מצב החסה והכוכב הכחול: סרטי קנאביס בקולנוע הישראלי לדורותיו

החל מאזכור קל לחשיש בסרט "ספיחס", דרך דמויות עגולות יותר בסרטים "מציצים" ו"שורו", ועד נפח מהותי לנושא בסרטים "אהבה קולומביאנית", "מצב החסה" ו"הכוכב הכחול", הקנאביס עשה דרך בקולנוע הישראלי במקביל למהפך בדעת הקהל. הנה כמה דוגמאות

לסוגיית ייצוג הקנאביס בקולנוע ול’סרטי סטלנים’ כבר הקדשנו כמה כתבות בעבר (למשל כאן), אך כשזה מגיע לקולנוע המקומי שלנו בישראל, זה נהיה מסובך יותר. נודה על האמת: ז’אנר סרטי הסטלנים אינו נפוץ במחוזותינו, וכשזה מגיע להתייחסות לקנאביס, הקולנוע הישראלי אימץ לאורך רוב השנים גישה שמרנית שסימנה את הקנאביס כמייצג תרבות עבריינית או תרבות שוליים, שזוכה ליחס שלילי. 

בנוסף, למעט יוצא מן הכלל משמעותי אחד (הבמאי גור בנטביץ’ שאל יצירותיו נתייחס עוד רגע) מעט מאוד במאים ישראלים עסקו בתרבות הקנאביס ובמהות של חומרים פסיכו-אקטיביים כחלק מתמה מרכזית בסרטים שלהם, ובמרבית המקרים הקנאביס מסתפק בהופעת אורח וכמעט תמיד בגוון “סטלני” שמנמיך את הדמות. כך שהאתגר למצוא את הגרסה המקומית ל’פחד ותיעוב בלאס וגאס’ או ל’ביג לבובסקי’ אינו פשוט.

“שלא תשתה לי שמה חשיש”

כאמור, עד אמצע שנות השמונים מרבית ההקשרים של קנאביס בקולנוע הישראלי היו אגביים ושליליים כאמור. הקנאביס היה חלק מהאפיון של כנופיות פשע והרבה פעמים מעשני החשיש הוצגו כ’מכורים’ או ‘סטלנים’ ושימוש בקנאביס סומן כתחתית החבית. עד היום, האזכור הכי מוכר של קנאביס בקולנוע הישראלי הוא המשפט האלמותי שאומרת אמא של בנצי לבנצי בסרט הבורקס ‘ספיחס’ מסדרת ‘אסקימו לימון’: “שלא תשתה לי שמה חשיש”.

“שלא תשתה לי שמה חשיש” (מתוך הסרט “ספיחס” מסדרת “אסקימו לימון”)

כאן צריך לציין שני סרטים חריגים על רקע התקופה שבהם קנאביס ופסיכדליה כן היו מאוד נוכחים. הסרט הראשון ‘מקרה אישה’ של ז’אק קתמור, שהופק ב-1969, הושפע בבירור מסרטי הגל החדש ואווירת הסיקסטיז, ושורה עליו רוח פסיכדלית דקדנטית שלא אופיינית לקולנוע הישראלי ולכן אין פלא ש’מקרה אישה’ הוא סוג של בן חורג בקולנוע הישראלי ולמרות ייחודו נותר סרט אזוטרי. הסרט השני, ‘מציצים’ של אורי זוהר, שהופק ב-1972, נחשב לאחד הסרטים המכוננים בתולדות הקולנוע הישראלי.

הגרסה המקומית ל’שיגעון של לילה’

‘מציצים’ הוא הסרט הישראלי הפופולרי הראשון בו אפשר לדבר על ‘תרבות קנאביס’ כחלק מהותי מהעלילה. הדמויות ב’מציצים’, גם אם היום לא היו עוברות את מבחן התקינות הפוליטית, הן דמויות עגולות ומורכבות. הן אמנם ממוסגרות כ’בוהמייניות’ אך אינן בגדר סטראוטיפ נלעג שצריכת הקנאביס היא חלק מאפיון הדמות השלילי שלו. למרות זאת, ‘מציצים’ (ובמידה מסוימת גם ‘עיניים גדולות’, סרטו הבא של זוהר), לא שינה את המגמה השלילית כלפי הקנאביס בקולנוע הישראלי.

רק כאשר למרכז הבמה נכנסו יוצרים שגדלו במהלך שנות השמונים אפשר לראות שהיחס לסמים בכלל ולקנאביס בפרט הופך לסלחני יותר. הדוגמה הבולטת לסרט כזה, שגם נחשב למייצג מובהק של מגמה חדשה בקולנוע הישראלי, הוא סרטו הארוך הראשון של הבמאי שבי גביזון – הסרט ‘שורו’ שהופק בשנת 1990. אמנם לקנאביס תפקיד יחסית שולי בסרט, אבל הוא חלק מהתפאורה. וגם אם קשה לקרוא לסרט הזה ‘סרט קנאביס’, יש משהו בקצב ובאווירת הקומדיה השחורה של ‘שורו’ שהופך אותו לדבר הכי קרוב לגרסה הישראלית של ‘שגעון של לילה’ של מרטין סקורסזה. 

חלק מהמיינסטרים

מאז שנות התשעים אפשר לומר שהקנאביס זכה לסוג של לגיטימציה בקולנוע הישראלי, אבל יותר משהעניין שיקף שינוי בקולנוע, שינוי הגישה בקולנוע שיקף את השינוי בחברה הישראלית שהפכה ליותר מתירנית ביחס לקנאביס. לכן בהרבה מאוד סרטים ישראליים שנעשו מאז, עישון ג’וינטים אינו מאורע חריג והוא עניין שמתקבל (כמו בחיים) כמעט באגביות. בסרטים כמו ‘אהבה קולומביאנית’ שביים שי כנות לפי תסריט של רשף לוי (2004) אפשר לראות הרבה מאוד קנאביס (וסמים אחרים) ועדיין, למרות שג’וינטים וקנאביס הפכו להיות חלק מהמיינסטרים של הקולנוע הישראלי, קשה למצוא יוצרים (בקולנוע העלילתי) הישראלי שהתייחסו לקנאביס או משני תודעה כנושא מרכזי.

מה מצב החסה?

בכל זאת, יש במאי ישראלי אחד שהעיסוק במשני תודעה הוא מוטיב מרכזי בכמה מהסרטים שיצר. בשלושה מהסרטים של גור בנטביץ מהווים חומרים משני תודעה נושא מרכזי שיצר והם נוכחים גם בעבודות אחרות שלו. לענייננו, הסרט הכי מעניין שיצר בנטביץ הוא דווקא ‘מצב החסה’, סרט קצר שיצר עוד כסטודנט בחוג לקולנוע של אוניברסיטת ת”א ב-1991. אף סרט לפני ‘מצב החסה’ וגם לא אחריו, לא עסק בקנאביס באופן כל כך ישיר ובולט. בעולם של ‘מצב החסה’ לקנאביס יש תפקיד שמחבר בין נירית ‘השינקינאית’ למולי ‘הערס’ שיוצאים יחד למסע הזוי ברחבי תל אביב כדי למצוא מענה לכנימות שמאיימות לפגוע בצמח האהוב. אנחנו ממליצים שפשוט תפנו לכם עשר דקות ותצפו בסרט החמוד הזה (בסופו אפילו תקבלו מרשם לטיפול בכנימות):

גור בנטביץ המשיך לעסוק במשני תודעה גם בסרטים הבאים. למעשה, אם יש סרט ישראלי שאפשר באמת לקרוא לו ‘סרט סטלנים’, סרטו הארוך הראשון, ‘הכוכב הכחול’ (1995) הוא ללא ספק הזוכה בכתר. מדובר בסרט מסע אפוף עשן ג’וינטים וחיפוש אחר סם מסתורי שכנראה מעולם לא היה קיים. גם בסרטו הבא ‘משהו טוטאלי’ (2000) התמה הזו לא נזנחה. במוקד הסרט שבנטביץ כתב וביים יחד עם הסופר אתגר קרת וצולם בתל אביב, אמסטרדם והודו, ממציא אחד הגיבורים משנה תודעה הגורם למי שנוטל אותו להתאהב. לימים, סיפר הישראלי שהמציא את סם ה’חגיגת’, שקיבל את ההשראה מאותו “TLV” – סם האהבה הפיקטיבי מ’משהו טוטאלי’. 

חדשות
שינוי גודל פונט
מלאי