להתמסטל מהתחת: האם כדאי לעשן קנאביס דרך הרקטום?

עד תחילת המאה ה-19 נהגו רופאים ברחבי אירופה להמליץ על החדרת עשן של טבק דרך הישבן כטיפול במצבים רפואיים מסוימים. האם זו שיטה שיכולה לעבוד גם עם קנאביס? מבט מחודש על פרקטיקה ישנה שנעלמה מהעולם

על אף חוסר הנוחות בצריכת תרופות באמצעות מתן רקטאלי, מדובר בשיטה נפוצה למדי המאפשרת לחומרים רפואיים מגוונים להיכנס לגוף במהירות ובזמינות ביולוגית גבוהות יחסית. כמובן שגם קנאביס, בדומה לתרופות המסורתיות, ניתן לצרוך באמצעות החדרת נרות או פתילות למשל אל פי הטבעת, פרקטיקה שכאמור מביאה להשפעה מהירה ויעילה של החומרים הפעילים בצמח.

אבל, מסתבר שדרך הרקטום ניתן לא רק להחדיר לגוף חומרים מוצקים המכילים תרופות, אלא אפשר גם להכניס עשן. למעשה, עד לפני כמאתיים שנה היו לא מעט רופאים באירופה וצפון אמריקה שטיפלו כך באמצעות הזרמת עשן של עלי טבק שרופים דרך פי הטבעת אל תוככי הקיבה, במגוון מחלות ובעיות בריאותיות.

אז מה המקור של הפרקטיקה הביזארית הזאת וכיצד היא הפכה לשיטה רפואית לגיטימית, באילו מצבים נהגו להמליץ עליה והאם יכול להיות שלעישון קנאביס דרך הישבן יש יתרונות על פני עישון בדרך המסורתית?

ניקוטין לגירוי הנשימה ועשן לייבוש נוזלים

החל מהמאה ה-16, עת הגיעו לאנגליה משלוחי הטבק הראשונים מ"העולם החדש", היו רופאים בממלכה הבריטית ולמעשה בכל רחבי אירופה, שייחסו יתרונות רפואיים לדרכי צריכה שונות של הצמח, ביניהן גם עישון (רגיל, דרך הפה), שהומלץ בין היתר לסובלים מכאבים שונים, נזלת אלרגית ואפילו אסטמה. 

לא ברור בוודאות מהיכן הגיע המנהג של החדרת עשן דרך פי הטבעת, אך מעריכים כי מדובר היה בפרקטיקה שמקורה בילידי יבשת אמריקה (האינדיאנים), שאותה אימצו בהתלהבות יתרה רופאים במושבות הבריטיות שמעבר לים ובהמשך גם באירופה עצמה.

התהליך הזה, שהיה למעשה סוג של חוקן, בוצע באמצעות צינור אשר היה מחובר בקצה אחד אל פי הטבעת ובקצה השני למפוח ידני, שדחס עשן של עלי טבק שרופים לתוך גוף המטופל, ולעתים במקרים דחופים העשן אף ננשף ישירות מפיו של הרופא המטפל ללא שימוש במפוח.

איור אילוסטרציה הממחיש החדרת עשן לרקטום המטופל ישירות מפי הרופא
איור אילוסטרציה הממחיש החדרת עשן לרקטום המטופל ישירות מפי הרופא

לדוגמה, הרופא הבריטי תומאס סידנהאם (Thomas Sydenham 1624-1689), היה מבין אנשי הרפואה הראשונים במערב שהמליצו על החדרת עשן של טבק דרך הישבן כחלק מהטיפול הרפואי במקרים של חסימת מעיים. 

אך עם כל הכבוד לד"ר סידנהאם, את הקרדיט לתפוצה הרחבה יחסית של הפרקטיקה הרפואית הלא שגרתית הזו יש לזקוף לצמד הרופאים ד"ר תומאס קוגן (Thomas Cogan 1736-1818) וד"ר וויליאם האווס (William Hawes 1736-1808), אשר הקימו בשנת 1774 את "אגודת האנושות המלכותית" (The Royal Humane Society), אשר חרטה על דגלה את קידום המודעות לפעולות החייאה מצילות חיים בעיקר באמצעות הפצת ערכת עזרה ראשונה של "חוקן טבק" במקרים של טביעה.

זמן לא רב לאחר מכן, אגודות נוספות במערב היבשת אימצו את הפרקטיקה, כגון "האגודה לשיקום אנשים טובעים" ("The Society for Recovery of Drowned Persons") באמסטרדם, שעל-פי הדיווחים שלה עצמה הצילה עד שנת 1802 לא פחות מ-990 נפגעי טביעה.

כך למשל בתיעוד כתוב של מציל איטלקי בשם גיספה בורגי (Giuseppe Borghi), מלילה אחד בחודש דצמבר של 1771, כותב בורגי: "עזרתי לאדם מהקהילה של 'סן-פאנטאלון' בוונציה, שנמשה מהתעלה כאשר הוא כמעט מת ועם קצף בפיו, העברתי אותו למקום בטוח ושם ביצעתי בו את כל הפרקטיקות המומלצות מטעם משרד הבריאות, כלומר החדרת עשן טבק לרקטום, ניפוח הריאות באוויר (דרך הפה) ועיסוי בית החזה. חזרתי על הפעילויות הללו מספר פעמים ולאחר שהמטופל הראה סימני התאוששות ראשונים, המשכתי לביצוע 'הקזת דם' אשר שיפרה את המצב עוד יותר."

ערכת "חוקן טבק" שהייתה נפוצה במערב אירופה במאה ה-18
ערכת "חוקן טבק" שהייתה נפוצה במערב אירופה במאה ה-18

ההגיון הרפואי מאחורי הפרקטיקה הסתמך על כך שעשן הטבק מכיל ניקוטין, מה שאמור להמריץ את פעילות הלב ולגרות את הנשימה הטבעית של הגוף. במקביל, חשבו באותה התקופה כי העשן יסייע בייבוש הנוזלים שחדרו לאיברים הפנימיים במהלך הטביעה.

הערכה הזו שהפיצה האגודה, הגיעה ליותר מ-250 נקודות במוקדי מים שונים ברחבי אנגליה, והיא הכילה את כל האבזור הנדרש לצורך ביצוע ההליך הרפואי – כולל מפוח ידני וצינור מתאם להחדרה לרקטום.

בשפה האנגלית קיים עד היום ביטוי נפוץ: "לנשוף לו עשן בישבן" ("To Blow Smoke Up His Ass"), שמשמעותו להרעיף על מישהו תשבוחות ומחמאות שקריות (לרוב במטרה להשיג ממנו משהו בתמורה). יש המעריכים כי מקור הביטוי מגיע מאותה פרקטיקה רפואית מפוקפקת.

"זו נראית לי דרך הרבה פחות יעילה לצרוך קנאביס"

לשיטת הריפוי באמצעות עשן של עלי טבק היו מתנגדים בקרב הקהילה הרפואית עוד מראשית הדרך, אולם זה לא הפריע לה להגיע כאמור למאות מקורות מים בממלכה הבריטית בפרט ובמערב אירופה בכלל.

עם הכניסה למאה ה-19 ירד בהדרגה השימוש בפרקטיקה הזו, בעיקר החל משנת 1811, לאחר שהרופא המנתח סר בנג'מין קולינס ברודי (Sir Benjamin Collins Brodie) פרסם מחקר שביצע על בעלי-חיים בו הוא הדגים כיצד הניקוטין מתפקד כרעל שעלול לגרום לעצירת זרימת הדם בגוף האדם.

למרות שהשיטה כבר איננה נמצאת בשימוש רפואי מקובל כבר יותר ממאתיים שנים, הסקרנות הטבעית של בני האדם (בייחוד של אלו הצורכים קנאביס), הביאה אותם לתהות האם ניתן ליהנות מההשפעה הרפואית של הצמח באמצעות עישון דרך הישבן, ובחיפוש קצר בגוגל ניתן למצוא לא מעט פורומים שהעלו את הנושא והתדיינו בסוגיה.

בשיחה עם מגזין קנאביס, מסביר ד"ר עדו מגן, מומחה לביולוגיה, כי "תיאורטית ישנה אפשרות שהחומר הפעיל של קנאביס יגיע למח אם הוא נכנס דרך פי הטבעת, וזה בגלל קשרים עצביים הקיימים בין מערכת העיכול למח".

עם זאת, ד"ר מגן מעיד על עצמו שאינו מומחה גדול בתחום הספציפי הזה, ומסביר כי "אני חושב שיהיה צורך בריכוז ממש גבוה של חומר פעיל כדי שתתקבל השפעה, כי הרבה ממנו ייספג בקולטנים של המעי ושל איברים אחרים בפריפריה עד שיגיע למח, וזאת בניגוד לעישון רגיל – שם הוא מגיע לריאות ומשם לדם שזורם אל המח, מבלי שישנם איברים נוספים שהוא עובר דרכם."

ד"ר מגן מסכם ואומר כי "אם המטרה היא להתמסטל, זו נראית לי דרך הרבה פחות יעילה לצרוך קנאביס", אך מעריך כי ככל הנראה לא קיימת סכנה בריאותית משימוש בפרקטיקה הזו, שכן THC ושאר הקנבינואידים בצמח אינם ידועים כרעילים למערכת העיכול, ואולי היא אף עשויה להתגלות בעתיד כיעילה לטיפול בבעיות במערכת העיכול.

כאמור, מלבד עישון דרך פי הטבעת, ובדומה לתרופות המסורתיות, גם קנאביס ניתן לצרוך באמצעות החדרת נרות או פתילות אל פי הטבעת. פרקטיקה זו מקצרת את המסלול המטבולי של החומרים הפעילים הנכנסים לגוף לעומת מתן אוראלי, ומביאה כאמור להשפעה מהירה ויעילה יותר שלהם (במקרים מסוימים עד פי 2 ממתן אוראלי). מייחסים לשיטה זו יעילות בעיקר במקרים של בעיות בגב התחתון, במערכת העיכול ובאיברים נוספים באזור זה של גוף האדם.


ערוצים מומלצים

ערוץ קנדוק ערוץ פיס נטורלס
ערוץ פיס נטורלס
ערוץ קנדוק

חדשות
Back to top button