< script type=”application/ld+json”> { “@context”: “http://schema.org”, “@type”: “WebSite”, “url”: “http://www.xn--4dbcyzi5a.com”, “potentialAction”: { “@type”: “SearchAction”, “target”: “http://www.xn--4dbcyzi5a.com/?s={search_term_string}”, “query-input”: “required name=search_term_string” } } < /script>
דף הבית / כל הכתבות / היסטוריה וספרות / היסטוריה / לוחם הקנאביס: ד"ר לסטר גרינספון על 40 שנות מאבק למען מריחואנה

לוחם הקנאביס: ד"ר לסטר גרינספון על 40 שנות מאבק למען מריחואנה

ד"ר לסטר גרינספון הוא בהחלט אחד מהקולות הבולטים והמשפיעים בתנועת הרפורמה של הקנאביס, והוא כזה כבר לאורך מספר עשורים. גרינספון, פרופסור לפסיכיאטריה בדימוס מהרווארד, הוא מחבר של ספרים ידועים, וביניהם גם הספרים הפופולריים "מריחואנה: שיקול מחודש" ו-"מריחואנה: התרופה האסורה".

הוא גם חבר בדירקטוריון הארגון הלאומי לרפורמה בחוקי המריחואנה, הוא הופיע במספר תוכניות טלוויזיה וסרטים, כולל "האיחוד: העסקים מאחורי ההתמסטלות" (The Union).

לסטר גרינספון

ד"ר לסטר גרינספון

לפני מספר שבועות התראיין גרינספון וסיפק תשובות עבור כמה שאלות מעניינות במיוחד.

מה דעתך על המצב הנוכחי של רפורמת חוקי הקנאביס?

לא מזמן כתבתי מאמר תחת הכותרת "מריחואנה כאן כדי להישאר", ואין שאלה לגבי זה: תוקפו של האיסור פג, הוא הסתיים. מה שאנחנו רואים היום זו תרבות שנאבקת כדי להבין כיצד להתאים את עצמה לעובדה החדשה הזאת. גם הממשלה וגם התרבות. כמו שאני רואה את זה, מה שנשאר זה לשחק את סוף המשחק.

כמו וושינגטון למשל עם יוזמה 502: בדיקת ה-DUI (נהיגה תחת השפעת מריחואנה) של חמשת הננוגרמים – היא מטופשת. יצטרכו לתקן אותה. אי אפשר לבצע אותה עם אף סוג של בדיקת דם. שלא לדבר על מי שהולך לבצע את זה; המשטרה עומדת לקחת את הדם שלנו? אם אתה מעשן את זה במשך הערב אתה יכול לנהוג בצורה מושלמת למחרת בבוקר.

ראו עוד: לגליזציה וקוץ בה: מה עושים בקשר לנהיגה תחת השפעת קנאביס?
ראו עוד: מבחן נהיגה למעשני מריחואנה – צפו

הנקודה היא שאני מצדיע לוושינגטון, ואני תומך בה, למרות שיש לי בעיה עם עניין ה-DUI. חלק מרכזי מההתקדמות הוא להבין מה לעשות בקשר לזה. בסופו של דבר זאת הולכת להיות איזושהי בדיקה התנהגותית. אני לא בטוח לחלוטין שניתן למדוד משהו בנוזלי הגוף של אדם מסוים ולהסיק מזה אם הוא תחת השפעה או לא.

בכל מקרה, אני כתבתי את הספר "מריחואנה: שיקול מחודש" בשנת 1971; בזמן הזה קרל סייגן ואני, שהיינו חברים קרובים במשך 30 שנה, קראנו אחד את כתביו של השני ואחרי שהוא קרא את "מריחואנה: שיקול מחודש", הוא אמר: "לסטר, זה ספר מצויין, אבל עשית טעות אחת גדולה!". אני שאלתי, מהי? הוא אמר לי: "חזית שהאיסור ייעלם בעוד עשר שנים". אני שאלתי אותו כמה זמן הוא חושב שזה ייקח, והוא אמר: "שנתיים עד שלוש שנים!".

ואני חיכיתי הרבה מעבר לעשר השנים הללו עד שזה יקרה. אבל אני רואה את זה עכשיו, זה כמעט התרחש. אנחנו עוד צריכים לסדר הכל יחד, אבל ככה אני רואה את המצב כרגע. מעכשיו תהיה פעילות רבה יותר בארצות הברית בכל בנוגע לעניין הרפורמה של חוקי המריחואנה, גם בהפיכתה לרפואית וגם בהפיכתה לחוקית.

אני מאמין כי סופו של האיסור הנתעב הזה בא לקיצו. אנחנו על סף ניצחון.

לדעתך, מהי מדיניות הקנאביס המושלמת?

אני חושב שמדיניות קנאביס טובה צריכה להתייחס אליו כמו לאלכוהול ולגבות עליו מסים. משמעות הדבר היא שאם אתה הולך לצרוך אותו ללא אחריות, כמו במקרה של נהיגה בשכרות, ותופסים אותך, אתה מקבל קנס. זאת אומרת שתיהיה מגבלת גיל, ואם אתה מתחת לגיל הנדרש אתה לא יכול להשיג אותו. אני חושב שזאת הדרך הטובה ביותר לעשות זאת, מכיוון שאני מודאג בנוגע לצעירים שמשתמשים בזה מוקדם מדי: לא בגלל שיש מידע משכנע, אלא בגלל שהמוח לא מגיע להתפתחותו המקסימלית עד שנות העשרים המוקדמות.

הייתי אומר שזה הולך להיות מטופל בדרך הזאת (כמו אלכוהול), או מאחר וזו גם תרופה, אפשר להתייחס לזה כמו לאספירין. אני משוכנע שלא נקלוט את הפוטנציאל המלא של החומר הזה כתרופה עד שהאיסור ייעלם ואנשים יוכלו להשיג אותו באותה קלות כמו שניתן להשיג אספירין. אין צורך במרשם מרופא על מנת לרכוש אספירין למרות העובדה שבין 1000 ל-2000 איש מתים בגללו מדי שנה. קנאביס אינו קטלני ומעולם לא הרג אף אחד.

זה חייב להיות איפשהו בין מודל האספירין למודל המשקאות החריפים, לדעתי לפחות, אלה הם המודלים היחידים שיאפשרו שימוש בו גם כתרופה וגם כסם פנאי.

במספר העשורים האחרונים חוקיות הקנאביס הפכה מדבר בעל תמיכה קטנה ביותר, למשהו שרוב תושבי ארה"ב מאמינים שצריך לקרות. מהו לדעתך הגורם שתרם בצורה המשמעותית ביותר לשינוי זה?

ללא צל של ספק – מריחואנה רפואית. את יודעת, אני אספר לך משהו: כשפרסמתי את "מריחואנה: שיקול מחודש", המכתב הראשון שקיבלתי היה ממישהו שלא רשם את שמו; היה רשום בו, "אתה יהודי יוצא הרווארד מלוכלך, כתבת את זה רק בשביל הכסף!". לא יכולתי להאמין שזה קרה.

בכל הנוגע ל"מריחואנה: התרופה האסורה", המכתב הראשון שאני זוכר היה מכתב ארוך יותר. הוא לא היה מגעיל; היה רשום בו: "כתבת את הספר הזה 'מריחואנה: התרופה האסורה' בגלל שאתה רוצה להשתמש בו כסוס טרויאני על מנת לגרום ללגליזציה של המריחואנה".

הוא ניתח את המוטיבציה שלי: הוא גרם לי להיות הרבה יותר דו-פרצופי מאשר האמנתי שאני יכול להיות.

העובדה הפשוטה היא, שמריחואנה רפואית היא שגרמה לחלק גדול מזה להיות אפשרי. זה החל לצבור תאוצה רצינית באמצע שנות ה-90, או בסמוך לכך, כשהצעה מספר 215 פורסמה בשנת 1996. הספר שלי יצא בשנת 1993.

לדעתי זה היה הגורם העיקרי באמת. זה בדיוק כמו ההתחממות העולמית, אנשים לא יתייחסו לזה ברצינות עד שהם לא יראו זאת במו עיניהם. הם מתחילים לראות את כל הסופות, הבצורות וכל שינויי האקלים האלה שמדענים חזו כבר לפני שנים. נראה לי שזה מה שקרה עם המריחואנה הרפואית.

לדוגמה, אני אספר לך אנקדוטה: עוזרו של דיקן בית הספר לרפואה של הרווארד התקשר אלי יום אחד: באותה תקופה הייתי עורך מגזין בריאות הנפש בהרווארד, אז אני מכיר אותו טוב מאוד. הוא התקשר ואמר: "לסטר, קראתי עכשיו את הספר 'מריחואנה: התרופה האסורה' ורציתי לשאול לעצתך: חמותי בת 67 והיא חולה בסרטן הלבלב".

ובכן, עם סרטן הלבלב אף אחד לא יכול לעשות שום דבר. תפקיד הרופא הוא רק לגרום למטופל להרגיש כמה שיותר בנוח. הוא אמר לי: "אתה יודע, היא הייתה יכולה להיות בסדר ולחיות חיים טובים לולא הבחילה המתמדת". הוא אמר: "קראתי בספר שלך על סם בשם 'מרינול', האם לדעתך הוא יוכל לעזור פה?". אני עניתי: "תראה, זה THC סינטתי. זה בדיוק כמו מולקולה בעלת 21 פחמנים. זה THC, אבל הוא לא עובד בצורה טובה כמו המריחואנה הטבעית. האם חמותך תיהיה מוכנה לעשן מריחואנה?". הוא ענה שלחלוטין לא, על גבול הכעס. אמרתי לו שזה בסדר, נתתי לו את מינון המרינול שלה ואמרתי "אם היא מתקשה באיזושהי דרך, תגיד לה שתתקשר אלי".

כעבור שבועיים קיבלתי שיחת טלפון מהאישה הזאת והיא אמרה לי שבמשך תקופה מסוימת המרינול עבד טוב יחסית, אבל היא הייתה צריכה להעלות את המינון כל הזמן והוא לא היה אפקטיבי באותה צורה. היא תהתה מה עוד אפשר לעשות. שאלתי אותה אם יש לה נכד שיוכל ללמד אותה להשתמש במריחואנה. היא אמרה לי שיש לה נכדה שכבר לא יכולה לחכות ללמד אותה להשתמש במריחואנה.

אמרתי לה שתבקש מנכדתה ללמד אותה איך לגלג ג'וינט, ושתבקש ממנה להישאר עמה בפעמים הראשונות. אמרתי לה שמה שהיא צריכה לעשות זה להדליק את הג'וינט, לקחת שאיפה, לנשום את זה עמוק ולשחרר החוצה, לחכות 2-3 דקות ואז להדליק מחדש ולחזור על התהליך, תמיד בהפרש של מספר דקות בין השאיפות. אמרתי לה לעצור כשקורה אחד משני הדברים הבאים: או שהיא נכנסת לחרדה, או שהבחילות שלה נעלמות, לא משנה מה קורה קודם. לאחר מכן לא שמעתי ממנה שוב.

בפעם הבאה שהלכתי למשרדו של הדיקן, הוא ביקש ממני להישאר אחרי ששאר האנשים עזבו, בגלל שהוא רצה לדבר איתי. הוא אמר לי, "אני לא יכול לומר לך כמה אני ומשפחתי חבים לך. הבנים שלי (היו לו שלושה בנים, דוקטור, עורך דין, ואדריכל), הם היו מתיישבים סביב לשולחן כשבאו לבקר, וגלגלו מספיק סיגריות בשביל הסבתא עד שהיו צריכים כבר ללכת; הם כל כך נהנו; ואנחנו חבים לך כל כך הרבה. היא באמת חזרה לעצמה".

ואז שמעתי שהיא נפטרה. הדבר הבא שקרה הוא שעוזר הדיקן ואשתו תמיד היו מארגנים מסיבת חג מולד לאורחים, אז כשאני ואשתי נכנסנו פנימה, אשתו עמדה בדלת, ואמרה "הו לסטר, אנחנו חבים לך כל כך הרבה". היא השתמשה כמעט באותן המילים כמו בעלה; "אנחנו בחוב כל כך גדול, אתה לא יכול להעלות בדעתך מה הייתה משמעות הדבר בשביל אמי". זה היה חודשיים לאחר מות אמה. היא עמדה לספר איך הם ישבו מסביב לשולחן כשבאו לבקר ושהיה להם מאוד כיף לדבר, והיא אמרה "אתה יודע מה קרה לי? זה גרם לי להרגיש כמו טיפשה גמורה, בגלל שכשהילדים היו במכללה ושמעתי שהם השתמשו במריחואנה, דיברתי אליהם כמו מטורפת. אמרתי להם שהם גורמים לעצמם נזק כל כך גדול", ואז היא הוסיפה "עכשיו אני מסתכלת על זה שוב ושואלת את עצמי, על מה היה כל הרעש?".

היא ובעלה, שלגמרי התנגדו לכל שימוש במריחואנה לפני כן, לאחר שצפו מקרוב במישהו משתמש בה, הם יכלו לראות במו עיניהם שזה לא משהו שהם צריכים להתרגש ממנו, לפחות לא בצורה שלילית. ואני חושב שזה מה שבאמת קורה ברחבי המדינה, אנשים רואים חברים או קרובי משפחה שצורכים מריחואנה, וזה מה שקורה להם; הם משנים את ההבנה שלהם בנוגע לזה.

אז אני חושב שכותב המכתב צדק; מריחואנה רפואית משמשת כסוס טרויאני להפיכת המריחואנה לחוקית.

כיצד הגיבו שותפיך כשהתחלת להתבטא לטובת סיום האיסור על שימוש במריחואנה?

הם הגיבו בצורה רעה. כשהייתי מועמד לפרופסורה מלאה הם אמרו לי שהם מאוד אהבו את הספר הראשון שלי על פסיכוזופרניה, אבל ממש לא אהבו את הספר שלי על מריחואנה. מאחר והממונה עליי היה בוועדת הקידומים, שאלתי אותו "מה הם לא אהבו בו?" הוא ענה "יותר מדי שנוי במחלוקת". אני שאלתי "שנוי במחלוקת? מה הקשר? אני מתכוון, אנחנו באקדמיה. מה הם חושבים בנוגע למלגה?" הוא אמר, "אל תאשים אותי, אני רק השליח כאן". וכך זה נגמר.

חמש שנים לפני שפרשתי, הודעתי בשנת 1995 שאני הולך להיות אמריטוס בשנת 2000, מישהו בוועדת הקידומים הביא את כל הנושא לדיון פעם נוספת, שנים לאחר מכן, בגלל שהוא הרגיש שהם טעו בקשר לעבודה שלי על המריחואנה, ואכן, הועדה הסכימה איתו, הם העבירו אותה. הנשיא החדש היה צריך לחתום על זה, ובקיצור, הוא שיתף פעולה עם הדיקן והם הטילו על זה וטו. מצד שני, בשנה שעברה, או בשנה שלפני, קיבלתי פתק קצר, כתוב בכתב יד מעוות מעט, מאיש בן 101 שנים. הוא היה אחד המנטורים שלי כשהייתי סטודנט בבית הספר לרפואה של הרווארד. הוא אמר שהוא ראה משהו עלי בבוסטון גלוב, וזה הזכיר לו לכתוב לי בגלל שהוא רצה לומר לי, "לסטר, צדקת מתחילת הדרך". הוא נפטר שנה אחת מאוחר יותר בגיל 102.

בסך הכול היו מעט מאוד אנשים בבית הספר לרפואה שתמכו באיזושהי דרך במה שעשיתי. אבל, עשיתי את זה, וחייתי חיים טובים מאוד גם ללא הפרופסורה המלאה.

מה דעתך על מדינות כמו ניו-יורק שקיים בהן רוב התומך בהפיכת המריחואנה לחוקית, אבל עדיין אין בהן חוק שמתייחס למריחואנה רפואית? האם אתה חושב שהן צריכות לכוון רק למריחואנה הרפואית, או להשקיע את מירב המאמצים בשביל לגליזציה מלאה?

ובכן, לא מזמן נערכה לכבודי ארוחת צהריים במסצ'וסטס, ואמרתי להם "אתם יודעים, אני חושב שעשינו טעות שהלכנו על המריחואנה הרפואית בגלל שרוב מסצ'וסטס תומך בהפיכת המריחואנה לחוקית, ואולי היינו צריכים לדלג על השלב הזה ולבקש חוקיות מלאה כבר מההתחלה". ואני לא אהיה מופתע אם יהיה מדינות שיעשו כך, בגלל שאנשים משנים את דעתם במהירות, הם באים ושואלים, "על מה כל הכעס?".

האם אתה תומך בסיום הלחימה בסמים באופן כללי, או שאתה מרגיש שצריך לתמוך רק באישור הקנאביס באופן ספציפי?

אני חושב שבסופו של דבר, הדרך היחידה להתמודדות עם הסמים היא לא להזהיר, אלא לאשר את השימוש בהם בחוק. אפשר לפקפק בכך בקשר לקוקאין, הרואין, מתמפטאמין, ועוד. טוב, אתם יודעים, אנחנו יכולים לשלוט עכשיו בצריכת האלכוהול ביעילות רבה יותר כשהוא חוקי מאשר יכולנו בימי האיסור.

אשתי ואני הלכנו בבוסטון יום אחד, וראינו את סחר החליפין הזה. ישבנו על ספסל, וזה קרה ממש מולנו, למרות שלא נראה שהם שמו לב אלינו יותר מדי. אדם הגיע עם חבילה שבה היו 6 פחיות בירה, הוא היה בערך באמצע שנות ה-30 לחייו, ואז הגיעו שני נערים, ניגשו אליו, ודיברו איתו, וראיתי אחד מהם פותח את כף ידו, ולפי דעתי זה נראה שהיו בה שני ג'וינטים. הם דיברו, והחליפו את הג'וינטים בבירה. עכשיו, הם לא יכלו ללכת לחנות ולקנות את הבירה בעצמם, בגלל שהם לא יכלו להוכיח שהם בני 21, והוא, האיש בשנות ה-30 לחייו, כנראה לא בעל אותה רמת נגישות לחשיש כמו שני הנערים. עכשיו, אם זה חוקי, ואתה יכול לשלוט בזה כמו באלכוהול, תיהיה לך יותר שליטה על צריכת האלכוהול של בני הנוער, בגלל שהברים האלה, והאנשים שמוכרים אלכוהול בחנויות, הם מאוד מפוחדים, במסצ'וסטס בכל מקרה, בגלל שאם יתפסו אותם מוכרים אלכוהול למישהו שעדיין לא הגיע לגיל המתאים, הם יאבדו את הרישיון שלהם. הם יאבדו את המשכורת שלהם, הרבה מונח על הכף.

אז זהו הסיפור הכללי במדינה הזאת, החוקים האלה נאכפים ומנוהלים בזהירות רבה, ובני נוער יותר מתקשים להשיג בירה, או מה שמתחשק להם לשתות.

גרינספון עם אשתו בצעירותם

גרינספון עם אשתו בצעירותם

אתה מנהל את האתר marijuana-uses.com – האם אתה יכול להסביר קצת על הפרויקט הזה?

כשהתחלתי להתעניין במריחואנה האמנתי שזה פשוט סם מרגיע. נכון להיום, התקדמתי בהרבה. דבר ראשון, אני חושב שזה הסם המרגיע הטוב ביותר. אין לו תופעות לוואי, טוב, כמעט אין לו. אתה לא רוצה שאנשים ינהגו מסטולים, אני לא רוצה שבני נוער ישתמשו בזה; הייתי מעדיף שהם ימתינו עד שמה שנמצא בתוך הראש שלהם יהיה מפותח לחלוטין. אבל בכל מקרה אני משוכנע שהסכנה הגדולה ביותר לבני הנוער או למישהו אחר היא להיתפס, בגלל שבמקרה הזה אתה יכול לסבול מהשלכות רציניות וברורות.

אני חוויתי חוויה אישית עם המריחואנה בתור תרופה; היה לי ילד שהיה חולה בלוקמיה לימפוציטית חריפה, וזה עזר לו בצורה מופלאה. לא נאלצנו לסבול מהתקפי הבחילות הנוראיים שמתרחשים אחרי כימותרפיה שהייתה נמשכת 8 שעות שבהן הוא פשוט היה מתייבש. זה היה הסוף שלהם. ברגע שהוא התחיל להשתמש בה לצורכי כימותרפיה נגד הבחילות, הוא לא נאלץ להתמודד איתן שוב. זה היה הרגע שבו התחלתי לחשוב שאני צריך לכתוב על זה ספר, בגלל שחשבתי שיש הרבה מאוד ילדים אחרים, שלא לדבר על מבוגרים, שיכולים להרוויח מהשימוש במריחואנה. אז התחלתי לחשוב עליה בתור תרופה, יחד עם הניסיון שלי בספרות.

פתחתי את האתר "שימושי המריחואנה" (www.marijuana-uses.com) בגלל שמאוחר יותר השתכנעתי שהיא לא מועילה רק בתור סם מרגיע ותרופה, אלא עוזרת לחלק מהאנשים ללמוד להשתמש בה לשיפור מגוון רחב של יכולות. עכשיו, כל מי שמתמסטל יודע על שיפור היכולות הקולינאריות; "היי, אף פעם לא טעמתי פחזניה כזאת, מאיפה השגתם אותה?" מסוג הדברים האלה. וכולם יודעים שזה משפר גם את החוויה המינית. אחד הדברים שהתחלתי להיצמד אליהם היה, שזה עזר לאנשים לעשות דברים שהם בדרך כלל לא היו עושים. "שימושי המריחואנה" נועד להמחיש את מספר האנשים שחושבים שזה משפר היבט כלשהו בחייהם, זה יכול להיות מוסיקה, חוויה רוחנית, או סוג כלשהו של בעיה. זאת הקטגוריה השלישית.

בזמן שהקטגוריות האלה, בילוי, רפואה, ושיפור החושים חופפות במידה מסוימת, למרות הכול הן שלושת תחומי היעילות העיקריים. למרבה הצער אנשים רבים לא מגלים לעולם את תחום השיפור בגלל שהם יותר מעוניינים בדברים מהסוג של "בואו נכייף". אבל לדוגמה, קרל סגן השתמש בזה מדי יום, וללא ספק הרגיש שזה שיפר את הכתיבה שלו, וחשיבתו לגבי דברים מסוימים, וגם אני יכול לאשר את זה מניסיוני, ומניסיונם של אנשים רבים אחרים שאת מאמריהם פרסמתי באתר "שימושי המריחואנה".

לסיום – שמעתי שבילית זמן מה עם ג'ון לנון ויוקו אונו – איך זה היה?

אכלנו ארוחת ערב ביחד: הם פגשו אותי והזמינו אותי לארוחת ערב, ואז אכלנו ארוחת בוקר למחרת בבוקר. הייתי בניו-יורק כדי להעיד בשביל ג'ון, בגלל שג'ון מיטשל, היועץ המשפטי לממשלה (תחת ניקסון), רצה לגרש אותו מהארץ, בגלל שהוא נהיה יותר מדי פעיל בפעילויות נגד מלחמת וייטנאם, והתחיל להיות גיבור גדול בנושא הזה. התירוץ שלהם, שהיה אמור לשמש אותם על מנת לגרש אותו, הייתה העובדה שכמות קטנה של חשיש הוטמנה בביתו שבלונדון על ידי מישהו מתוך משטרת לונדון שהיה נחוש לתפוס אותו. הוא ידע שלנון מעשן מריחואנה, והיה כל כך נחוש בדעתו לתפוס אותו שאפילו עבד בסופי שבוע על דעת עצמו, ולבסוף, הצליח להטמין קצת.

הייתה סיבה מאוד חשובה לכך שג'ון לא עזב את המדינה, מכיוון שבתה הקטנה של יוקו, שהייתה בת 5, נחטפה על ידי בעלה לשעבר, ובית המשפט קבע שהילדה שייכת לה בצורה חוקית כל עוד היא נשארת בתחומי ארצות הברית. אז הם היו חייבים להישאר בגבולות ארצות הברית ויהי מה. אני שימשתי כעד במשפט שלו.

בסיומו של המשפט, היה לי ניסיון שנתן לי תחושה די ברורה כיצד זה מרגיש להיות מישהו מפורסם כמו ג'ון לנון. אחרי ארוחת הבוקר עצרנו ליד מקום שבו הייתה חברה שהפיצה עבורו תקליטים, והם נתנו לי ערמה של תקליטים, כולל שני תקליטים חתומים, אחד לדני, ואחד לאחיו.

מכל מקום, אחרי שניצחנו, דיברתי עם ג'ון ויוקו, שעמדו להסיע אותי לנמל התעופה. נכנסנו ללימוזינה שלהם ביחד, ללא ידיעה שבזמן השימוע בבית המשפט בבוקר, מסתבר שאיזשהו שדרן מוזיקה הכריז שג'ון לנון ויוקו היו בבית המשפט להגירה בניו-יורק, והשמועה התפשטה. כשיצאנו החוצה, אין לי מושג כמה בנות צעירות היו שם, המון, צועקות וצורחות, והמשטרה הגיעה ויצרה שורה, וממש נאחזנו אחד בשני על מנת להרחיק אותן משלושתנו. חשבתי לעצמי "ואו, ככה בוודאי זה הרגיש עבור האנשים המסכנים האלה בכל פעם שהם עברו". טוב, הם היו כל כך נחושים, היצורים הצעירים האלה, הם פרצו את קו המשטרה, והתקרבו מספיק קרוב כדי לראות שאני מחזיק שני תקליטים חתומים, החזקתי את המזוודה שלי ביד ימין ואת התקליטים הצמדתי לחזה שלי, והם התחילו להתנפל עלי, לא עלי, אלא על התקליטים. הייתי נחוש לשמור עליהם, אבל בתהליך, התקליטים נהרסו. אז עצרנו שוב במשרד שלהם, והם נתנו לי שני תקליטים חתומים נוספים, וחבילה של אלבומים, כמו הנפלא הזה שנקרא "האפיפיור מעשן גראס" מאת דוד פיל וה"לוור איסט סייד" שעליו הוא חתם, ואז המשכנו לנמל התעופה.

למשך מספר דקות חוויתי איך זה מרגיש להיות חבר בלהקת ה"ביטלס". זה היה משהו לא מהעולם הזה

כמה מילים מאת ד"ר גרינספון:

העבירו הלאה:

הפורום | העצומה | הזנים | המדריכים | המילון

אוהבים קנאביס? הרשמו:

נצפים עכשיו

תנו לייק וקבלו את כל העדכונים גם לפייסבוק
x

מומלץ עכשיו

ג'פרסון סשנס - התובע הכללי הבא של ארה"ב

התובע הכללי הבא של ארה"ב מתנגד חריף ללגליזציה

"ליידי גאגא הודתה שהיא מכורה לזה," אומר התובע הכללי הבא של ארה"ב, ...