יא סאלאם: מסתבר שיש מוסלמים שצורכים חשיש כחלק מהפולחן הדתי
הכירו את האסלאם הסופי במזרח אסיה: הזרם היחיד בעולם המוסלמי המודרני שעדיין עובד את אללה באמצעות עישון חשיש
זה לא סוד שסוגיית צריכת הקנאביס מעוררת מחלוקת בקרב חכמי הדת המוסלמים ברחבי העולם הערבי ואף מעבר לו, והנושא גם עלה לכותרות כאן בישראל בשנים האחרונות לאחר שמועצת השורא הביעה את התנגדותה לניסיונות של חקיקה מקלה בתחום הקנאביס הרפואי והפסקת ההפללה.
באופן כללי, רוב אנשי הדת המוסלמים החיים כיום פוסקים חד-משמעית ובתקיפות כי צריכת קנאביס שלא למטרות רפואיות ברורות היא “חראם” (אסורה), אך יחד עם זאת, ישנה קבוצה קטנה ונדירה של מאמינים מוסלמים אדוקים הנוהגים להתפלל במסגד רק לאחר שהם לקחו כמה שאיפות מהעשב המתוק.
מתי והיכן התחיל המנהג הבלתי שגרתי הזה ואיפה ניתן למצוא כיום מוסלמים העושים שימוש בחשיש כחלק מהפולחן הדתי שלהם? בדקנו.
בין מיתוסים לעובדות
למרות שמקור המילה “חשיש” הוא כידוע בשפה הערבית, ועל-אף שתרבות צריכת הקנאביס נפוצה למדי במדינות מוסלמיות וערביות רבות כגון מצרים, סודאן, מרוקו ועוד, מעניין לגלות כי אין אף לא אזכור אחד בודד אודות צמח הקנאביס או צריכת חשיש בטקסטים ערביים שקדמו להופעת הנביא מוחמד.
משמעות הדבר היא שבניגוד למוניטין של “חשישניקים מקצועיים” שלעתים מיוחס לערבים, השימושים הרפואיים בצמח בקרב החברה הערבית החלו ככל הנראה רק במהלך המאה התשיעית, כמאתיים שנה לאחר מותו של הנביא מוחמד.
הסיפור המפורסם ביותר הקושר קבוצת מאמינים מוסלמים לצריכת חשיש הוא כמובן האגדה על “כת החשישיון”, חברי הכת השיעית הרצחנית שפעלה במהלך המאות ה-11 וה-12 ושלטה בשיאה על טריטוריה נרחבת מאוד, מפרס (איראן של היום) ועד סוריה, תוך שהם זורים אימה ופחד בקרב השכנים סביבם.
בעבר הלא רחוק עוד נהוג היה לייחס לקבוצה הזו שימושים אינטנסיביים בחשיש, אך בחינה מאוחרת יותר של חוקרים מודרניים שוללת את המסקנה הזו. היום מקובלת יותר התפיסה כי הדיווחים על השימוש בחשיש בקרב הכת מקורם בעיקר בקבוצות סוניות עוינות, שביקשו להכתים את החשישיאנים ולהקנות להם שם של חברה רקובה מבחינת מוסרית.
אז אם חברי “החשישיון” לא באמת צורכים חשיש, היכן אם כן ניתן למצוא מוסלמים אדוקים שמעשנים קנאביס כחלק מהפולחן הדתי שלהם? התשובה לכך נמצאת במזרח הרחוק, אצל החברים במסדר הצופי (“סופי”), באזור אפגניסטן ובעיקר פקיסטן של היום.
שאכטות ברחבת המסגד
המסדר הסופי הוא זרם מיסטי באסלאם, הדוגל בצניעות ובסגפנות. מאמיניו נוהגים לערוך מדיטציות וחלקם אף נמנעים מהנאות פיזיות.
הסופיות החלה את דרכה בעולם המוסלמי בשלהי המאה השמינית, אולם רק בתקופת המאה העשירית היא הפכה מתנועת בודדים לתנועה המונית, כאשר במשך הזמן התפתחו מספר רב של זרמים, או “מסדרים סופיים”, שפעלו בהנהגת שייח’ים ואנשי דת שונים.
אחד המסדרים הסופיים הבולטים היה המסדר של שייח’ חאידרי שפעל במאה ה-12 באזור ח’ורסאן (חבל ארץ במרכז אסיה, חוצה את הגבולות הצפוניים של איראן ואפגניסטן). מכתביו של חוקר הארצות המוסלמי הדגול אבן בטוטה, ניתן לקבל רושם לגבי מידת ההתמסרות של חברי המסדר:
“לאחר מכן טיילנו אל עבר העיר זארווה, עירו של השייח’ האדוק כתב אל-דין ח’אידר, המנהיג קבוצה של מאמינים עניים הנוהגים להניח טבעות ברזל על הידיים, צוואר, אוזניים, והם הולכים רחוק עד כדי לשים טבעות ברזל על איבר המין שלהם, כדי שהם לא יוכלו לבצע את פעולת ההזדווגות”.
על פי ח’אידרי, בצוהרי יום אחד, בזמן שטייל בין הגבעות, הוא נתקל בצמח שלטענתו סיפק את צורכיהם של הצמא והרעב, תוך כדי הסבת הנאה. הוא קרא למאמיניו:
“אלוהים הגדול העניק לכם בחסד מיוחד את סגולותיו של צמח זה, אשר יפזר את הצללים שמעיבים על נפשותיכם ויעיר את רוחיכם”.
ח’אידרי סחף אחריו מאמינים שקיימו תפילות ופולחנים דתיים תחת השפעת קנאביס. גם לאחר מותו, חסידיו של השייח’ ח’אידר המשיכו להלל את סגולותיו של הצמח:
“עזבו את היין, קחו את הכוס של ח’אידר, לכוס הזו יש ניחוחות של ענבר והיא מנצנצת כמו אמרלד ירוק”.
כיום ישנן קהילות רבות של מוסלמים סופיים ברחבי העולם ובמזרח התיכון בפרט (כפי שניתן לראות בתיעוד הבלעדי של כתב מגזין קנאביס בח’רטום, בירת סודאן), אולם נראה כי רובן חדל מעריכת טקסים המלווים בשימוש בקנאביס.
עם זאת, כן קיימות עדיין אוכלוסיות סופיות בודדות (בעיקר באפגניסטן ובפקיסטן כאמור) המשלבות צריכת חשיש במהלך הפולחן.
כך למשל בקטע הוידאו הנדיר הבא אפשר להתרשם מקבוצת מאמינים ממחוז פשאוור שבצפון מזרח פקיסטן (לא רחוק המגבול האפגני), הנהנים מעישון חשיש ברחבה הסמוכה למסגד כחלק קבוע מטקס התפילה שלהם:
