עלייתה ונפילתה של “דרך ההיפים”: מקור זני הקנאביס המפורסמים
הסיפור המלא מאחורי המקור המרכזי של זני הקנאביס שאנו צורכים כיום: המקומות האקזוטיים, האנשים הצבעוניים, כמויות החשיש האדירות והגנטיקות המשובחות שהוברחו לאירופה ואמריקה הצפונית ושינו את עולם הקנאביס לנצח
לפני שטיסות למזרח היו עניין שבשגרה, במשך יותר מעשרים שנים רצופות, בין 1957 ל-1979, מאות אלפי תרמילאים מערביים עשו את דרכם באופן רגלי, בטרמפים ובתחבורה ציבורית בדרך היבשתית הארוכה ממערב אירופה למזרח הרחוק. בדרכם חזרה הביתה הם נשאו עמם לא רק מזכרות, חוויות או רעיונות, אלא גם כמויות חסרות תקדים של חשיש ולא פחות חשוב מכך – זרעי קנאביס מגנטיקות מגוונות ומשובחות שהם אספו במהלך הטיול.
לחצות את אירופה ואסיה על גלגלים
הימים הם ימי פוסט מלחמת העולם השנייה, באירופה המערבית ובאמריקה הצפונית צומח דור חדש המבקש למצוא מפלט מהפרדיגמות המוסכמות שהביאו הרס וחורבן. אט אט מתחילות להתפתח “תרבויות-נגד” (Counter Cultures) אשר דגלו באנטי-ממסדיות והציבו רעיונות כמו שלום, שוויון, חירות ואהבה חופשית בראש סדר העדיפויות.
בין אותן תנועות חברתיות, היו לא מעט שביקשו לספק את יצר ההרפתקנות שלהם ולהגיע למזרח הרחוק במטרה להיחשף לתרבויות ודתות חדשות, להתוודע לחוויות רוחניות ולרעיונות לא מוכרים, וכמובן – להתנסות בחומרים משני תודעה.
בתחילה היה מדובר במספר קטן יחסית, כמה אינדיבידואלים ששכרו או רכשו רכב באופן פרטי והחלו את המסע בדרך היבשתית ממערב אירופה לכיוון מזרח אסיה. די במהרה זיהו חברות התחבורה השונות את הפוטנציאל המסחרי הכלכלי העצום הגלום בתופעה המתרחבת והחלו להפעיל קווי אוטובוסים קבועים שעברו בכל התחנות הפופולריות לאורך הדרך שכבר זכתה לכינוי “דרך ההיפים” (Hippie Trail).
המסלול הקלאסי והמלא של “דרך ההיפים” התחיל בלונדון, אנגליה, משם עלו הנוסעים על מעבורת או ספינה לצרפת (מדובר כמובן בעידן שקדם להקמת המנהרה היבשתית המחברת בין המדינות). מצרפת היה נהוג לרוב להמשיך עם רכב או אוטובוס דרך רוב הערים המרכזיות באירופה כולל בריסל, אמסטרדם, מערב ברלין (לעתים גם דרך מילאנו, רומא, ציריך ו-וינה), ומשם לאזור מזרח אירופה והבלקן, דרך איסטנבול (טורקיה) וביירות (לבנון), ואז מזרחה לכיוון טהרן (איראן), קאבול (אפגניסטן), פשאוור (פקיסטן), קטמנדו (נפאל), דלהי (הודו) ובנגקוק (תאילנד). כמובן שלא מדובר היה במסלול קבוע, כך שלא מעט מטיילים “סטו” מהדרך וביצעו עצירות גם בתחנות נוספות כגון עמאן (ירדן), בגדד (עיראק), גואה (הודו), באלי (אינדונזיה), קולומבו (סרי-לנקה) וערים נוספות.
בכל אותן תחנות עצירה פופולריות לאורך הדרך התפתחו די במהרה מאות אם לא אלפי בתי עסק שונים לשירות התרמילאים המערביים, בדמות הוסטלים ובתי מלון, מסעדות, בתי קפה, שירותי תחבורה וגם לא מעט סוחרים שניסו למכור מכל הבא ליד לתייר הלבן: בגדים מסורתיים, יצירות אמנות, עתיקות, כלי נגינה, תבלינים, אבני חן וכמובן שגם הרבה מאוד קנאביס וחשיש.
תיירות ההברחות מגיעה לשיא
בחלק מהמקומות, כמו בנפאל למשל, חלק משמעותי מהמסחר בחשיש לא התבצע על-ידי סוחרי רחוב, אלא באמצעות חנויות מסודרות בבעלות ממשלתית. רחוב “פריק” (“Freak Street”) בדרום קטמנדו למשל, היה אחד ממוקדי המסחר הפופולריים באזור, עם מגוון חנויות המציעות למכירה חשיש וקנאביס על המשקל, לצד בתי קפה עם תפריטים המעוטרים במנות כגון “טוסט גבינה וחשיש” או “תה חלב וגאנג’ה”. בשלב מסוים הרחוב היה כל-כך פופולרי עד שקווי אוטובוס ישירים פעלו מנמל התעופה ומעברי הגבול של נפאל ישירות לרחוב המפורסם.
העובדה שהחשיש היה כל-כך זמין וזול ברוב תחנות העצירה במסלול, לצד הקלות היחסית בה היה ניתן לעבור בין הגבולות באזור באותם ימים, הצליחה להעלות בראשם של לא מעט תרמילאים את המחשבה על הבאת טעימה מהחשיש המשובח הזה גם לחברים בבית. חלק מאותם תרמילאים לא הסתפקו בכמות קטנה לפינוק החבר’ה והפכו את הברחת החשיש למקור מימון מרכזי לטיול שלהם. חלקם אף פתחו מערכי הברחה שלמים שהציפו את אירופה וצפון אמריקה בכמויות חשיש שלא נראו כמותן קודם.
אחת מהדמויות המזוהות ביותר עם סצנת הברחות החשיש הללו הייתה ג’רי בייסלר (Jerry Beisler), המכונה “הבנדיט מקאבול”. בייסלר הצליח להתחקות אחר מגדלי קנאביס ויצרני חשיש אפגניים, ובעזרת כמה חברים מקומיים ומערביים פיתח שיטות הברחה שונות ומגוונות, לצד קשרים עם גורמים דיפלומטיים ובקרי גבולות (לעתים גם באמצעות תשלומי שוחד) שסייעו להם להכניס את הסחורה למערב אירופה ולדאוג שהיא תגיע בבטחה עד אמסטרדם.
עד אותה עת, סצנת הקנאביס באירופה ובמיוחד בצפון אמריקה התבססה בעיקר על תפרחות שהגיעו מגידולי קנאביס מקומיים, ממקסיקו או קולומביה, וחשיש אמנם היה בנמצא אך היה נדיר למדי ונצרך בעיקר על-ידי מהגרים מהמזרח-התיכון. החל משנות השישים והשבעים של המאה הקודמת, יחד עם התנועה האדירה של החשיש שעשה את דרכו מאפגניסטן, נפאל, הודו, לבנון ובמידה מסוימת גם מרוקו, השוק השחור במדינות המערב נחשף לתוצר קנאביס “חדש”, אקזוטי, בעל השפעה חזקה ומלאה בטעמים.
קיבוץ גלויות של גנטיקות נבחרות
ההשפעה של “דרך ההיפים” על עולם הקנאביס לא הסתכמה בשינוע של “מוצרי קצה” כדוגמת חשיש. לצד כל אותן מזכרות וסחורות מגוונות שהתרמילאים המערביים חזרו איתם הביתה, מסתבר שהיו גם לא מעט זרעי קנאביס. אחת הקבוצות המוכרות מאותה תקופה שעסקה בהפצת זרעי קנאביס במערב הייתה “אחוות האהבה הנצחית” (The Brotherhood of Eternal Love), אשר דגלה בין היתר בהפקה והפצה של LSD, אך לקחה גם חלק משמעותי בפרויקט האיסוף של גנטיקות קנאביס שונות מרחבי המזרח והברחתן לארה”ב.
למעשה, ניתן לומר כי בתקופת “דרך ההיפים” החל “עידן ההשבחה”, או ה”היברידיזציה”, בין זני קנאביס ממקור אינדיקה/אפגניקה לבין הזנים הנפוצים באותם ימים בצפון אמריקה (ובמידה מסוימת גם באירופה) בהם “אקפולקו גולד” (מקסיקו), “פנמה רד” (פנמה), “פונטו רוחו” (קולומביה) ועוד, שהיו בעלי תכונות סאטיבה מובהקות (לפי הטרמינולוגיה המסורתית), כלומר גבוהות, עם מרווחים גדולים בין הענפים וזמני פריחה ארוכים.
הייבוא החדש של זני אינדיקה/אפגניקה (בעיקר אלו שהגיעו מרכס ההרים של ההינדו-כוש החוצה את פקיסטן ואפגניסטן), איפשר לטפח לראשונה זנים היברידיים המציגים דפוס צמיחה נמוך עם מרווחים קטנים בין הענפים וזמן פריחה קצר, מה שקידם את המעבר ההדרגתי לגידולי “אינדור” (Indoor) המודרניים תחת תאורה מלאכותית.
מבין מגוון הזנים ההיברידיים המפורסמים שבאו לעולם בתקופה הזו ניתן למנות את סקאנק #1 (Skunk #1), המהווה שילוב של זנים מאפגניסטן, קולומביה ומקסיקו, את נורת’רן לייטס, “אורות הצפון” (Northern Lights), שנוצר מהכלאת זנים מתאילנד ואפגניסטן, או זני ה”הייז” (Haze) למיניהם שהגיעו כתוצאה משילוב של צמחי קנאביס מארבעה מקורות גיאוגרפיים שונים: תאילנד, דרום הודו, קולומביה ומקסיקו.
זני ההיבריד החדשים הללו היו מבוקשים לא רק בגלל המבנה המורפולוגי שלהם וזמן הפריחה הקצר, אלא גם בגלל ההרכב הכימי שהתפרחת שלהם הפיקה, אשר הייתה לרוב עשירה בקנבינואידים וטרפנים שלא היו נפוצים בזני הקנאביס המקומיים.
בכל שאכטה – טעימה מ”דרך ההיפים”
כמו לכל דבר טוב, גם לסיפור ההצלחה של “דרך ההיפים” היה סוף. בחלוף כשני עשורים רצופים שבמהלכם ידע האזור תנועה חופשית של בני אדם, רעיונות, סחורות וגנטיקות משובחות של קנאביס, המסלול האגדי החל לרדת מגדולתו עד שבסוף שנות השבעים הוא כבר הפך לכמעט בלתי אפשרי לשימוש מסיבות מגוונות.
במהלך שנת 1979 חלו שני אירועים מרכזיים שסתמו את הגולל באופן סופי על החגיגה ההיפית. הראשון היה המהפכה האסלאמית באיראן, שמיד לאחריה כבר היה הרבה יותר קשה והרבה פחות נעים לתיירים מערביים להגיע לטהרן שנחשבה לאחד מעמודי התווך של המסלול. האירוע השני היה המלחמה שברית המועצות הכריזה על המורדים המוסלמים באפגניסטן, מה שהפך את כל רכס הרי ההינדו-כוש בצפון המדינה לאזור לחימה אינטנסיבי בין המוג’הידין לחיילים הסובייטים.
בנוסף, בשנות השבעים התרחשה באזור סדרת רציחות אכזריות שיוחסה בסופו של דבר לאזרח צרפתי ממוצא ויאטנמי בשם צ’ארלס סובראג’ (Charles Sobhraj), אשר על-פי החשד רצח לפחות 12 תרמילאים מערביים באותה תקופה, ביניהם גם את האזרח הישראלי אבוני ג’ייקוב, ממנו גנב סובארג’ את הדרכון הישראלי ועשה בו שימוש לצרכי הימלטות. השמועות על מקרי הרצח המזעזעים השפיעו אף הם וערערו על תחושת הביטחון שבעבר נהוג היה לייחס למסלול. סובראג’ אגב השתחרר בדצמבר 2022 ממאסר של 19 שנים שנגזרו עליו אותם ריצה בכלא בנפאל.
עם זאת, על אף העובדה שאבד עליה הכלח, “דרך ההיפים” נותרה בעקיפין חיה ובועטת גם בימינו אנו, הרבה בזכות המורשת הגנטית העשירה שהיא השאירה אחריה, אשר הותירה חותם על זני הקנאביס המשובחים שכולנו נהנים מהם עד עצם היום הזה. אז בפעם הבאה שאתם לוקחים שאיפה מפרח קנאביס איכותי המעוטר בטריכומות צפופות ועשיר בטעמים, תזכרו שיש סיכוי טוב שאתם נהנים מהחוויה הזו הודות לקבוצת היפים הרפתקנים ומלאי תעוזה שכבשו את המזרח הרחוק לפני כשישים שנה וחזרו עם סחורה לפנק את החבר’ה.
