סנדק הפסיכדליה: סיפורו של אלכסנדר שולגין
3 שנים למותו של אלכסנדר שולגין, שהפך מיועץ רשמי של הממשל האמריקני לאחד מנביאי הפסיכדליה המפורסמים בעולם. הוא אחראי כנראה יותר מכולם להתפשטות השימוש והטיפול הרפואי בעזרת MDMA, החומר הפעיל באקסטזי, ונחשב לסב הרוחני של רבים בעולם ובישראל.
מאת: אורי מרנץ
https://www.youtube.com/watch?v=Rv0b9emthFI
אלכסנדר שולגין (Alexander Shulgin), סשה, נולד בברקלי, קליפורניה, לפני קרוב למאה שנה, בשנת 1925, ומת לפני 3 שנים כשהוא בן 88. מדובר היה בגאון.
בגיל 16 הוא קיבל מלגת לימודים מלאה באוניברסיטת הרווארד והחל ללמוד לתואר בכימיה אורגנית. אחרי שנתיים נטש את הלימודים והתנדב ללחום במסגרת הצי האמריקאי במלחמת העולם השנייה. הוא נפצע ועבר ניתוח, במהלכו טושטש. חוויה זו גרמה לו להתעניין בחומרים שמשפיעים על הקוגניציה.
כשהמלחמה נגמרה שולגין חזר להרווארד. ב-1954, בגיל 29, הוא כבר הוסמך כדוקטור לביוכימיה ובסוף שנות החמישים הוא כבר סיים עבודת פוסט דוקטורט בתחומי הפסיכיאטריה והפרמקולוגיה. בערך באותה תקופה הוא גם התחיל להתנסות במסקלין.
מסקלין הוא החומר הפעיל שנמצא בכמה צמחים מחוללי הזיות כמו פיוטה וקקטוס סן פדרו. שולגין היה המום מהאפקט העצום שהחומר עורר. הוא רצה להבין כיצד עובד המנגנון במסקלין שמשפיע כך על המוח. זו היתה הנקודה בה החליט להקדיש את חייו לחקר חומרים פסיכו-אקטיביים. בינתיים הוא היה צריך להתפרנס.
כבר בגיל צעיר נבנה לשולגין מוניטין של חוקר יוצא דופן, לכן לא התקשה למצוא משרה טובה. הוא החל לעבוד כחוקר בכיר בחברת הכימיקלים DOW. הוא פיתח עבור החברה חומר הדברה מהפכני שהכניס לה מכירות במיליונים. בתמורה DOW נתנו לשולגין חופש מחקרי מלא.
הוא התחיל לחקור חומרים פסיכו-אקטיביים ולפרסם את תוצאות מחקריו בעיתונים מדעיים מובילים. ההנהלה ב-DOW לא אהבה את זה. הפתרון היה לרפד את שולגין ב’חבילת פרישה’ נאה, וכך הוא יצא לדרך עצמאית.
תחילה חזר לאוניברסיטה, גם כמרצה, אבל גם כתלמיד מהמניין. הפעם הוא השלים תואר בנוירולוגיה. במעשה זה רכש שולגין מומחיות בדיסיפלינה מדעית שלישית. עכשיו הוא היה מוכן מתמיד. חמוש בהבנה עמוקה של כימיה, פרמקולוגיה ובפיזיונומיה של המוח, שולגין צבר את כל הידע הרלוונטי לחקר חומרים פסיכו-אקטיביים.
מסד הידע הייחודי ששולגין שלט בו הפך אותו לאחד מחלוציה של דיסיפלינה חדשה במחקר: פסיכו-פרמקולוגיה.
שולגין הקים מעבדה בחצר הבית, שלימים תתפרסם בשם “החווה”. בנוסף הוא התחיל לייעץ ל-DEA ‘הרשות הפדרלית לאכיפת סמים’. במסגרת העבודה עם הרשות הוא העביר הכשרות בכימיה לסוכנים וערך עבור הארגון אנליזות לחומרים.
מפני שהפך חוקר מוסמך של רשות הסמים הוא זכה בהיתר נדיר להחזיק ולסנתז במעבדה שלו כל חומר שהוא רוצה, ללא הגבלות ובלי שום קשר למעמדו החוקי.
ואכן – שולגין סינתז המון חומרים ב’חווה’. סינתז וחקר. בשלב די מוקדם הוא הגיע למסקנה שהיכולת לקבל חיווי רלוונטי מעכברי מעבדה מוגבלת מאוד בתחום אותו הוא חוקר. אז במקום זה הוא התחיל לנסות את החומרים על עצמו.
בהמשך הוא גיבש סביבו מעגל נסיינים. זה אולי יכול להיראות כמו משהו מופרע וחסר אחריות, אבל השיטה של שולגין לדירוג ובחינת חומרים פסיכו-אקטיביים הניבה מאגר מידע מדעי נכבד למדי.
חשוב להדגיש שהידע והניסיון כחוקר סייעו לו מאוד לשלול על הסף בדיקה מעשית של תרכובות שעלולות היו להתגלות כרעילות או מסוכנות. הרציונל בפרוטוקול של שולגין היה פרימיטיבי, אבל מאוד אפקטיבי: מתחילים במיקרו מינון שלא אמור להשפיע ומחכים יומיים. לוקחים מינון גבוה יותר ומחכים עוד יומיים כך חוזר חלילה. בסוף התהליך, אם אין סימני אזהרה, מגיעים למינון אופטימלי משוער.
את החומרים שמצא שאין להם השפעה או שההשפעה שלהם היתה שלילית, הוא סינן החוצה. את החומרים עם ההשפעה החיובית הוא המשיך לחקור, גם במעבדה וגם באמצעות ה’ניסויים החברתיים’ שערך עם קבוצת הנסיינים הנלהבת.
באופן הזה הוא בחן 230 חומרים שונים. למיטב הידיעה אף לא אחד מנסייניו של שולגין סבל מפגיעה רצינית כתוצאה מאותם ניסויים.
עד אמצע שנות השבעים רק מעטים מחוץ לקהילה המדעית הכירו את אלכסנדר שולגין ולמרבה האירוניה הוא כלל לא המציא את החומר שהביא לפרסומו הבינלאומי.
מולקולת ה-MDMA סונתזה לראשונה במעבדות חברת התרופות הגרמנית ‘מרק’ עוד בשנת 1912. הגרמנים לא מצאו שימוש רפואי לחומר, אבל כדי לחסום מתחרים אפשריים הם רשמו עליו פטנט ו-MDMA נשכח בתהום הנשייה.
עד אותו יום בו אחד הסטודנטים של שולגין נתקל בו בסקירה מדעית עתיקה. הסטודנט הסב את תשומת לבו של שולגין, שמצא דרך חדשה לסנתז את החומר.
השנה היתה 1976 ושולגין ידע שיש לו בינגו ביד.
ה-MDMA הוא חומר שמעורר אמפתיה, רוגע ואופוריה. למן ההתחלה שולגין ייעד אותו לצרכים תרפויטיים. אחד מחבריו הקרובים, פסיכולוג בשם ליאו זף התחיל להשתמש ב-MDMA בקרב מטופליו. התוצאות היו מצוינות. בתוך זמן קצר מאות פסיכולוגים החלו לערוך טיפולים ב-MDMA. תחילה בקליפורניה בחוף המערבי ואז בחוף המזרחי, בניו יורק.
אחת מאותם מטפלים שאימצו את החומר, היתה פסיכולוגית בשם אן גוטליב. היא נסעה לפגוש את שולגין ובסופו של דבר הם גם התחתנו. אלו היו הנישואין השניים שלו והרביעיים שלה. אן הפכה לשותפתו לחיים ולמחקר.
באשר ל-MDMA? הוא עד מהרה זלג מהקליניקות בשדרה החמישית אל המועדונים בדאון טאון. שם הוא מותג תחת שם הרחוב – ‘אקסטזי’.
שולגין הפך לגיבור תרבות.
למגינת לבו של שולגין, האקסטזי הפך לסם ידוע לשמצה. ב-1986 הוא הוצא אל מחוץ לחוק בארה”ב, מה שאגב לא הפריע ל-DEA להמשיך להיעזר בשירותיו הטובים של הגאון. בשנת 1988 הוא אף ניסח עבורם את החלק המדעי של פקודת הסמים החדשה.
הכל השתנה ב-1990. בשנה זו אלכסנדר ואן שולגין פרסמו את ספרם PIHKAL. השם הוא ראשי תיבות של המשפט: “פנתילמנים שהכרתי ואהבתי”. מדובר בספר שחלקו ביוגרפיה וחלקו תיאוריה מדעית.
הספר עורר מהומה. הקוד הבלתי כתוב בקרב המדענים הוא שמותר לחקור סמים – אבל אסור לספר לעולם איזה כיף אדיר זה לצרוך אותם. וזה בדיוק מה ששולגין עשה. בשביל אמריקה הפוסט רייגנית זה היה יותר מידי.
ה-DEA, ששולגין היה החוקר הבכיר שלו, פשט על ‘החווה’ והחרים חומרים ומידע. זכויות היתר שלו נשללו, הרשויות קנסו אותו ב-25 אלף דולר והוא נודה מהקהילה המדעית. החרם הזה נמשך כל חייו. בהמשך אלכסנדר ואן פרסמו ספר נוסף – TIKAL – “טריפטאמנים שהכרתי ואהבתי”.
שולגין הלך כאמור לעולמו בשנת 2014, בגיל 88. למעמדו באקדמיה הוא לא חזר, אבל מאות ‘ניאו שולגיניסטים’ אימצו את השיטות שלו ופועלים היום בכל העולם.
וזה סרט דוקומנטרי באורך מלא על פועלו של שולגין:
ראו גם:
המדריך המלא לצריכת MDMA
פסיכדליה יכולה להציל את חייכם
