"חום או ירוק?" – חשיש בישראל של שנות ה-70

בסוף שנות השבעים היה לנו ערוץ אחד בטלוויזיה, בירה אחת במקרר וסם בצבע אחד. אבל איזה חומר זה היה

מאת: יאיר גת

"חום או ירוק?" שואל אתכם הדילר השכונתי ולכם נראה טבעי להתלבט, ליהנות מחופש הבחירה.

גם בסוף שנות השבעים אהבנו להתלבט. זאת אומרת, שמענו שאפשר לעשות את זה אבל לא יצא לנו להתנסות בפועל. היה לנו ערוץ טלוויזיה אחד, קפה נמס אחד, בירה אחת וסם אחד, חשיש, או כמו שקראו לו אז – נפאס, או כיף. נכון, הסתובבו סיפורים על אנשים שגידלו גראס בחצרות הבתים שלהם, בעיקר בראש פינה, אבל אף אחד לא ראה את השיחים האלה באמת.

אני בטח לא צריך לספר לכם שהחשיש והגראס גדלים על אותו הצמח. ההבדל בין שני המוצרים הוא כמו ההבדל בין חלב לגבינה. הגראס הוא כמו החלב, שמגיע לצרכנים במצב הטבעי שלו (פלוס כמה כימיקלים). החשיש הוא הקוטג'. זה בדיוק אותו חלב, רק שהפעם הוא עבר כמה תהליכי עיבוד שיאפשרו לו להישמר לזמן ארוך.

בימים שאני מדבר עליהם, רוב החשיש שיכולנו לקנות היה צהבהב מתפורר, מהסוג ששנים מאוחר יותר בטיול לאמסטרדם למדנו לקרוא לו לבנוני, ולהבין כמה הוא עלוב יחסית לאחיו המרוקני הירקרק או לתערובות הקשמירית השחורה שיש כמה דילרים שמוכנים להישבע שיש בה גם קצת אופיום. לחשיש הצהבהב הזה, כך סיפרו לנו, היו מוסיפים כל מיני חומרים טבעיים ישר מהרצפה של הדיר.

ללבנון עצמה הגעתי כמה שנים מאוחר יותר וגיליתי שכשמוציאים את החשיש הלבנוני מהפחים שבהם הוא מאוכסן, הוא לא יבש, לא מתפורר ולא עושה כאבי ראש, להיפך. החשיש שהיה מגיע אלינו, באדיבותו של חייל דרוזי שהיה חוצה בלילה את הקווים כדי לבקר את המשפחה שלו בכפר הסמוך, היה רך ושמנוני כמו פלסטלינה כהה. הלבנוני שפתח פיצוציה מתחת לווילה שבה שוכנו בעיירת הנופש הקסומה עליי לא האמין שזה קורה לו. כל ערב היה אחד מאיתנו יורד ומרוקן לו את המדפים מכל השוקולדים שהיו שם, שגם אותם אי אפשר היה להשיג בזמנו בתל-אביב.

וגראס? הוא נחשב כמעט עד סוף העשור ההוא למשהו נדיר שמעשנים בשני מקרים: או כשנגמר החשיש, הדילר לא עונה לטלפון והברים סגורים, זאת אומרת ביום כיפור בצהריים, או שמישהו מצליח לשים יד על חומר באיכות ממש נדירה.

גראס (עם חול מצרי בפנים)

ואז הגיעו הכימיקלים. אסיד, אקסטזי וקוק נכנסו בשמחה לתפריט הסמים של תחילת הניינטיז. במקביל, גילו החקלאים בלבנון שאפשר לקבל הרבה יותר כסף לדונם של אופיום מאשר לכזה של קנביס, שצריך גם לעבור במפעל לפני שהוא הופך לחשיש. תעשיית החשיש ירדה דרומה, וגם האיכות ירדה פלאים. פתאום לכולם היה גראס, שהגיע בזרים גדולים, עטופים בגיליונות ישנים של אל אהרם, ועם לא מעט חולות מדבר כלולים במחיר.

החשיש, שרק לפני כמה שנים היה הערוץ הראשון מרוממה של הסמים הקלים, הפך לערוץ שמונה. כולם ידעו שהוא שם ושהוא מאוד מאוד איכותי, אבל אף אחד לא שינה את סדר היום שלו כדי לברר את זה. הגראס התגלה כפרטנר מעולה ולא יותר מדי מעיק לבקרים של אחרי מסיבות, כמות הראסטות בעיר גדלה בטור הנדסי, והמהפך הושלם.

באלף הנוכחי, כשיש לנו מליון ערוצים בטלוויזיה והמון סוגים של קפה – ואפילו וודקה קשה להשיג בלי עירוי של דומדמניות או סבסוב של קטניות – כולם נהיו מפונקים. אם בימים ההם היינו שמחים על כל פירור שנפל בחלקנו, היום, כדי לשתף מישהו בקניה צריך לברר אם ירוק או חום, ואם ירוק אז הידרו, ואם חום אז מאיזו משפחה. יותר קל כבר להזמין קפה ברשתות האלה, שצועקים בהן את השם שלך ברמקול.

אגב, אם נדמה לכם שהמבחר מביא לתחרות חופשית ולשיפור השירות וכל הזבל הכלכליסטי הזה, אז תדעו לכם שבימים האפלים ההם, אמנם היו לנו פחות אפשרויות בחירה, אבל עם האיכות של החומרים ההם, מי רצה בכלל לבחור.