הסוחרים של המלך: כך ניהלו היהודים את שוק החשיש של מרוקו

במערכת הבחירות האחרונה הציבה עצמה מפלגת ש"ס כאחת המתנגדות הבולטות להקלה בחוקי הקנאביס. יו"ר המפלגה, אריה דרעי, יליד מרוקו, הביע אף הוא את התנגדותו הנחרצת לרעיון.

"השם ירחם, מישהו יודע מה המשמעות של זה? שהמדינה קמה בבוקר, שהנוער קם בבוקר עם דבר כזה, מה זה עושה, מה זה משפיע?" הסביר רק לפני כמה שבועות.

השר דרעי כנראה לא העלה בדעתו שבמשך מאות שנים יהודי מרוקו היו סוחרי החשיש היעילים והנאמנים ביותר של המלך.

החשיש בספרי ההלכה של רבני מרוקו

"בנושא הזה של המסחר, ליהודי מרוקו היה מעמד חשוב מעין כמותו," מסביר ד"ר דורון דנינו, חוקר יהדות מרוקו. "הברברים (קבוצה אתנית מצפון-מערב אפריקה) ידעו לגדל גידולים חקלאיים אבל לא ידעו לשווק את זה לתוך הערים".

סיבה נוספת לדבריו היא ש"הם גם ידעו לדבר 'אמזגית' ו'תשלחית' (שפות ברבריות) והערבים במרוקו דיברו מרוקאית. מי שידע לתווך ביניהם היו היהודים, שלקחו את התוצרת החקלאית מהכפרים וירדו עם זה לשווקים בערים".

כישורי המסחר והתקשורת של היהודים ללא ספק עזרו להם מאוד. מלך מרוקו, שהעריך את הכישורים הללו, אף החליט להעניק להם בלעדיות על הסחר בחשיש בממלכה. "היהודים קיבלו מונופול על מכירת צמח הקנאביס, או של החשיש שהופק מהקנאביס," מסביר ד"ר דנינו.

היום כמעט ולא נשאר תיעוד שיוכל לספר על האופן בו היהודים נהגו לסחור בחשיש במרוקו, אבל עיון בספרי הלכה שכתבו רבני הקהילה המקומית בתקופת המאה ה-18 והמאה ה-19, חושף שבבי מידע מרתקים אודות המעורבות של היהודים בסצנת החשיש במדינה.

בשנת 1760 ראה אור הספר "אבני שיש" של רבי שאול אביטבול, שהיה רבה של העיר צפרו במרכז מרוקו. מקטעים בספר ניתן ללמוד על המחיר שסוחרי החשיש היהודים נאלצו לשלם למלך מדי שנה עבור הרישיון למכירת טבק וחשיש, רישיון אשר כונה "אלסאקה".

"היות שהאלסאק'א של טאבא וטאבאק ולכיף ולחסיס (המונופול של הטבק והחשיש) של כל ערי המערב והכפרים והשוקים הנלוים אליהם היתה קנויה ביד הר' יוסף צבע מרדכי ז"ל… בסך כ"ד אלף רייאלים לשנה"

הרישיון לסחור בחשיש וטבק עלה אם כן ליהודים אלף ריאלים ספרדים, שזה בהערכה גסה שווה ערך היום ללמעלה מ-100 אלף שקלים חדשים. לא מעט.

הקופישופ של מסעוד בן-חיים

אז היהודים שלטו בסחר בחשיש במרוקו, אבל האם הדת היהודית וההלכה בכלל התירו עיסוק בחומר?

למרות שמצאנו מספר מקורות המתייחסים לסוגיות הקשורות לחשיש בקהילה היהודית במרוקו, אף לא אחד מהם מדבר על איסור הלכתי של צריכה של החומר או אפילו של סחר בו. ההתייחסות היא טכנית גרידא. מבחינת הרבנים החשיש הוא פשוט עוד מוצר בשוק.

מקרה נוסף הוא תיעוד נדיר ומשעשע של סכסוך שכנים בעקבות כוונתו של אחד הדיירים למכור חשיש במקום. המקרה לקוח מהספר 'שופריה דיעקב' שנכתב על-ידי החכם יעקב ברדוגו, מי שעמד בראש הדין בעיר מקנס, לפני כמאתיים שנה.

"מסעוד בן חיים קנה העליות שבחצר מוסא בן לחדיב… והוכרו מעשיו שדעתו לדור בבית הנזכר ולעשות מלאכתו בעליות הנז' דהיינו לאצור בהם אלכיף וטאבאק כי זוהי מלאכתו".

טקסט זה מתאר סיטואציה שבה יהודי מנהל עסק לממכר טבק וחשיש מפתח ביתו, אך מגלה כי השכנים אינם מרוצים מהמצב ונחושים שלא לאפשר לו להמשיך במלאכתו.

מה מפריע כל-כך לאנשים שהשכן שלהם יתפרנס מסחר בחשיש?

"ועמדו בעלי הבתים שתחת העליות ותבעוהו לדין… כי משחית הוא בכך תקרת הבתים עם הכותלים שתחת התקרה ע"י חטוט העכברים המצויים הרבה במקום אוצרות חטים וכיוצא"

השכנים של סוחר החשיש לא מוכנים שהוא יאחסן את הקנאביס שלו בעליות הגג, בדיוק כפי שהם מתנגדים לאחסון של חיטים או תבואות אחרות – מכיוון שעכברים מגיעים למקום ופוגעים בתקרה ובקירות.

בהמשך הטקסט השכנים גם מתלוננים על "ריח הנודף מהחשיש ומזיק לתינוקות, וגם לגדולים שאינם רגילים בו".

בקטע האחרון בטקסט מסתבר שהבעיה הגדולה ביותר של השכנים היא בכלל לא העכברים או הניחוח המתוק – אלא דווקא הלקוחות שמגיעים לחצר, מתמסטלים, מקבלים התקפי מאנץ' – ומתנהגים בגסות רוח:

"ומלבד ריבוי הנכסים והיוצאים לחצירם עוד זאת היזק גדול בכניסתם בהשתגעותם על בני החצר ובפרט לנשים ולקטנים… שכל בעלי עסק זה הם גוים תקיפים. ועבדי השררה. ותמיד הם משוגעים ומבולבלים מזה ושכורים… ושואלים לחם או לפתן וגחלת להבעיר ולשאוף. וגונבים וחוטפים ואין אומר השב."

אז היהודים במרוקו ידעו לעשות כסף מהסחר בחשיש, אבל האם הם גם היו צורכים בעצמם את החומר לשימוש אישי?

"קוסקוס מאה העשבים"

יהודי מרוקו לא היו כנראה חשישניקים כבדים, אולם בכל זאת היו אירועים מיוחדים שבהם נהגו לצרוך קנאביס, כפי שמתאר זאת מר רפאל אטיאס מהמרכז ליהדות צפון אפריקה.

"אחד הדברים היפים בהווי ובתרבות המרוקאית זה כאשר מתכנסים בקהילה ובמשפחה למסיבה, חתונה, בר מצווה וכדומה," הוא אומר. "עושים ערב לפני של שתייה ושמחה ובמהלכו מגישים מה שנקרא 'שכשו דלעשוב', שזה למעשה קוסקוס שלתוכו היו מפזרים גם חשיש. זה הכניס אותם לאווירה של שחרור ושמחה."

גם ד"ר דנינו מכיר את המאכל המרוקאי המסורתי: "שכשו דלעשוב זה קוסקוס שמכינים אותו עם 'מאה העשבים'. יש אזורים, בעיקר בצפון מרוקו, באזור הריף, שלקוסקוס הזה היו מוסיפים כל מיני עשבים שהיו נמצאים באזור, וגידול הקנאביס היה מאוד נפוץ באזור הזה".

לדבריו "הסיפור ידוע, המקרים האלה ידועים, ערבי נשים, בעיקר חינה, לפני החתונה היו עושים מסיבת נשים, הנשים היו הולכות למקווה, ובמסגרת הסעודה והשמחה של הנשים סביב האירוע של הטבילה של הכלה, הן היו גם מכינות את ה'שכשו דלעשוב' הזה, ומכינות שם דברים שאפשר לשמח בהם…"

קשה להתעלם מכך שיש משהו אירוני בדבריו של השר דרעי המתנער מהסדרת שוק הקנאביס בישראל, רגע אחרי שלמדנו כיצד החשיש היה חלק בלתי נפרד מחיי הקהילה היהודית המפוארת של מרוקו. אחרי הכל, זו לא הייתה ש"ס שהציעה להחזיר עטרה ליושנה?