בידורתרבות, בידור ופנאי

חשיש מסביב לעולם

מלאכת הפקת החשיש מתבצעת באופן שונה ממקום למקום – על ההבדלים בין החשיש הלבנוני, הצ’אראס ההודי ו”חשיש הבועות” המדובר שתפס תאוצה בשנים האחרונות באירופה וצפון אמריקה…

סצנת הגידול הביתי נכנסה חזק בארצנו הקטנה רק בשנים האחרונות, כאשר “תקופת היובש” הידועה לשמצה נתנה את תרומתה לקידום העניין כשיותר ויותר צרכני קנאביס הבינו את היתרון העצום הקיים בגידול מריחואנה בבית – גם מבחינת המחיר וגם מבחינת איכות התוצר הסופי. אולם בשנות השמונים והתשעים פרח של ירוק איכותי עם למעלה מ-15% THC היה מצרך נדיר מאוד במחוזותינו. מה שכן היו “מנפסים” כאן היה את הגראס הבדואי העלוב למדי, שהיה מלא בזרעים ורמת ה-THC שלו גירדה אולי את ה-5%, במקרה הטוב. בזמנו היית קונה “שיפוד” – ענף קנאביס שברוב המקרים היה מיובש יתר על המידה – וכל ישיבה הייתה מצריכה מתנדב שיברור החוצה את כל הזרעים שצצו להם מכל עבר.

אבל חוץ מגראס בדואי באיכות גרועה היה פה גם חשיש, ולעיתים אפילו חשיש טוב. בזמנים יותר שלווים כשהגבול עם לבנון היה הרבה יותר משוחרר זכו תושבי ארץ הקודש לטעימות מה”לבנוני האדום” המפורסם שגדל בדרום לבנון והפך לשם דבר גם באירופה וצפון אמריקה. היום עדיין נכנס אלינו חשיש לבנוני אולם רובו המוחלט לא מתקרב לרמה ולאיכות שהייתה בזמנים עברו. את ה”חשיש הערבי” אנחנו מעשנים עד היום. למעשה, רוב שוק ה”סמים הקלים” בארץ מתבסס על חשיש. אז מה זה בעצם אותו חשיש שאנחנו מעשנים? מאיפה הוא מגיע? וכיצד מייצרים אותו?

החשיש בתרבויות שונות

בזכות הנוחות והיכולת לשנע אותו ממקום למקום, הפך החשיש לפופולארי ביותר. הרעיון שאפשר להעביר “פלטה” או סתם חתיכת חשיש דקה ומאוזנת במקום שק גדול מלא בענפים קטנים וגדולים, זרעים, עלים ופרחים שתופסים לא מעט נפח, גרם להרבה אנשים לאמץ את החשיש כמוצר מועדף על פני תפרחת קנאביס יבשה.

אבל כשאנחנו מדברים על חשיש אנחנו לא מדברים רק על “פתרונות שינוע”. המילה “חשיש” הולכת הרבה זמן אחורה ונקשרת לתרבויות עתיקות שכל אחת מהם מצאה דרך ייצור ייחודית משלה. החל מהצ’אראס המצוין שמכינים בעמק פרוואטי שבהודו, דרך החשיש הלבנוני האיכותי מאזור עמק הבכה,ועד החשיש המרוקאי המשובח.

הודו – הצ’אראס של שיווה

השימוש ב”חשיש ההודי”, הצ’אראס המפורסם, מושרש כבר שנים רבות בקרב בני דת ההינדו. צריכת צמח הקנאביס ותוצריו נחשב כאקט דתי שבאמצעותו ניתן להתקרב לאל “שיווה”, להתנקות מהחטאים ולטהר את הנשמה. עד היום ניתן לראות בהודו את ה”באבות” המפורסמים מעשנים צ’אראס בצ’ילום – מין מקטרת שהשימוש בה נפוץ מאוד באזור.

למרות שמדינות המערב הפעילו לחץ כבד על ממשלת הודו בשנים האחרונות בניסיון להפחית את ייצור הצ’אראס וגידול הקנאביס במדינה, עדיין קיימת תרבות עשירה בהודו, במיוחד בצפון, של גידול מריחואנה וצריכתה.

סאדו מתחבר ל"שיווה" - "בומבאלאנאט!
סאדו מתחבר ל"שיווה" - "בומבאלאנאט!

התהליך המסורתי של ייצור ה”צ’אראס” הוא כנראה הפרימטיבי מבין השיטות השונות הנמצאות בשימוש כיום לייצור חשיש, והוא גם לוקח הרבה מאוד זמן, אך בסופו של יום מתקבל מוצר איכותי ביותר שמפצה על העבודה המייגעת. הייחודיות של אופן הכנת הצ’אראס היא שלעומת השיטות האחרות, את הצ’אראס מייצרים מבלי לקצור את הצמח ולעבד אותו, אלא עדיין בזמן שהקנאביס חי באדמה, סוג של “כבישה קרה”.

הרעיון המרכזי בתהליך הוא לחכך את כפות הידיים בצמחי קנאביס בוגרים, וכך מצטבר לו השרף על היד כאשר בסוף היום אוספים אותו במיומנות לגוש צ’אראס ריחני. נשמע פשוט לא? ובכן הודים עם ניסיון של שנים בהכנת צ’אראס יצליחו להפיק בקושי 4 גרם של חומר טהור בסוף יום ארוך, וזה אחרי שהם עברו בשדה ענק של קנאביס. במאמר שהתפרסם במגזין ושעוסק ביצירה הדוקומנטרית “לוכדי הזנים” ניתן לצפות כיצד המקומיים בעמק פרוואטי מייצרים את הצ’אראס וללמוד משהו על ההשקעה הרבה שלהם.

מרוקו ולבנון – חשיש ערבי (“Kief”)

רובו המוחלט, אם לא כל החשיש שרץ פה בארץ, עשוי כנראה ב”שיטה הערבית”. בעקבות האיסור של מוחמד על שתיית אלכוהול, הפך השימוש בחשיש לפופולארי ביותר בקרב אוכלוסיית המוסלמים ברחבי העולם. למעשה יש הגורסים שהחשיש “הומצא” במקביל להולדת האיסלאם על ידי שבטים נודדים שחיפשו דרך לרכז ולשמר לאורך זמן את המרכיבים הפעילים בקנאביס. מפורסם במיוחד הסיפור על “כת החשישיון” – אותה קבוצה איסלאמית קיצונית וידועה לשמצה אשר פעלה בצפון פרס וסוריה בין המאה ה-11 למאה ה-13 ורצחה באכזריות יריבים פוליטים (בעיקר בעולם האיסלאם אולם לא רק). למעשה יש המייחסים לאותה כת את “המצאת הטרור” וטוענים שמעשים אלו היוו בסיס להתפתחות מאוחרת יותר של פעולות הטרור המוכרות לנו כיום.

חקלאי לבנוני בודק את היבול
חקלאי לבנוני בודק את היבול

ישנן שתי גרסאות לסיבה מדוע קוראים להם “כת החשישיון” – הראשונה, שעלולה להישמע מעט הזויה, היא הטענה שחברי הכת נהגו לעשן חשיש לפני כל פעולה שלהם, וכך הם היו מאבדים את כושר השיפוט ויוצאים לקרב ברוב עוז. הסיבה שקשה להאמין לתאוריה הזאת היא מובנת למדי – כולנו ראינו אנשים שהולכים מכות אחרי צריכת אלכוהול, או כמה שורות של קוק, אבל סבירות גבוהה היא שלעולם לא יצא למישהו לראות מישהו מסטול תחת שמצליח להרים את עצמו מהספה ולהכאיב לבנאדם אחר. בטח שלא לפלוש לעיר אחרת ולרצוח בדם קר נשים וילדים… הגירסה השניה טוענת שהמפקדים היו מביאים לחיילים חשיש, ואז היו מבטיחים להם שאחרי שהם ימותו בקרב הם יעלו לגן-עדן וירגישו את אותה אופריה שהם מרגישים כעת (כנראה שאז לא חשבו עדיין על 72 בתולות…).

תהליך הייצור של החשיש או ה-“Kief” הערבי שונה לגמרי מתהליך ייצור הצ’אראס. קודם כל, בניגוד לצ’אראס שמשאירים באדמה, כאן כבר קוצרים את הצמח (רק צמחים בוגרים כמובן). את תערובת התפרחת מעבירים בתוך מסננת משי (או כל חומר אחר שיעשה את העבודה) ואת האבקה שיצאה מגבשים, דוחסים ובעזרת תהליך של חימום יוצרים “סוליה” או “פלטה” קשיחה של חשיש.

הזכרנו מוקדם יותר את הסרט “לוכדי הזנים”, אז בנוסף לסרט שהם עשו על הודו, הם יצרו סרט נוסף בו הם מתחקים אחר מקורות החשיש המרוקאי. בסרט אנו נחשפים ל”תעשיית החשיש” המשגשגת של מרוקו, ומגלים מספר שיטות שונות לייצור חשיש מרוקאי איכותי – מומלץ!

אירופה וצפון אמריקה – חשיש בועות

לא ברור בדיוק מהו המקור ל”חשיש בועות” (“Water Hash” או “Bubble Hash”). אומנם בהודו טוענים המקומיים שכבר עשרות שנים הם מכינים חשיש בעזרת רשתות ושלג ואכן יש סיכוי טוב שהרעיון המקורי להפרדת השרף מהצמח בעזרת קור ומים הגיע מהמזרח הרחוק. אולם את הפצתה של הטכניקה ברחבי העולם יש לזקוף לזכותם של חלוצים מערביים.

המודעה המקורית מהמגזין - "הסוד של סאדו סאם"
המודעה המקורית מהמגזין - "הסוד של סאדו סאם"

שיטה זו להכנת חשיש, שתפסה תאוצה בשנים האחרונות במיוחד במערב אירופה וצפון אמריקה, היא כנראה השיטה הקלה ביותר, עם התוצאות האיכותיות ביותר. ישנן מספר דרכים להכנת חשיש בועות, אולם העיקרון הוא אותו עיקרון – בעזרת מים וקור גורמים לשרף הקנאביס להיפרד מהצמח וכך נשאר לנו התוצר הסופי – 100% חשיש משובח.

באוגוסט 1987 פרסם אדם שכינה את עצמו “Sadhu Sam” מודעה במגזין “High Times” שבו הוא מציע תמורת 10 דולר “לגלות את הסוד של סאדו-סאם”. את התשלום נדרשו המעוניינים לשלוח במזומן לסנטה-קרוז, קליפורניה. בתמורה הייתם נחשפים ל”סוד”. אותו “סוד” מדובר הוא כמובן טכניקת מיצוי השרף, שמאז כבר הפכה לנחלת הכלל והיא ממש לא “סוד”. אך אותה מודעה ביזארית מסמלת את תחילתו של עידן “החשיש החדש” ברחבי אירופה וצפון אמריקה, כאשר גם בקופי-שופ’ס באמסטרדם תוכלו למצוא בנוסף לירוק האיכותי גם חשיש מקומי מעולה שמיוצר לרוב בתהליך זהה.

חדשות