העליון יכריע: האם חברות קנאביס ייסגרו על בסיס מידע מודיעיני חסוי בלבד?

תארו לעצמכם את התרחיש הבא: הקמתם מפעל. השקעתם עשרות מיליונים בציוד, במכונות ובחדרים נקיים. אתם מעסיקים עשרות עובדים ופועלים בשקיפות מול הרגולטור. יום אחד, נוחתת בתיבת המייל שלכם הודעה בת שורה אחת: "יש נגדכם מידע מודיעיני שאתם קשורים לעבריינים – המפעל נסגר". אתם מבקשים לדעת במה מדובר כדי להתגונן, אך מסרבים לכם. מעולם לא נחקרתם תחת אזהרה. אתם מתחננים לפחות למכור את המפעל והמכונות לאדם אחר כדי להציל את העובדים מפיטורים, אך המדינה אוסרת עליכם. המפעל פשוט נמחק.

זה אינו תסריט דמיוני, אלא המציאות הנוכחית בענף הקנאביס הרפואי בישראל. בשבוע האחרון הוגשו לבית המשפט העליון שני ערעורים דחופים של חברות קנאביס בולטות, נגד פסיקת בית המשפט המחוזי לאשר את החלטת משרד הבריאות להורות על סגירתן המיידית על סמך המלצת המשטרה: חברת האריזה וההפצה 'קוליברי', וחברת 'גרינקום'.

שני הערעורים (שהוגשו על ידי עו"ד מאיר ארנפלד בשם קוליברי, ועוה"ד עפר ברטל בשם גרינקום) מציגים, כל אחד מזוויתו, תמונת מצב מדאיגה של רגולציה דורסנית המאיימת לדבריהם על יציבות הענף כולו.

"שימוע על עיוור" והשיהוי התמוה

המכנה המשותף לשני התיקים הוא אופן קבלת ההחלטות. כדי להחריב חברות המעסיקות עשרות עובדים, מצופה מהמדינה להציג חקירת עומק. בפועל, בעלי קוליברי, אלכסנדר יונייב, קיבל "פרפרזה" לקונית המייחסת לו קשר עם גורמים עבריינים, אך הוא מעולם לא נחקר תחת אזהרה על המידע ה"חדש" הזה.

"נוצר בענייננו מצב של 'עיוורון דיוני' מוחלט," טוען עו"ד ארנפלד, לשעבר ראש מחלק חקירות בלהב 433, בערעור לבית המשפט העליון. "המשטרה נמנעת מחקירה גלויה שבה יוטחו החשדות בפירוט, והיק"ר מסתמך על מידע חסוי מבלי לאפשר למערערים להגיב אליו".

במקרה של קוליברי, בולט במיוחד פער הזמנים: המדינה טוענת למסוכנות, אך המידע המודיעיני המיוחס לכאורה ליונייב עלה כבר בדצמבר 2024, אז זומן לתשאול פתוח. למרות זאת, המדינה אפשרה לחברות לפעול לאורך כל שנת 2025 ללא כל הפרעה. בערעור נטען כי השיהוי הזה מקים "השתק מנהלי": אם הבעלים כה מסוכן לשלום הציבור, כיצד התאפשר לו לעבוד ולגעת בקנאביס במשך שנה שלמה?

הדרמה של גרינקום: "איך יזלוג קנאביס שטרם גדל?"

במקביל, הערעור של קבוצת גרינקום חושף דרמה עסקית בניסיון להציל לפחות חלק מהפעילות. הקבוצה החליטה להפריד כוחות: בעוד החברה "גרינקום אגרו בע״מ" (חוות החממות הוותיקה) נותרה מחוץ לערעור – ולמעשה גורלה לסגירה נחרץ והיא צפויה להפסיק את פעילותה עד יום 5.3.26 – הערעור מתמקד אך ורק בהצלת "החברה הטכנולוגית בע״מ", מתקן גידול האינדור (Indoor) של הקבוצה שבו הושקעו כ-18.2 מיליון שקלים.

עורכי הדין של החברה מציפים בערעור אבסורד משלהם: מתקן האינדור שוכן במושב אחר מזה בו שוכנת החממה, וקיבל אישור שתילה רק במאי 2024. כשהגיעה ההוראה ממשרד הבריאות לסגור את הקבוצה בשל "מידע על זליגות", לחברת האינדור אפילו לא היה יבול ראשון. "באותה עת הייתה המערערת חברה חדשה… כל כך חדשה שהיא לא הספיקה לקצור יבול ראשון אפילו", נכתב בערעור. "הכיצד יזלוג קנאביס שטרם גדל?".

בגרינקום טוענים כי החוט המקשר היחיד בינם לבין החווה הוותיקה היה מנכ"ל משותף (שרון קומרז), שפוטר מהחברה הטכנולוגית מיד עם תחילת החשדות. למרות זאת, המדינה מתעקשת לכרוך את גורל מתקן האינדור החדש יחד עם החווה הוותיקה, בטענה ל"חשש עתידי".

מה השתילים אשמים? כשמכירת החברה נפסלת על הסף

השיא של מה שהיזמים מכנים "ענישה קולקטיבית דורסנית" מתרחש כשהם מנסים להציל את החברות דרך החלפת בעלות. בענפים אחרים, כשיש חשד נגד בעל שליטה, הוא נדרש למכור את חלקו או למנות נאמן – החשוד מורחק, אך החברה חיה והעובדים ממשיכים להתפרנס.

בעבר, גם בענף הקנאביס המדינה אפשרה פתרונות כאלה (בפרשות כמו 'תיקון עולם' או ׳דוד וגוליית׳, ועוד). אולם לאחרונה, הרשויות מסרבות. גרינקום התחננה להעביר את ניהולה לחברה בניהולם של קציני משטרה בכירים בדימוס – אך סורבה. גם קוליברי ביקשה לבצע "שינוי מבני" או מכירה לצד ג' נורמטיבי, ונדחתה.

עורכי הדין תוהים: אם המטרה היא למנוע את הסכנה מהאדם הספציפי, מדוע לא לאפשר לו לצאת מהעסק? "לשתילים, למכונות ולחדרים הנקיים, ובוודאי – לעובדי החברות המערערות – לא מיוחס כל ביצוע עבירות", טוען עו״ד ארנפלד. "הסירוב הגורף לבחון חלופה זו… מעלה חשש כי מטרת ההחלטה היא 'ענישתית' ולא 'מניעתית'".

זווית המדינה: ראיה מנהלית וסכנת חשיפת מקורות

מנגד, למדינה ולמשטרה יש טיעונים משפטיים המגובים בפסיקת בתי המשפט המחוזיים. המדינה מבהירה כי שלילת רישיון אינה הליך פלילי, ולכן אין צורך בחקירה באזהרה או בכתב אישום. די ב"ראיה מנהלית" כדי לקבוע שאדם מסוכן לציבור – רף הוכחה נמוך בהרבה מזה הנדרש במשפט פלילי.

לגבי סירובה לאפשר מכירה, המדינה טוענת כי קיימת זיקה ישירה בין בעלי השליטה לפעילות, ומכירה היא לעיתים רק "הפרדה מלאכותית" שנועדה לעקוף את מנגנוני הפיקוח. בפרשת גרינקום, המדינה נשענה גם על חוק ההתיישבות החקלאית, המקשה משפטית על ניתוק בעלי הקרקע במושב מהפעילות העסקית שעל שטחם.

באשר לחשאיות הראיות, גורמים בתחום מסבירים כי חשיפת המידע בבית המשפט עלולה לסכן חיי אדם או לחשוף שיטות פעולה. כך למשל, בתרחיש תיאורטי שבו מפעל מבריח קנאביס דרך פתח סתרים או מנהרה, המשטרה לא תוכל לחשוף את הראיה בבית המשפט, שכן הדבר יסגיר מיד את המקור המודיעיני שלה ויחשוף שיטת הברחה שאחרים עלולים לאמץ.

פרצות מציאותיות ומוכרות יותר נעוצות בסעיפי ה"השמדות" או "פחת ייבוש" – דיווח כוזב על סחורה פגומה או אובדן משקל חריג, שבפועל מנותב לשוק השחור. בנוסף, עולה לעיתים השערה כי בעלי חברות נסחטים על ידי ארגוני פשיעה, וסגירת המפעל בכוח הצו המנהלי היא הדרך היחידה עבורם להשתחרר מבלי שייחשבו ל"מלשינים".

בשני המקרים – קוליברי וגרינקום – בתי המשפט המחוזיים דחו את העתירות כאמור אך העניקו לחברות ארכה זהה לעיכוב סגירת הפעילות בפועל עד ליום ה-5 במרץ 2026. כעת, שופטי העליון יצטרכו להחליט האם לתת צווי עיכוב ביצוע ארוכי טווח שיאפשרו דיון עקרוני במדיניות שמשפיעה על הענף כולו. ״זוהי מציאות משפטית בלתי נסבלת, המאיימת על יציבותו ועל עצם קיומו של ענף הקנאביס בישראל כולו,״ מסכם עו״ד ארנפלד.