< script type=”application/ld+json”> { “@context”: “http://schema.org”, “@type”: “WebSite”, “url”: “http://www.xn--4dbcyzi5a.com”, “potentialAction”: { “@type”: “SearchAction”, “target”: “http://www.xn--4dbcyzi5a.com/?s={search_term_string}”, “query-input”: “required name=search_term_string” } } < /script>
דף הבית / כל הכתבות / היסטוריה וספרות / היסטוריה / רוחות של גאנג'ה – על הכפר מלאנה שבהימאליה ההודית

רוחות של גאנג'ה – על הכפר מלאנה שבהימאליה ההודית

הרבה חידות נקשרות בכפר הנידח שבצפון הודו: למה אסור לגעת בתושבים, ואפילו לומר להם שלום? האם יש בסיס לטענתם כי הם מצאצאי חייליו של אלכסנדר מוקדון? איך מתנהל כפר שכלכלתו מושתתת בעיקר על ייצור צ'אראס, החשיש ההודי, כשבתהליכי הייצור משתתפים כמעט כולם, מזקן ועד טף? מסע למקום אפל, מסתורי ויפהפה.

כתב וצילם: יותם יעקבסון

"הלו מאדאם, הלו סר", נוהגים הרוכלים ברחוב פהאר גאנג', שבו מתאכסנים רוב התרמילאים בניו דלהי, בירת הודו, לומר לעוברים ושבים, "חשיש! חשיש! חומר טוב! חומר של מלאנה!", שכן בפולקלור המעשנים שמור לחומר של מלאנה מקום של כבוד, והם ידועים בכל רחבי תת היבשת.

ילדה מלאנית

כבר עשרות שנים שפרנסתם העיקרית של תושבי הכפר המבודד מלאנה, היא על גידול וסחר של צ'אראס (חשיש הודי), השרף המופק מצמח הקנאביס. מדי סתיו מתגייסים להכנת הצ'אראס כל תושבי הכפר, גם ילדים קטנים. המשטרה ההודית ממעטת להגיע לכפר בין היתר בגלל קשיי הגישה – מלאנה שוכנת בגובה 2,720 מטר מעל פני הים, על שלוחה של רכס ההימאליה, במחוז הימצ'ל פרדש שבצפון הודו. השלוחה ניצבת בין עמק קולו לעמק פרוואטי, הנקרא על שמה של האלה פרוואטי – האלה הכי יפה והכי מסוכנת בפנתיאון ההודי.

באותם תיאורים ממש משתמשים ההודים גם לגבי העמק הזה. הגישה לכפר היא ברגל, במסלול מעוקל שאורכו כ-18 קילומטר. לפי המסורת המקומית, חל על תושבי מלאנה איסור מגע עם זרים, הנחשבים לטמאים. מוצאם של אנשי הכפר לא ידוע. הם עצמם טוענים כי הם צאצאים של חיילי אלכסנדר מוקדון.

כבשים מורעלות פוסקות אחרונות

הדרך הראשית למלאנה מתחילה בכפר נאגאר שבעמק קולו. היא מטפסת ועולה למעבר ההרים צ'נדרקאני, "הירח הזורח", ומשם יורדת כקילומטר לעבר מלאנה, הבנויה על כתף במדרון. לאחר שיורד גשם, הדרך קשה במיוחד. האדמה רטובה וחלקה, והירידה במדרון מסוכנת. עם הזריחה, מאירה השמש את קצוות הקרחונים, וקרניה מזדחלות באיטיות במדרונות ומאירות את שפעת היערות. מתחת משתרע נהר הביאס, השרוי עדיין באפלולית, ומבעד למעבר ההרים נפרש נוף מרהיב של הפסגות המושלגות הסוגרות על עמק קולו מצפון.

לתושבי מלאנה עור בהיר יחסית ולעיתים גם עיניים ירוקות-כחולות. את תוויהם הבהירים הם תולים באמונה שבעורקיהם זורם דמם של חיילי אלכסנדר מוקדון, ששהו באיזור במסגרת מסע הכיבושים של מוקדון בשנת 326 לפני הספירה. מקורות היסטוריים אכן מספרים כי מוקדון הגיע לנהר הביאס, שנקרא ביוונית היפאזיס, הזורק בעמק קולו. המצביא ביקש להמשיך במסע הכיבושים, אך חייליו היו כבר עייפים מהקרבות, מהחום הנורא וממטחי הגשם הכבדים של עונת המונסון. על גדת הביאס סירבו החיילים להישמע לפקודות, ומוקדון החליט לשוב לאירופה.

ילד מלאני

תושבי מלאנה מאמיניםים כי הם צאצאי אותם חיילים מצבאו של מוקדון שנשארו בצפון הודו. אמונה זו, אגב, נפוצה במקומות נוספים בצפון הודו ובצפון-מערב פקיסטאן. גם אנשי שבט הקאלאש, לדוגמה, השוכן ברכס הינדו כוש שבצפון-מערב פקיסטאן, טוענ לקשר דם לחיילי מוקדון.

תגליפי העץ שבחזית המקדש במלאנה מתארים לוחמים עוטי שריון וחובשי קסדות מנוצות, הלובשים חצאיות קצרות ונושאים חניתות ארוכות. לא ברור מה גילם של התגליפים ומי אכן מתואר בהם, אך האגדה המקומית מגייסת את זיהוי הדמויות לסברה בדבר קשר הדם המוקדוני.

תושבי מלאנה מתגאים בדבר נוסף המבדיל אותם משכניהם: שיטת הממשל הייחודית. מלאנה היא מעין עיר-מדינה, שבה מוסדות עצמאיים לקבלת החלטות. החוק ההודי כמעט אינו תקף בכפר, וכל ההחלטות וחילוקי הדעות נדונים על ידי שתי מועצות נבחרותף המתכנסות סביב במת אבן.

תושבי הכפר מלאנה

ברוב העניינים המשפטיים שיטת הענישה המקובלת היא הטלת קנס. הקנסות המשולמים, כמו גם המנחות שהביאו לשם המאמינים במהלך הדורות, נגנזים לעד בבית האוצר, שחזיתו עשויה תגליפי עץ ומעוטרת במתנות. איש אינו יודע לאשורו מה גודלו של האוצר, אך אומדים את שוויו במיליונים רבים של רופיות.

אם חברי המועצות התחתונות לא הגיעו להחלטה, עוברת הסוגיה למועצה העליונה, ההארצ'ה, המורכבת מ-16 גברים, שמונה חברים מכל אחת משתי האספות התחתונות. אם גם המועצה העליונה לא הצליחה להכריע, קושרים שתי כבשים לשני עצי ערער קדושים: כבשה אחת מייצגת את הצד התובע והשנייה את הנתבע. רגלי שתי הכבשים נחתכות ורעל נזרה עליהן. הכבשה שמתה ראשונה מבשרת על הפסד. עונשו של הצד המפסיד הוא לפצות את הכפר כולו בקדרה גדולה. בקדרה מתבשלות גם הכבשים המורעלות, והסועדים נידונים לא פעם ללקות בבריאותם.

מתחתנים בינם לבין עצמם

אולם, ייחודו האמתי של הכפר אינו פרנסתו יוצאת הדופן וגם לא בידודו הגיאוגרפי, אלא האופן שבו תושביו תופשים את עצמם. בני מלאנה, שמניינם בסך הכל כשש מאות נפש, משוכנעים שהם הטהורים באדם. מסיבת החשש לבוא במגע עם טומאה אין הם באים במגע פיסי עם אף אדם שאינו אחד מהם. יבוא נשים בודדות מהכפר השכן נערך מתוקף קשר מיתולוגי בין אל הכפר לאלת הכפר השכן. מעבר לכך הם מתחתנים אך ורק בינם לבין עצמם.

בגין החשש מטומאה כל עסקאות הסמים והתוצרת החקלאית נערכות בתיווך הקרקע. בני מלאנה מניחים את הסחורה על הקרקע, לבדיקתה על ידי הקונה הפוטנציאלי והאחרון מעביר את התשלום עליה לידיהם באותו אופן. באופן מסורתי אסור לזר באשר הוא להיכנס אל הכפר ללא אישור מפורש מאחד מתושביו. נוהג זה התמסמס בשנים האחרונות אבל גם כיום אסור לבאים בשערי הכפר לגעת בתושבים או ברכושם. כשהם נכנסים לכפר עליהם להתהלך בזהירות רבה.

מלאנה

ייחודו של הכפר בא לידי ביטוי גם בנוהל הנישואין של תושביו. בניגוד מוחלט לנוהל השידוכין הרווח במקומות אחרים בהודו, במלאנה מחליטים בני הזוג עצמם על חתונתם. בין המינים קיים שוויון מלא בעניין. החתונות נערכות בערב באחת מרחבות הכפר. רבים מהתושבים עמלים על הכנת הארוחה הציבורית במהלך היום. בהתאם למתירנות יוצאת הדופן בכל הנוגע לבחירת בן/בת הזוג קיימת מתירנות דומה גם בכל הנוגע לגירושין. בני מלאנה מורשים להיפרד זה מזה כל אימת שיבחרו בכך. במקרה של גירושין הילדים תמיד נותרים בבית האב, אולם אין פירושו של דבר שיימצאו בנתק מאמם, מכיוון שכולם נותרים לחיות באותו כפר.

אחד המאפיינים המובהקים של חתונה במלאנה היא צעידתו הטקסית של החתן מביתו לא בית הכלה כשהוא אוחז בלפיד בוער ושיבתו לביתו, כשכלתו הטריה צועדת אחריו ובידיו אותו לפיד ממש. הלפיד הבוער הנישא בידי החתן הוא ממנהגי החתונה המובהקים ביותר ביוון הקדומה.

דוקטור היפי

רוב בתי הכפר הם תלת קומתיים, כמה מהם מטים ליפול. הקומה הראשונה משמשת כממגורה למספוא בהמות, מחסן לעצי הסקה ומכלאה לצאן ובקר. על הגג פזורים דלועים לייבוש, ועל המרפסות, שבהן מתנהלות בימים חמים רוב עבודות הבית, תלויה כביסה ומונחות כוורות מבולי עץ חלולים. סמטאות הכפר בוציות, ובהליכה בהן מבוססים בגללי פרות, צואת אדם ופסולת. מקדש הכפר, שדלתו מוגפת כל ימות השנה, נראה מוזנח ובכניסה אליו נערם זבל. בשל המדרונות התלולים המקיפים את הכפר, מעטות השעות שבהן השמש מאירה עליו ישירות. אפילו העצים נראים כהים יותר, ולא בכדי העוף הנפוץ שם ביותר הוא העורב.

הכפר מלאנה בהרי ההימאליה

המערביים הראשונים שהגיעו לכפר בשנות השישים היו היפים, שבאו לרכוש סמים למסיבות פול-מון, וזוכנראה גם הסיבה שבגללה מכונים כל המערביים המגיעים למקום "היפים". כשנכנסתי בשערי מלאנה, הבחינו בי ילדי הכפר. "היפי, היפי", הם צחקו למראי, אך נרתעו כשניסיתי להתקרב אליהם. תושבי מלאנה מאמינים שהם הנעלים מכל המעמדות והטהורים באדם, ולכן אסור להם לבוא במגע עם זרים ואפילו לא להכניסם לביתם מחשש לטומאה.

באופן לא מפתיע גם ג'אמלו, אל הכפר, שאין לו צורה ופנים, אינו בא במגע עם אלים אחרים. גם בפסטיבל הדאסרה השנתי המתקיים העמק קולו, כשלפי המסורת מגיעים 400 אלים מהסביבה כדי לחלוק כבוד לראגונאת, האל הראשי של האיזור, נותר ג'אמלו מעברו השני של נהר הביאס, מסרב לבוא במגע עם שאר האלים.

בעבר נאלץ כל מי שביקר בכפר להמתין מחוץ לתחום הבתים באישור כניסה. כיום פטורים המבקרים מנוהג זה, אך עדיין אסור להם לגעת בתושבים. מי שמפר את החוק המקומי מחויב להעלות קורבן לאל – להקריב כבשה או לשלם קנס. מי שבוחר להתעלם מהעונש על הפרת איסור המגע ייתקל באלימות פיזית, ולעיתים גם במטר אבנים.

ילד מלאני

תושבי הכפר התייחסו אליי כאילו הייתי אוויר כשטיפסתי בסמטאות הצרות. שוב ושוב ניסיתי ליצור קשר עם התושבים, לפתוח בשיחה, לומר שלום לאלה שעברו מולי. לרוב הם התעלמו ממני. פעמים אחדות זכיתי במבול מלים שלא הבנתי, אך לפי טון הגייתן ניכר היה שכוונתן קשה. בכמה מקרים זכיתי בתגובה פשוטה והחלטית: "נמסטה נהי" – שלום לא!

באחד הבקרים רץ מולי ילד קטן במגפיים אדומים. הוא החליק, נפל ונחבל בפניו. ניצבתי קרוב אליו, משותק מחמת הבלבול שאחז בי. חשתי צורך להרים אותו, להרגיעו ולטפל בו, אך חששתי מהחוק המקומי ומתגובת התושבים. אשה אחת ניגשה לילד וגערה בו בתקיפות. היא הניפה אותו מהרצפה, מחתה את הדם שניגר בסוודר המטונף שלבש וגררה אותו אחריה, בעוד הוא ממרר בבכי.

לאחר התלבטות מיהרתי אחריהם, וממרחק בטוח הצעתי לה, בתנועות ידיים, עזרה. היא הנהנה בהסכמה, ואני נחפזתי להביא את ציוד העזרה הראשונה שברשותי. כשחזרתי, התרחקה ממני האשה מרחק בטוח וסימנה לי שאני רשאי לגשת לילד. הוא עדיין בכה, וכשניגשתי אליו נבהל עוד יותר. מגעו של ה"היפי" הילך עליו אימנ. אולם בסוף, משטיפלתי בו ברוך – נרגע.

בינתיים התאספו כמה תושבים וצפו בנעשה. כשסיימתי את הטיפול הם נזפו בי, וכמו מתוך גאווה שנפגעה, דרשו שאשמור על מרחק כפול מזה ששמרתי קודם מהם ומבתיהם. אבל כעבור שעות אחדות, כשיצאתי מחדרי, גיליתי תור ארוך של מלאנים, ממתינים כולם לטיפולו של "דוקטור היפי".

עסק משגשג

הבידוד הגיאוגרפי של מלאנה מעניק תנאים אידיאליים לשגשוגו של אחד ממרכזי ייצור הצ'אראס בהודו, מה שהופך את המקום למסוכן. אך למרות שמלאנה ידועה כמרכז של סמים, המשטרה ההודית כמעט שאינה מגיעה לכפר. לפני כשנה נערך ביקור משטרתי בכפר, בעקבות כתבות שהופיעו בכתבי עת שונים, בהם המגזין האמריקאי "ניוזוויק", אשר תיעדו את תעשיית הקנאביס בכפר.

הממשלה ההודית ראתה בכך פגיעה קשה בתדמיתה, ושלחה כוח חמוש כדי לעצור את המקומיים שפניהם התנוססו מעל דפי הגיליון, וכדי לקצור את השדות ולהשמידם. פרשה זו לא סייעה לי להתקרב אל אנשי מלאנה ובוודאי שלא לצלמם. בחלוף הזמן, התרככו התושבים ואף ניאותו להצטלם.

שיחי קנאביס במלאנה

צמח הקנאביס, המכונה בהודו גאנג'ה, משמש זה דורות רבים לצורכיהם של תושבי הכפר. מסיבי הגבעולים הם מכינים חבלים חזקים, המשמשים לנשיאת משאות, ונעליים המונעות החלקה במדרונות. בחורף קולים את זרעי הגאנג'ה, טוחנים אותם ומערבבים עם צ'ילי ומסאלה ביוגורט – סגולה להסתגלות לקור וערובה למצב רוח רגוע ושקט בעונה שבה אי אפשר לצאת מהבית. הזרעים משמשים גם להכנת שמן, המשמש למזון, לרפואה ולשיכוך כאבים.

בניגוד לכפרים אחרים, במלאנה מעשנות גם נשים צעירות. מקטרות החרס הקטנות, הקרויות צ'ילום, ממולאות בצ'אראס ומוצתות פעם אחר פעם. ניכר עליהם שהם נהנים מהחומר שהם מוכרים לאחרים. בהוט נאשה, "סוטול חזק", הם אמרו בחיוך ותלו בי זוג עיניים בורקות.

לא ברור מהו הגורם לייחודו של הצאראס שמקורו המלאנה, אך נראה כי הקנאביס הגדל במקום בריא וגדול יותר מאשר במקומות אחרים. ובכלל, באיזור עמק פרוואט צמחי הקנאביס גבוהים במיוחד, וכמה מהם מיתמרים לגובה ארבעה מטרים ונראים יותר כמו עצים מאשר שיחים.

מאז שנות השישים, כשהבינו את העושר הטמון הצמחי הגאנג'ה, התחילו אנשי מלאנה ממעטים בזריעת התירס, תפוחי האדמה והכרוב בשדות, והפכו את ייצור הצ'אראס לענף היחידי כמעט של פרנסתם. ברווחים שוכרים התושבים את שירותיהם של סבלים, העושים את דרכם לכפר ועימם אספקה של מוצרי מזון.

מכינים צ'אראס במלאנה

הצ'אראס מגולגל לגושים ונעטף בניילון

בעונת הסתיו, נצבעות ידיהם של תושבי הכפר בכלורופיל ירוק כהה כתוצאה ממילול עלי הקנאביס לצ'אראס. בעונת הפריחה, כשהצמחים הנקביים פורחים ומפרישים את השרף השומני, יוצאים אנשי מלאנה אל השדות. הכפר מתרוקן למשך חודשיים מכל תושביו, למעט ילדים קטנים וזקנים, אשר אינם יכולים לצעוד במשעולים התלולים. העבודה מתחילה מיד לאחר זריחת החמה מעל לשדות, כיוון שללא חום השמש אי אפשר להפריד את השרף מהצמח. ימים מעוננים בעונת ייצור הצ'אראס נחשבים לאסון.

שוקלים את הצ'אראס

הכנת הצ'אראס פשוטה למדי: קוצרים את הצמחים הנקביים שסיימו לפרוח והתחילו לייצר זרעים ושרף. מורטים את העלים המקיפים את התפרחות, ואת התפרחות עצמן ממוללים בין כפות הידיים. במהלך פעולה זו הולך הצ'אראס ומצטבר על ידיהם של העובדים. מלאכה זו צריכה להיעשות בעדינות: אסור לגרום לפתיעה בצמח ליציאת הנוזלים, שכן אלה יגרמו להסרת הצ'אראס מהיד ולאיבודו. מילול חלש מדי, לעומת זאת, לא יביא להסרת השרף מהצמח.

איכותו של הצ'אראס נקבעת בראש ובראשונה בקפדנות שבמריטת העלים העוטפים את התפרחת ובאופן מילולה. מילול עדין, כדי נגיעה בלבד, יניב את ה"קרם" (Cream), הצ'אראס המשובח, שנותר נוזלי למחצה, אדמדם ושקוף. את הקרם המשובח ביותר מכינים על ידי רפרוף בין התפרחות: מדצמידים את כפות הידיים כשהתפרחות ביניהן, וחולפים בין הפרחים. התנובה היומית בדרך זו אינה עולה על ארבעה-חמישה כרמים של קרם.

הצ'אראס הרגיל, שגם לו איכויות שונות, כהה בצבעו ומוצק יותר. פועל מיומן יכול להכין ביום כמות של שתי טולות וחצי (טולה היא עשרה גרמים). עלותה של טולה אחת נעה בין 300 ל-600 רופיות, בעוד שמחירה של טולה קרם עשוי להגיע ל-2,000 רופיות, הון עתק במושגים מקומיים. כמובן שמחירו של הצ'אראס יעלה ככל שיחליף ידיים בדרכו דרומה, בעיקר לחופי גואה והסביבה.

הספר 'מסאלה'. מאת: יותם יעקבסון

* על הספר 'מסאלה': הרבה ספרים נכתבו על הודו, אולם ברובם מהווה תת-היבשת תפאורה להתרחשות ישראלית. ב'מסאלה' הודו היא העיקר – ישות ענקית, פועמת וחיה; מדינה מורכבת, גועשת ותוססת שלא ברור מה קושר את קצותיה הגיאוגרפיים והתרבותיים יחדיו. ב'מסאלה' מתוארות ההיג'רות; אנדרוגנוסים מלידה וגברים שעברו טקס כריתה מלא של איבר המין ושק האשכים, שיחות עם ראמה, שהייתה לוחמת בצבא החירות של הודו, השתתפות באירועים דתיים המוניים כמו קומבה מלה, הפסטיבל האנושי הגדול בעולם ועוד. לצד היותו של כל אחד מהפרקים עומד בפני עצמו ישנו ערך נוסף בקריאת הספר ברצף, שכן שלב אחר שלב מתווים הפרקים את ההיסטוריה התרבותית של הודו מאז תרבות עמק האינדוס (2500 לפנה"ס) ועד להווה. ספר זה הוא מעין קפסולה תרבותית דחוסה המהווה שער כניסה מעמיק ונוח אל תמצית ההוויה ההודית, שכמותו טרם נכתב בעברית.

יותם יעקבסון

יותם יעקבסון

* על הכותב: יותם יעקבסון הוא חוקר תרבות בהודו ובטיבט, מורה דרך בארץ ולאורך נתיבי הסחר הקדומים באסיה. כותב ומצלם למגזינים שונים ועיתונים יומיים ומרצה במסגרות שונות. הוציא לאחרונה את הספר 'מסאלה'.

"רוחות של גנג'ה" – ייחודו של הכפר מלאנה שבהימאליה ההודית. פורסם במגזין "מסע אחר", גיליון 104, מאי 2000. כתב וצילם: יותם יעקבסון. כתבות נוספות של יותם יעקבסון ניתן למצוא בבלוג שלו.

ראו עוד: "חשיש מסביב לעולם" – על החשיש בהודו, במרוקו ובארה"ב

העבירו הלאה:

הפורום | העצומה | הזנים | המדריכים | המילון

אוהבים קנאביס? הרשמו:

נצפים עכשיו

תנו לייק וקבלו את כל העדכונים גם לפייסבוק
x

מומלץ עכשיו

רפאל משולם

קאן10: כנס קנאביס בינלאומי ייערך בתל אביב

מלון דן פנורמה ייארח בעוד כשלושה שבועות כנס קנאביס ישראלי-בינלאומי, הגדול ביותר ...