביס רפואי ושקיפות המידע".