בית / כל הכתבות / תרבות, בידור ופנאי / פנאי / סיני קוש: מה מצב הקנאביס בחופים הקסומים מדרום

סיני קוש: מה מצב הקנאביס בחופים הקסומים מדרום

אחרי סיורי קנאביס בערי אירופה, להלה ריי קפצה לסיני לבדוק מה מצב הקנאביס בחופים וחזרה עם כמה טיפים לאיתור חשיש איכותי והימנעות מחשאב בדואי נפוץ.

מאת: להלה ריי

אחרי הביקור באמסטרדם וסיבוב המועדונים בברצלונה, קפצנו לשבוע בחופי סיני הקסומים, שם טעמנו, בדקנו, ניסינו וראינו מגוון סוגי גאנג'ה וחשיש – וחזרנו עם כמה טיפים והמלצות טובות.

תשע שנים חלפו מאז החופשה הקודמת שלי בסיני. לא ממש ברור איך נתתי לזה לקרות כי זו פשוט החופשה האולטימטיבית לסטלנים חובבי שאנטי ומעוטי מזומנים. ההורים הזכירו את האזהרות הביטחוניות בשפה רפה, ללא אמונה ממשית ביכולתם לשכנע אותי שבישראל בטוח יותר. קצת לא נעים להודות, אבל יותר משהדאיגו אותי מחבלי דאע"ש מזוקנים, פחדתי שהוויד יהיה גרוע במיוחד ושלא אצליח להרגיש אותו אחרי העלייה החדה באיכות הירק בארץ בשנים האחרונות.

סיני: חושות, מדבר וים – הלגונה הכחולה

אז הסירו דאגה מלבכם, השלווה עדיין שורה בסיני. המארחים עדיין נפלאים ויעשו הכל כדי ליצור עבורכם חופשה מושלמת ובטוחה. מחבלי דאע"ש ממוקמים מאות קילומטרים מרצועת החופים שלאורך הים האדום ונדמה שכרגע הם עסוקים יותר בריבים עם המצרים באיזורם. אני לא מזלזלת חלילה באזהרות המסע. שכל אחד יעשה את השיקולים שלו. אבל מהחוויה האישית שלי, סיני הרגישה לי הרבה יותר בטוחה ממרכז העיר בה אני חיה או מכבישי הארץ בהם אני נאלצת לנהוג.

רצועת החוף באיזור ראס א שטן. שלוות עולמים

בתשע השנים שחלפו מאז ביקורי האחרון במצרים, הסטנדרטים שלי בנוגע לירק איכותי עלו משמעותית כאמור. בביקור הקודם התרגשתי לקבל סטיקים עטופים בנייר עיתון, פשוט משום שכל מה שהיה זמין לי באותה עת בארץ היה חשיש מצרי. לקראת הנסיעה הפעם הנמכתי מאוד את רף הציפיות. התייחסתי בצחוק לחופשה בסיני כאל 'גמילה' והתעודדתי מכך שכשנחזור לארץ נדע להעריך יותר את מה שזמין בישראל כיום. אבל להפתעתי גם אחינו הבדואים התקדמו עם השנים. בזמן סיני כמובן. ניכר שיפור קל באיכות הירק והחשיש שמצאנו בחלק מהחופים ובמדריך זה אנסה לתת טיפים שימנעו מכם ליפול על סופר חשאב בסיני ולשלם עבורו מחיר מופקע.

אלו מכם שכבר ביקרו במתחמי האירוח של הבדואים על חוף הים האדום מכירים בודאי את המונח "זמן סיני". הזמנתם ארוחת בוקר? עדיף לגלגל ג'וני או שניים שיעבירו את השעה-שעתיים שייקח לה להגיע אל שולחנכם. ביקשתם שייק? עדיף לוודא שהטבח לא קפץ לשעה לנואיבה לקנות את הפירות (סיפור אמיתי). אבל בגזרת העישונים נדמה שהמונח "זמן סיני" לא חל. בכל הקמפים בהם ביקרתי, תוך דקות כבר הוצעו לנו מני מטעמים. בכולם היה לנו בוף הרבה לפני שהחושה הייתה מוכנה לאכלוס.

ארוחת בוקר של אלופים

לא עברו חמש דקות מהרגע בו ירדנו מהמונית, ועוד לפני שקנקן התה הגיע אל המרבץ בו בחרנו, וכבר ניגש אלינו הבחור השחום הראשון בשמלה הלבנה. תוך דקה או שתיים גם חברו הצטרף ומהר מאוד הבנתי שמשחק השש-בש שהוצע לי היה רק תירוץ שיאפשר להם הציג בפנינו את מרכולתם.

נזכרת איך משחקים שש בש ומתוודעת לחשיש המקומי

הצעיר מבין השניים היה בדואי צנום וגבוה עם כובע מצחיה שחור שזכה מהישראלים בחוף לכינוי 'סנופ דוג'. חברו הזדהה כ'אבו-סבבה', והיה גם חבר משעשע במיוחד שהציג את עצמו כבוב מארלי, דיבר אנגלית במבטא בריטי ופרץ מדי כמה שעות בשירת "יש לנו זמן..מתחת לשמיים" לקול צחוקנו. בהחלט אחת מחוויות ההתארגנות המשעשעות שהיו לי מעולם.

כאן אולי המקום להדגיש: אל תתפתו לקנות את הדבר הראשון שמוצע לכם. בסיני נתקלתי בחתיכות חשיש באיכות משתנה. החל מפלטה שנראה כאילו שכבה שנים מתחת לאדמה וכל בוף ממנה היה קשה כמו אבן, ועד חשיש רך וגמיש שמגיע בגוונים צהבהבים או שחורים. הריחו את האצבע שמציעים לכם, נסו לכופף אותה עם האצבעות. יהיו כאלה שיציעו לכם ג'וינט או בוף לטעימה. המחירים בהם נתקלתי לאצבע חשיש לא גדולה נעו בין 50 ל-100 שקלים. על חשיש האבן יצא ששילמתי 100 לירות (20 שקל) בלי שבכלל התכוונתי.

איך קרה שנפלתי בחשיש הקשיש? כי בין הבדואים מסתובבים אנשי מכירות לא פראיירים בכלל. וסטלנות הופכת אותי למתמקחת גרועה במיוחד. הבחור הראשון שניגש אלינו בחוף נתן בוף בעל צבע חום בהיר ומרקם רך יחסית לטעימה. הודיתי לו. ואז גם הבחור המבוגר מביניהם ביקש להראות לי מה באמתחתו, או יותר נכון, גלבייתו. כבר במבט הראשון זה היה נראה רע, אבל מהנימוס וחוסר הרצון להעליב, שיתפתי פעולה עם הסופרלטיבים המוגזמים ששפך על חתיכת הפלטה הקשיחה ששלף.

בוף מקומי ממוצע

ואז הוא הגיש לי שקית קטנה עם שברי אצבע והתעקש שאקנה. סירבתי בנימוס אך כנראה לא מספיק באסרטיביות. תנועות הידיים שלו גרמו לי גם להבין שהוא נותן לי את השקית כמתנה לנסות. אז עשיתי את הטעות ולקחתי אותה. חמש שניות מהרגע שסיימנו להעביר את כל הציוד לחושה, פתאום פנים מוכרות מציצות מעבר לדלת הבמבוק. הבחור עם השקית מחייך חיוך ללא שן ולהפתעתי מסביר שבא לגבות תשלום על שקית החשיש. התרגזתי קצת, אבל רק במימדי סיני, והתעקשתי שייקח אותו חזרה תוך שאני מסבירה שכבר יש לי חשיש ואני בכלל לא צריכה את הטולה הזאת.

בניסיון לפשרה הציע הבחור שאתן מה שיש לי. שלפתי בחוסר חשק שטר של חמישים לירות. בלי בושה הבחור חסר השן הסביר לי שזה לא מספיק ושאשלים לו ל-100 לירות בהמשך. והבחור הלא פראייר זכר טוב טוב את חמישים הלירות ועשר דקות לפני שעזבנו את החוף בא ודאג לדרוש אותן חזרה. סוחר ממולח? לקוחה פראיירית? לא חשוב, החשיש עושן בסופו של דבר, ובין כה לא מדובר בסכום גדול מדי או משהו ששווה להתרגז בגללו.

את החשיש המוצלח ביותר השגנו באיזור ראס א שטן. תמורת מחיר חברי יחסית של 50 שקלים קיבלנו טולה קטנה בעובי סביר. הצבע היה חום כהה והיא הייתה רכה כמעט כמו פלסטלינה, מה שאיפשר לכדרר אותה לכדי בוף עגול קטן.

הטולה המוצלחת ביותר שהפכה לכדור חשיש

לחובבי הז'אנר, הגרסא המקומית של הג'אראס לא רעה בכלל. בפעם הראשונה שנתקלתי באצבע השחורה והרכה הזאת חשבתי שהחום המדברי גורם לי להזיות. באיזור ראס אבו גאלום, הידוע בשם 'הלגונה הכחולה (והנפלאה)', דרשו עבור אצבע בעובי של קצת יותר מבריסטול 100 שקלים. בחופי הישראלים באיזור נואיבה הוצעה אצבע עבה הרבה יותר באותו המחיר. אם לוקחים שתי טולות אפשר להוריד את המחיר ל-150 שקלים.

ג'אראס בדואי שחור עם חתימת זהב – טולה בעובי של בריסטול

אחד מהחבר'ה הישראלים שפגשנו בחוף, פליט הודו כהגדרתו, שלף בגאווה מתיקו צ'ילום איטלקי יפהפה. וכך יצא שבסיני, לראשונה בחיי, זכיתי לעשן מצ'ילום ג'אראס כמעט אמיתי, בטקס מאולתר שכלל ברכות בסנסקריט או ג'יבריש ונחתם באמירת 'בום' כמיטב המסורת. החברים למעגל, פליטי הודו בעצמם, שיבחו את האיכות המפתיעה לטובה של החומר השחור. היו אחרים על החוף שפחות התרשמו מסוג זה של חשיש, והעדיפו דווקא את האצבעות המסורתיות שהגיעו בגוונים בהירים יותר.

חצי טולת ג'ראס שהייתה רכה מספיק להפוך לשבלול

אם לחשיש השחור והסופר-רך קוראים בסיני ג'אראס, שמו של בן דודו הבלונדיני בפי המקומיים הוא "חשיש לבנוני". פגשתי בחשיש בהיר ברמות איכות שונות. אחת הבנות שהתארגנה בחוף בנואיבה קיבלה בוף קשה יחסית עם ריח לוואי שהזכיר סבון. אני קיבלתי בוף בהיר יחסית עם גוון חום אדמדם שהיה נהדר. חברים אחרים השיגו, גם כן באיזור נואיבה, אצבעות יפות בצבע צהבהב עם מרקם רך במיוחד.

חשיש "לבנוני" בגרסת סיני

כמו עם החשיש, כך גם עם הגאנג'ה, חל שיפור קל במבחר ובאיכות המוצעת. אבל זה עדיין לא אומר שאתם יכולים לצפות לבחור בין סופר סילבר הייז למנגו קוש כמו בעולם החדש. ההמלצה הקודמת תקפה גם כאן, אל תמהרו לקנות את הסטיקים הראשונים שאתם רואים. יהיו כאלה שיציעו ענפים מלאים יותר או פחות. כאלה שיתנו לכם לבחור את הסטיקים או הפרחים האהובים עליכם. כאלה שיביאו את זה עטוף בנייר עיתון או בשקית ניילון כשהתפזורת כלולה במחיר, וכאלה שימכרו קולות נאות בלבד, אבל במחיר מנופח.

Sinai Kush סטיק מרשים שקיבלנו באיזור הראס

חשוב להבין שתנאי הגידול בסיני לא קלים. אם תסתכלו מקרוב תוכלו להבחין שרבים מהפרחים פשוט לא "התנפחו". זה יכול לקרות עקב תנאי החום והמדבר, חוסר הדישון או הגנטיקה המקומית הבסיסית. כמו כן, בגידול חוץ מזרעים לא ידועים, קשה להקפיד על הפרדה מלאה בין זכרים ונקבות, וכך יוצא שרוב הירק שתראו יגיע עם יותר או פחות זרעים.

פרח מצוי שלא ממש התנפח. רוב הנפח מורכב מעלים, ענפים וזרעים

הרבה מהבדואים שלמדו את הז'רגון הישראלי יצהירו בפניכם שיש להם היידרו. ובכן, הסיכוי שקיימת אי שם בנואיבה או שארם א שייח דירת גידול עם ציוד הידרופוני מקצועי, שווה לסבירות שירדו עליכם פתיתי שלג באוגוסט בלגונה הכחולה. היידרו זה פשוט שם קוד לירק שבעיניהם נחשב איכותי יותר. אבל אל תצפו שזה יעמוד בסטנדרטים הישראליים של ירק טוב. היה רק בחור אחד שהבטיח שיש לו היידרו בלי זרעים וקיים. חצי הבטחה. לא הצלחתי לאתר זרע אחד בשלושת הסטיקים הג'ינג'יים שהוציא מעטיפת נייר העיתון. גם הריח היה סביר בהחלט, ועל פי המראה ניתן היה לחשוב שזו סאטיבה בגידול חוץ סמי-מקצועי.

Sinai Haze סטיק יפה ונטול זרעים

באיזור ראס א שטן קיבלנו תמורת 300 לירות שקית ניילון עם כ-6-7 סטיקים ועוד מעט תפזורת בתחתית השקית. שתיים או שלוש מהקולות היו שמנמנות במיוחד, ונראו מרשימות ביחס לדברים שישראלים אחרים קיבלו. השקית הזו החזיקה לנו למשך שבוע, ולא הזדמן לי לקנות שוב ירק בסיני על אף הפיתויים הרבים.

הסטיקים הפחות מרשימים שהגיעו בשקית ההפתעות

בראס אבו גאלום היה בחור ששלף ענף שהיה ארוך כמו הזרוע שלי, ועליו היו מסודרים בצים שמנמנים ונאים בלי יותר מדי עלים. אבל ככלל, רוב הירק שראיתי בסיני הכיל כמות גדולה של זרעים ועלים ירוקים. כשאתם בוחנים את הירק בסיני, תבדקו טוב טוב שהוא לא מעופש. אחד הסטיקים שהראה לי בחור ישראלי בחוף היה מלא בנקודות לבנות שאינן טריכומות, ובאיזורים מסוימים היה ניתן לראות איזורים קטנטנים שנראו כנגועים בעובש. כדי ללמוד איך לזהות עובש, וחשאב באופן כללי, תוכלו להיעזר גם ב'חשאב-בוט' שיושב על אפליקציית טלגרם @hashab_olo_bot.

מתפעלים מאחד הסטיקים העצומים שהוצעו לנו באחד החופים

כדי לשפר את חוויית העישון של הירק בסיני, מומלץ להתאזר בסבלנות של סבתא תימניה שממיינת אורז, ולקסס בקפדנות תוך שדואגים להוציא כמה שיותר זרעים, ענפים ועלים ירוקים מהקססה. העלים הירוקים נטולי הטריכומות הם אלה שאחראים על הטעם הגרוע שמזכיר קצת דשא. אם תוציאו אותם יש סיכוי סביר שהשאכטה תהיה די טעימה.

מרחוק נראה סטיק סביר- מקרוב שמים לב לכמות הזרעים העצומה

מלאכת הפרדת הזרעים מהקססה הפכה לסוג של תרפיה עבורי בסיני. אם בארץ פתיחת קססה לוקחת פחות מדקה, בזמן סיני זה יכול להגיע בכיף לרבע שעה. גם אחרי שהקדשתם דקות ארוכות לניקוי הקססה ממפגעים, יש סיכוי גבוה שאחד החבר'ה שישאפו מהג'וינט שאתם חולקים יזכה לרגע מרגש של פיצוץ קטן כשבג'וני יתגלה לפתע זרע שהסתנן. סוג של רולטה בדואית אם תרצו.

הבררה של סוף השקית

אלו מכם שפחות מתחברים לקיסוס ידני יכולים לנסות להיעזר בגריינדר. אבל עם פרחים כל כך דלילים, לא בטוח שזה יהיה יעיל. הענפים ייתקעו לכם בגריינדר ואת הזרעים עדיין תצטרכו להוציא מהקססה, רק שאחרי קיסוס חלקם יישברו ויסתתרו טוב יותר. כנראה שמספריים יהיו הפיתרון המוצלח יותר.

ציוד נוסף שמאוד מומלץ להביא אתכם מהארץ, מעבר לאלתוש והדברים הרגילים, זה סטוק של ניירות הגלגול האהובים עליכם. היה קמפ אחד שבו הבעלים הבינו את הראש של הסטלן הישראלי ודאגו לניירות גלגול זמינים לקנייה. אבל ברוב החופים זה לא קיים. אם נתקעתם ואין ברירה תוכלו להגיע אל הקניון המפואר בנואיבה סיטי ולהצטייד שם בניירות גלגול של OCB או סמוקינג בחנות המכולת. חלקכם ישמחו ודאי לשמוע שבאחת או שתיים מהחנויות בנואיבה גם מצאתי באנגים סבירים לחלוטין. כן מומלץ להביא אתכם מהארץ איזה 2 מבחנות, בקבוק פלסטיק מתאים וחוטרים. בחלק מהקמפים יש אמנם מכשירים שעוברים בירושה ממבקר למבקר, אבל לפעמים יש ביקוש גבוה, ואתם צריכים לחכות בסבב של 20 ישראלים חזירי סמים עד שיגיע תורכם לעשות ראש. לכן עדיף שיהיה לכם גם מכשיר משלכם על כל צרה או מבחנה סתומה שלא תבוא.

טיול שקיעה להרים

כמו בכל סוף חופשת סטלות, בטח תמצאו את עצמכם ביום האחרון עם איזו טולה ספייר שנשארה. לא משנה מה, אל תחשבו אפילו על לחזור עם זה לארץ. לא ברור מה הקטע של המצרים עם החיפושים המדוקדקים גם בכניסה וגם ביציאה. ומה מפריע הם שהיהוד יעשנו את עצמם למוות עם חשיש מצרי אחרי שובם לישראל. אבל הם מאוד רציניים לגבי זה.

חברה שפגשנו על החוף סיפרה שבפעם הקודמת שחזרה מסיני היא לא בדקה כמו שצריך את התיק. לחרדתה, מצאו השוטרים במעבר הגבול שקית עם זרעים וקצת פרחים ועוד טולה שחשבה שאיבדה על החוף. למזלה, השוטרים חסו עליה, והאמינו לה שהדברים נשכחו בתיק בתום לב. אך דאגו להבהיר לה שעל דבר כזה הולכים במצרים לקלבוש ונתנו לה להבין שאם היא הייתה גבר סביר להניח שלא היו מוותרים לה על זה. אז אנא מכם, היו זהירים. ותהפכו את התיק 3 פעמים לפני מעבר הגבול לוודא שלא שכחתם כלום.

עוד קצת מהלגונה המדהימה

על פי חישוב שנערך בדיעבד, מסתבר שכשליש מההוצאות בסיני היו על גאנג'ה. על משהו כמו 3.5 טולות ושקית ירק שילמנו במצטבר כ-300 שקלים. בהתחשב בזה שהשהות בחושה פלוס אוכל הגיע לכ-700-800 שקלים, מדובר בהוצאה לא מבוטלת. מרביתכם יוציאו פחות. המעשן הממוצע יתקשה לסיים 2 טולות ו-10 גרם ירוק בחמישה ימים. אבל אני נהנתי לפנק את הסובבים בג'וינטים או ראשים, ולאחר מאמץ עילאי הצלחנו לסיים כמעט את כל מה שקנינו.

טיפים נוספים שיכולים לעזור בסיני:

את רוב המידע שאתם מחפשים תוכלו למצוא בקבוצת 'אוהבי סיני' בפייסבוק. יש גם קבוצות ייעודיות למחפשי ומציעי טרמפים.

השמש עולה על איזור ראס א שטן

אם כבד עליכם לנסוע ברכב עד אילת, אפשר לטוס משדה דב או נתב"ג עד אילת ולחסוך את הנסיעה המייגעת. ממה שראיתי הטיסות שיוצאות מנתב"ג זולות משמעותית. טיסה ממוצעת משדה דב לכיוון עלתה 200-250 שקלים. מנתב"ג הצלחתי למצוא טיסות ב-150 שקלים ואף פחות לכיוון.

שימו לב איפה אתם חונים. חניה במקום לא מורשה באילת יכולה לעלות לכם בדו"חות שיצטברו למאות שקלים. חניה בשדה דב או נתב"ג מגיעה לכ-80 שקלים ליום.

מקום חניה מוסדר לגמלים בסיני

המצרים מעדיפים שקלים ודולרים על לירות. אבל תמיד טוב שיהיה עליכם גם כסף מקומי למקרה שתרצו לקנות משהו קטן. להשיג עודף משטר של מאה שקלים על שתייה או שני צמידים זה כמעט בלתי אפשרי.

התמודדות עם המציקניות של הצמידים: עדיין לא נמצאה הדרך היעילה לגרום להן להניח לכם בשקט. מה שבטוח, אל תקנו מהן על ההתחלה במחשבה שזה מה שיקנה לכם שקט. זו טקטיקה גרועה שרק תחמיר את המצב. ברגע שחשפתם חולשה או שטר או עניין קלוש באחד הפריטים שברשותן, ניתן האות לשאר בנות המשפחה להקיף אתכם. והן לא יעזבו עד שמישהו לא יקנה במינימום איזה צמיד או שירותי עיצוב לולו לפוני. בשלב מסוים החלטתי שאני רוכשת צמידים רק מהילדים שלא מציקים לי, כדי שאולי יבינו שזו השיטה הטובה ביותר. אז כשנתקלתי בילד או ילדה עם עיניים חולמניות וחיוך ביישני, שרק הביטו בנו בסקרנות, סימנתי להם בחיוך להתקרב. וקניתי מהם צמיד או שניים, גם אם המבחר היה דל ובחירת הצבעים מזעזעת.

בחור עשה טעות והתעניין בשרשרת בזמן ארוחת הבוקר

תביאו אתכם כל מיני פריטים נחמדים שאין לכם שימוש בהם, או מתנות קטנות מהארץ. במבות למשל, שוות יותר מדולרים במקומות מסוימים. עבור חלק מהילדים המתוקים שמסתובבים בחוף, שקית במבה מרגשת הרבה יותר מהעובדה שתסכימו לקנות מהם איזו כאפייה. באחד מהימים הלכנו על החוף ונתקלנו בחבורת ילדות. לאחר שסירבנו להתעניין במה שהיה להן למכור, אחת מהן קראה אחרינו 'במבה?' בקול מלא תקווה. במקרה הייתה לי בתיק שקית ששמרתי למקרה שיתקוף אותי מאנץ'. מיהרנו לתת לה את השקית, והיא ניסתה בכל כוחה להסתיר אותה משאר הבנות על החוף. נאלצנו להיות בוררות בויכוח שהתגלע ביניהן, ולהכריז בפני כולן שהבמבה נועדה לכולן ולא רק לילדה הראשונה שאחזה בשקית. האכזבה על פניה של הילדה אמרה הכל, ולא עברה שניה עד ששלחה אגרוף מתוסכל לעבר חברתה.

ביום האחרון מצאנו מטמון שכלל שלוש שקיות במבה נוספות במזוודה. קראנו לילדות החמודות ביותר בחוף, אלו שהציקו הכי פחות, ופינקנו כל אחת בשקית. כשאלו הבחינו לפתע באמן מתקרבת, מיהרו להסתיר את שקית הבמבה מאחורי גבן כאילו היה זה אוצר יקר ערך.

אחד הימים הכי כיפיים בחופשה היה כשפתחנו אריזה של צבעי גואש זרחניים והשתעשענו עם הילדות על החוף. היה כל כך נחמד לראות אותן משילות לרגע את דמות מוכרת הצמידים וחוזרות להיות ילדות תמימות עם חיוך כובש וצחוק מתגלגל.

יום כיף עם היפות שלי 🙂

אם לנסות לסכם את החופשה בסיני, היא ללא ספק השאירה של טעם של עוד. שעות מספר לאחר שובנו לארץ כבר תקפו אותנו הגעגועים לארוחת הבוקר הפשוטה והטעימה, לשקט, לבריזת הבוקר מול הים, לעולם הקסם שמתגלה כשמשנרקלים בין השוניות. הפעם לא יעברו תשע שנים עד הביקור הבא. וגם לא תשעה חודשים. בחודש הבא אנחנו חוזרות. אבו סבבה, חכה לנו עם הטופ שלף של סיני 🙂

ואם לא השתכנעתם לרדת לסיני אחרי כל זה, הנה 15 סיבות טובות לרדת כבר מחר.

העבירו הלאה:
תנו לייק וקבלו את כל העדכונים גם לפייסבוק