מועדוני קנאביס בברצלונה – המדריך המלא

הפעם להלה נסעה לברצלונה, המתחרה עם אמסטרדם על תואר בירת הקנאביס האירופאית, וחזרה עם טיפים חשובים להתארגנות בטוחה, רשימת מועדוני קנאביס מומלצים, טעימות זנים ומיצויים מקומיים וגם – רשימת הפיצריות השוות ביותר לסגור איתן את התקפת המאנץ’ הצפויה ותמונות מעוררות תיאבון. הנאה מובטחת.

מאת: להלה ריי

אמסטרדם, בירת הקנאביס של אירופה, הפכה בשנים האחרונות ליעד התיירותי החביב עליי. הקנאביס הזמין והאיכותי, התעלות היפהפיות והאווירה המרגיעה גרמו לי להתאהב. אבל ביותר מדי שיחות עם סטלנים מתקדמים וקנאביסטים עילאיים ומתנשאים שמעתי שאמסטרדם היא לילדים והבירה האמיתית היא בכלל ברצלונה. אז נעלבתי קצת בשם הקופישופים האהובים עליי בממלכה הכתומה, אבל בעזרת מגזין קנאביס גם הזמנתי כרטיסי טיסה לספרד כדי להבין על מה המהומה.

כבר בחודשים שקדמו לטיסה, בין השאר בעקבות הפרסום אודות החוק החדש, הבנתי שתרבות צריכת הקנאביס באמסטרדם ובברצלונה שונות מאוד זו מזו. בעוד שבהולנד כל תייר שמלאו לו 18 או 21 יכול להיכנס לבית הקפה החביב עליו, לרכוש לו מעט עשב ולהמשיך בדרכו, בברצלונה, כדי להשיג ירק איכותי באמת, תצטרכו לנקוט בטקטיקה סחית ידועה של תכנון מראש.

הדבר שאולי מאפיין יותר מכל את נסיונו של התייר המצוי להתארגן על משהו טוב, הוא המיסתוריות שאופפת את כל החוויה. קשה למצוא באינטרנט ביקורות, מידע ואפילו כתובות של חלק מהקלאבים בספרד. בניגוד להולנד, בה את הכניסה לקופישופ מעטר שלט מעוצב עם שם המקום, בברצלונה תצטרכו לגייס את החוש הבלשי שלכם (או את גוגל מפות) על מנת לאתר את המועדון בו תרצו לבקר.

מועדוני קנאביס
הסמטה שמובילה אל קלאב הג’ומבול, הדלת אינה מסומנת וסימן הזיהוי היחיד להרבה מהמועדונים הוא המצלמה שממוקמת מעל הדלת

חשבתם פשוט לקפוץ בספונטניות לסבב מועדונים בעיר? תחשבו שוב. אל הקלאבים תוכלו להכנס אך ורק עם הזמנה, או בעזרת חבר מקומי שייקח עליכם חסות ויכניס אתכם פנימה. כדי להשיג הזמנה תצטרכו ליצור קשר מבעוד מועד דרך הרשתות החברתיות עם המועדון בו תרצו לבקר. זו לא תמיד משימה פשוטה כפי שיפורט בהמשך. שלא בדומה לאמסטרדם, בה תיירות הקנאביס מהווה חלק משמעותי בכלכלת העיר, בספרד זה כלל לא חוקי “למכור” קנאביס – בטח שלא לתיירים מזדמנים.

מדיניות הקנאביס בספרד

בניגוד לסברה הרווחת, מועדוני הקנאביס בספרד אינם מתקיימים בתוך איזשהו תחום משפטי אפור. ההפך הוא הנכון. חוקיותם אינה מוטלת בספק והתקיימותם מבוססת על זכויות בסיסיות בחוקה הספרדית. לפיכך, אין כרגע סכנה שיום אחד יקום מנהיג שיחליט שהוא סוגר את הבאסטה ושולח את הספרדים לסייסטה נטולת שאכטה. טוב, אני לא אשים על זה כסף, כי בכל זאת טראמפ נבחר כנשיא ארה”ב לא מזמן. אבל בואו רק נאמר שאפילו בתקופתו האפלה של פראנקו לא הורשעו אזרחי ספרד על שימוש עצמי בקנאביס.

שורשיו של המנהג לעשן קנאביס, ובעיקר חשיש, נעוצים עמוק בהיסטוריה של הממלכה הספרדית מאז התקופה הקולוניאלית. השליטה על צפון אפריקה הובילה, בין היתר, להיכרות של החיילים הספרדים עם החשיש המרוקאי. חלקם גם ייבאו אותו לספרד כששבו אל המולדת. שלא כמו בישראל, הממשל הספרדי לא טרח להתעסק עם הלומי קרב שמצאו מזור בעישון חשיש וכבר לפני עשרות שנים נטמעה מדיניות מקלה ביחס לצרכני קנאביס.

בדומה לארה”ב, בה החוקה קודמת לחוק המקומי, גם בספרד ישנן זכויות אזרחיות שמעוגנות תחת החוקה המקומית. שתיים מתוכן הן שמאפשרות לאזרחי המדינה, כמו גם לאזרחי האיחוד האירופי המבקרים בה, לצרוך קנאביס ללא חשש מהפללה. הראשונה מביניהן היא הזכות לפרטיות. החוקה הספרדית קובעת כי מה שאדם עושה בביתו הפרטי הוא עניינו האישי בלבד, ואין למדינה זכות להתערב בכך. לכן, החזקה או גידול של קנאביס לצריכה עצמית בשטח פרטי מותרים בספרד לכל אורך ההיסטוריה. עד היום אין תיעוד לאדם אחד שישב בכלא הספרדי עקב עבירת שימוש עצמי.

איזה קנאביס אתה?

מתוקף הזכות לפרטיות, אין לשוטרים אפשרות לערוך חיפוש גופני ללא צו. כך שבעצם לקוח שרוצה לקחת עמו מעט וויד מהקלאב חזרה הביתה, יכול תיאורטית לעשות זאת, אך מוטב כי ישתמש בשיטה בה מורגלים הישראלים ויצניע את המוצרים בבגדים התחתונים.

הזכות השנייה בחוקה הספרדית שמגנה על צרכני הקנאביס, ומאפשרת למועדוני הקנאביס להתקיים, היא הזכות להתאגדות. על פי החוקה, לכל קבוצת אנשים יש את הזכות להתאגד סביב אג’נדה משותפת. התאגדויות אלה יכולות להתקיים במתכונת של עמותה ללא כוונות רווח, קואופרטיב, או עבור צורך עסקי. מועדוני הקנאביס מוקמים על ידי התאגדויות של אנשים. הרעיון הוא פשוט: זה מועדון פרטי, המשמש את חברי ההתאגדות וישנם אנשים במועדון שמגדלים עבור שאר החברים. אתם, כחברי המועדון, רשאים לטעום מהזנים השונים תמורת השתתפות כספית בהוצאות. כך שכשניגשים לקופה נכון יותר יהיה לשאול “כמה עליי לתרום תמורת גרם אחד של זן X”, ולא לשאול “כמה זה עולה”.

מספר נקודות מעניינות בנוגע למועדוני הקנאביס בספרד:

  • גם לזרים (תושבי האיחוד האירופי) מותר להצטרף למועדונים, על פי החוק הספרדי שקובע כי אין להפלות בין תושבי האיחוד. בפועל, גם ישראלים יכולים להצטרף במידה ויש להם הזמנה.
  • אזרחים זרים יכולים “להחזיק” בעלות על מועדון קנאביס בספרד. למעשה, למעלה מחצי מהקלאבים בברצלונה מציגים ברשימת חבר המנהלים שלהם אזרחים ממדינות אירופאיות שונות, ובמקרים מסוימים גם של תושבי מדינות מחוץ לגוש האיחוד.
  • לא כל המועדונים מגדלים בעצמם את הקנאביס עבור חבריהם. למגדלים מסחריים בספרד יש סיכונים כגון פשיטה משטרתית או שוד, ולא כולם יכולים להרשות לעצמם להחזיק מתקן גידול. לפיכך, אחוז משמעותי מהקלאבים קונה את הסחורה ממגדלים פרטיים או סיטונאים שמקשרים בין מגדלים מסחריים למועדונים. הקלאבים שכן משביחים גנטיקה פרטית משתתפים בתחרויות וזוכים בפרסים תורמים להאדרת שמם. גם המועדונים שמחזיקים במתקני גידול עושים זאת תחת מעטה מסתורין רב. בודדים מאנשי המפתח במועדון ידעו פרטים על המיקום, וקשר של שתיקה יישמר באדיקות סביב הנושא בשל חשש מהסתבכות עם החוק.
  • המתווכים הפרטיים (אלו שאתם פוגשים אקראית ברמבלה וקורצים לעברכם “קופישופ”?) מהווים בעיה עבור התעשייה. לרוב אלו עבריינים שמצאו נישה נוחה יותר מאשר מכירה של סמים לתיירים. הם אלה שיצודו תיירים פוטנציאליים מחפשים להתארגן ויקחו אותם במקרה הטוב אל קלאב גרוע באיזור, ובמקרה הרע ינסו לשדוד אותם. החבר’ה האלה מצאו דיל לא רע. כיוון שפרסום של מועדוני קנאביס אינו חוקי, המתווכים ממלאים את החלל שנוצר בין מועדונים מפוקפקים שרוצים להפטר מסחורה בינונית, לבין תיירים ששמעו על הקנאביס בברצלונה, ומחפשים את הדרך הקלה להתארגן.

איפה מותר לעשן בברצלונה?

מועדוני קנאביס
סמטה טיפוסית בברצלונה

על פי החוק, צריכת קנאביס מותרת אך ורק במקום פרטי. זה לא חוקי לעשן ג’וינט באמצע הרחוב, ואם תרצו לעשות פאף בפארק או על החוף, אתם לוקחים סיכון כלשהו של קבלת קנס שמתחיל מ-300 יורו. המקומיים לא מעוניינים שברצלונה תהפוך לאמסטרדם הבאה, ומנסים ככל יכולתם להתנער מדימוי זה. לכן, הדבר המנומס לעשות יהיה לעשן את השאכטה שלכם בדירה או במועדון, ולא להסתובב כמו תיירים מתלהבים ולפתוח ג’וינטים באמצע הרמבלאס.

סמארטשופים בברצלונה

שלא כמו באמסטרדם הממוסחרת, בה ניצב סמארטשופ (חנות אביזרי קנאביס) בכל קרן רחוב וכל קיוסק כמעט מציע גריינדרים, ניירות, מקטרות ואפילו זרעים, בברצלונה זה מעט שונה. כדי לקנות מכשירים איכותיים או זרעים תצטרכו להכיר חנויות ייעודיות. לא משהו שגוגל מפות לא יכול לעזור איתו. המחירים אולי טיפונת יותר זולים מאמסטרדם, אבל לא בצורה משמעותית.

איך מתארגנים בברצלונה: 4 שיטות

בברצלונה עצמה יש כמה מאות מועדוני קנאביס. על מרביתם לא תשמעו בכלל, גם אם תנסו לחרוש את האינטרנט, פשוט משום שהם מיועדים לתושבים המקומיים. יש שיאמרו שבמועדונים שמקבלים גם תיירים הסחורה יותר יקרה, או פחות איכותית. ביחס לחוויה שלנו, אני כלל לא משוכנעת שזה מדויק. בכל מקרה, הרשמה למועדון אחד או שניים עם תפריט עשיר תבטיח לכם שתמצאו גם שאכטות איכותיות מאוד. ביחס לארץ המחירים הם כמובן בדיחה. גרם נמכר ב-8-12 יורו. יותר זול גם מאמסטרדם.

אז בפני התייר הישראלי שמגיע לברצלונה עומדות למעשה 4 אופציות להתארגן. הראשונה מתאימה לעצלנים מבינינו, אלו שלא אוהבים לתכנן מראש ומוכנים להסתפק גם בירק בינוני להעביר איתו את הלילה. שלוש האופציות האחרות ידרשו מכם לעשות טיפה מאמץ לפני הטיסה. אך מובטח שזה ישתלם לכם.

שיטה 1: התארגנות ברחוב
הדרך הכי פשוטה להתארגן מבלי לתכנן מראש, היא פשוט ללכת על שדרת ‘לה ראמבלה’ (La Rambla) ולשים לב לאנשים ששואלים “קופי שופ?”. בנקודה ספציפית על השדרה ראינו מדי יום מתווכים כהי עור, שכולם מובילים את התיירים אל אותה הסמטה הסמוכה. מועדון זה נקרא בעבר the Green Bike והיום שמו Jumbol. לא שזה משנה, השם של המועדון לא מופיע על חזית הכניסה, ואפילו לא קיים על כרטיסי החבר שהונפקו לנו בחדר הקבלה.

מסתבר שמועדונים רבים בעיר נסגרים מדי כמה חודשים על ידי הרשויות, ואז נפתחים מחדש תחת שם אחר, או במיקום שונה. מועדונים כדוגמת זה, שעובדים כמעט בלעדית עם תיירים, הם בעלי הסיכון הגבוה ביותר להסגר.

האמת, ציפיתי שהמועדון אליו נגיע בצורה זאת יהיה עלוב במיוחד. להפתעתי, החלל היה יחסית רחב, מאוורר, וחשוב מזה, ממוזג. מסתבר שבהרבה מהקלאבים לא מרגישים צורך להפעיל מזגן בתחילת חודש יולי, גם כשהמעלות בשעות הצהריים נושקות ל-30. תופעה זו גורמת לפעמים למצבים לא נעימים בהם סירחון של זיעה מהבחור בספה ליד מתערבב לך עם הטעם של הוויד.

מועדוני קנאביס
מועדון בקרבת לה רמבלה

אם כן המועדון היה קריר ונעים. ספות פשוטות שנראה כי נאספו מאתר אגורה הקטאלוני פזורות בחלל שבנוי בצורת טי. מאחורי דלפק עץ קטן עומד בחור מקומי נחמד ומאחוריו לוח מחיק עם התפריט הכי מצומצם שראינו בקלאבים בעיר. היו שם פחות מעשרה סוגי ירק, עוד כמה סוגים של חשיש, ואף לא מוצר אחד בגזרת המיצויים.

מועדוני קנאביס
Jumbol ספות מאגורה ואווירה קצת משונה

מבחר הסאטיבות היה דל במיוחד. בחרנו ב-AK47 שהיה נראה רק קצת יותר טוב מהחשאב שהוצע לנו בקופסא עם המדבקה של ‘תות-ענח-אמון’. הטעם היה גרוע. ברמה כזאת שהבדטנדר ומי שנדמה להיות מנהל המשמרת ניגשו לשאול מה אנחנו מעשנות, וניסו להסביר חצי באנגלית חצי בספרדית שיש לזה ריח של זרעים. רק דיוס (האלוהים של הספרדים) יודע מה זה אומר, והאם זוהי סוג של מחמאה מקומית.

מועדוני קנאביס
התפריט הכי מצומצם שנתקלנו בו בעיר

תוך כדי הימרחות על הספה, מצאתי לפתע לידי בץ קטן שנשכח שם, חושני במיוחד למראה. הוא היה עמוס בטריכומות ובעל שיערות ג’ינג’יות צפופות. מבט חטוף אל עבר התפריט העלה את החשד שמדובר באורנג’ באד (Orange Bud), הפריט היקר ביותר בתפריט של הקלאב (16 לגרם). ניגשתי אל הבאדטנדר, שאישש את החשדות, ופתח קופסא ריחנית של קולות יפהפיות ושמנמנות. היו שם כמה נאגים צפופים של 5-6 גרם שכמעט התפתינו לקחת. לבסוף הסתפקנו בגרם אחד, ולשמחתנו פונקנו על ידי הבחור מאחורי הדלפק בעוד בוף שעשוי מחשיש אבקנים בהיר מסוג צ’וקולופה שפתחנו על הג’וינט.

מועדוני קנאביס
ככל הנראה Orange Bud
מועדוני קנאביס
ג’וינט בתוספת חשיש אבקנים
מועדוני קנאביס
הטופ שלף של קלאב Jumbol – אורנג’ באד
מועדוני קנאביס
“טופ שלף” של הג’ומבול- AK47

אפשר לומר שהשירות היה חביב מאוד. האווירה הייתה מעט משונה. הקהל הורכב רובו ככולו מתיירים מזדמנים. בליל של שפות נשמע בחדר, או יותר נכון בקושי נשמע. חבורות של שניים-שלושה אנשים, מעוכים בספות ובוהים במסכי הסמארטפון. מדי פעם מחליפים ביניהם בשקט כמה משפטים. לעתים נדירות מאוד נשמע איזה פרץ צחוק שלא חורג מכללי הנימוס האירופאיים. זה לא המקום להתקע בו לכמה שעות, אבל זה רעיון לא רע להצטרף כחבר בקלאב עם מיקום כה מרכזי, שמאפשר לעצור בנוחות לשאכטה אחרי ארוחת הצהריים.

שיטה 2: התארגנות דרך חברים
כדי להגיע למועדונים המקומיים הדיסקרטיים ביותר, תצטרכו לנסות להפעיל קשרים. עוד טרם הטיסה נסו להיזכר במכרים סטלנים שביקרו בעיר בשנה שנתיים האחרונות. בחלק מהמקרים יספיק שהם ייצרו עבורכם קשר עם המועדון ויבקשו לצרף אתכם. במקרים אחרים נוכחותם תידרש בעת ההרשמה בברצלונה, ולכן הם לא יוכלו לסייע לכם במידה ואינם שוהים בעיר בזמן ביקורכם.

בזכות קשרים שכאלה, הוזמנו להתארח במועדון RDM. זהו כנראה המועדון היפה ביותר שביקרנו בו. העיצוב אלגנטי מאוד. פינות ישיבה רבות פזורות בחלל הגדול. כולן כוללות את הספות הכי מפנקות שיצא לנו לרבוץ עליהן. ממש כמו להתארח בסלון של חבר שגר בדירה יוקרתית. על הפלזמה שמולנו הוקרנה הופעה חיה של הרכב שמככב די הרבה בפלייליסטים של הקלאבים בעיר – Fat Freddy Drop. כלי נשיפה מעולם לא נשמעו מגניבים יותר.

ביחס למועדונים אחרים בעיר, תחלופת האנשים הייתה נמוכה. כולם נדמה היו מקומיים, שהגיעו בחבורות קטנות או כבודדים. בניגוד לקלאבים האחרים, האווירה כאן הייתה בוגרת יותר ופחות המונית. הצוות קיבל אותנו בחמימות רבה. כל אחד מהם שמח להסביר ולפרט כמיטב יכולתו על כל אחד מהזנים והמיצויים שקיימים בתפריט. ניכר כי רמת המקצועיות של החבר’ה גבוהה מאוד, דבר שאינו שכיח בכל המועדונים.

מועדוני קנאביס
מועדון ה RDM. אווירה יוקרתית ובוגרת

התפריט לא היה מהעשירים ביותר שנתקלנו בהם. כתשעה סוגי פרחים בסך הכל, כאשר שלושה מביניהם הם סאטיבות, וכמעט כל השאר אינדיקות דומיננטיות עם שמות מפתים כמו פרוזאק, אייס קרמל ואוריגינל בילבאו. הפרחים מוחזקים בתיבות עץ, וניתן לראות דוגמאות שלהם בויטרינה שמורכבת על הדלפק. כיוון שאנחנו בחופשה, והגענו בשעת צהריים, העדפנו לנסות את הסאטיבות שבתפריט. שתי תיבות העץ נפתחו בפנינו, אחת עם Haze #5 והשנייה עם הזן בעל השם המפוצץ Ripper Haze. ההייז מספר 5 הוא סאטיבה כמעט טהורה (95%) וגם הריפר סאטיבה דומיננטית מאוד (כ-80%).

מועדוני קנאביס
ויטרינה שמציגה את מבחר הפרחים בRDM

בחרנו בגרם אחד של ההייז 5, שהיה בעל מראה פרוסטי ומנצנץ במיוחד. בתיבה בה הוחזק הריפר הייז היו אמנם פרחים יפים וכמה נאגים שמנמנים, אבל פרחי הפופקורן לא היו מאוד שונים במראם מפרחים שרואים כבר ברוב חלקי הארץ. חוויית העישון של ההייז 5 הייתה טובה מאוד. היה לו טעם הייזי והוא עבר בצורה מאוד חלקה בגרון ביחס לפרחים אחרים שטעמנו בברצלונה. ייתכן וזה קשור בכך שבספרד פחות מקפידים על שטיפה של הצמח לפני הקציר, ולא מחויבים ביישון כמו באמסטרדם, וכך קורה שלפעמים נופלים על פרחים שלא ממש כיף לעשן גם אם היו נראים מדהימים.

מועדוני קנאביס
מימן הייז #5, משמאל חתיך אחר ששכחתי את שמו

לשמחתנו במועדון היה גם מבחר של מיצויים. הבחירה הראשונה שלנו הייתה מון רוק Cookies. וכאן צריך לעשות אבחנה חשובה בין המונרוק שחלקכם מכירים מאמסטרדם או ארה”ב לבין המונרוק המקומי. כשמדברים על מונרוק באמסטרדם, הכוונה היא לפרח שמרוח בווקס או שמן ומצופה בקיף. כשאומרים מון רוק בברצלונה, הכוונה היא למרקם של המיצוי, שמזכיר בצורתו את אדמת הירח. מיצויי מונרוק מיוצרים בטמפרטורות נמוכות יחסית, מה ששומר על הטרפנים שלבסוף משפיעים על הטעם.

מועדוני קנאביס
מונרוק קוקיז מה- RDM

יצא לי לנסות כמה פעמים מיצויי קנאביס טרם הטיסה, ומבחינתי זו הייתה הארה. כמו השאכטה הראשונה שעשיתם פעם מזמן וגרמה לכם לאופוריה ולתחושה שכל העולם צריך לדעת כמה זה טוב. אז זה מה שקרה לי אחרי הדיבדוב הראשון. התאהבות. הטעמים העשירים, הסטלה הנקייה. תצרפו לזה את העובדה שאפשר לצרוך קנאביס בלי גועל של טבק שמזהם את הצמח, ושמאדים במקום לעשן – ויש בכך אפילו יתרונות בריאותיים.

מכל מקום, נחזור למונרוק קוקיז. אני איכשהו ציפיתי לטעם מתקתק של עוגיות. אבל הטעם שהציף אותנו עם שאיפת האדים מהמכשיר היה דווקא לימוני לחלוטין. בדיעבד, משיחה עם בחור במועדון אחר, הבנו שאת הטרפנים הלימוניים הכי קל לזהות ולכן הם כל כך מורגשים בהרבה מהמיצויים. לא יודעת כמה זה מדויק, אבל אחוז גבוה ממה שטעמנו אכן היה לימוני, או לפחות ממשפחת ההדרים.

התחושה שהקוקיז הותיר התחילה בפיל סאטיבתי שפותח עיניים ומייצר זרמים ובזבזים בגוף. לאחר כמה דקות הגיעה איזושהי רגיעה כללית. כששאלנו את הבאדטנדר החביב לגבי הטעם הלימוני של הקוקיז, הוא סיפר שזו הכלאה עם Og Kush, שבדרך קיבלה את תכונות הטעם ההדריות.

כיוון שרצינו לנסות גם טעמים נוספים, התפתנו לקחת גם דובון קטן ותמים למראה, שעשוי כולו מווקס בשיטת BHO. הוא מיוצר מזן מקומי ופופולארי שנקרא ‘האריבו’ (Haribo). מסתבר שזה השם של חברת הסוכריות הכי מפורסמת בספרד, והשם ניתן לזן בשל טעמו המתקתק. מדובר ב-90% אינדיקה, ובמיצוי אולי הטעים ביותר שנתקלתי בו. הטעם שנשאר בפה הוא של ירק איכותי ומתוק שפשוט עושה חשק לעוד.

מועדוני קנאביס
דאב א דובי. דובון BHO מ RDM

הדובון אמנם תמים למראה, אבל מצריך שימוש אחראי. אחוזי ה-THC שבו מגיעים ל-75-80%, כך שממש לא כדאי למתחילים לדבדב יותר מאשר חלקיק רגל דובי בתור התחלה. ואגב, נסו להגיד “לדבדב דובי”, זה די כיף. במועדון ה-RDM מקפידים מאוד על האיכות של המוצרים שהם מספקים לחברים, וכל המוצרים נשלחים לבדיקת מעבדה בחברת Canna הספרדית המכובדת. איכות המוצרים בהחלט הייתה מורגשת מבחינת הטעם, הצבע והמרקם. הרבה פעמים כשמנסים מיצויים שהופקו בשיטת BHO, מרגישים במעין טעם לוואי שמעיד על חוסר ניקיון של המוצר. אם לא היו אומרים לי אחרת, הייתי חושבת שמדובר במיצוי רוזין שהופק בצורה טבעית מרוב שהטעמים היו משובחים.

שיטה 3: פנייה למתווכים
ברשתות חברתיות כמו פייסבוק ואינסטגרם קיימים הרבה מתווכים שיוכלו להכניס אתכם בעצמם, או להשיג עבורכם הזמנות למגוון מועדונים. את המתווכים האישיים, שמלווים אתכם בעצמם אל המקומות הטובים בעיר, אפשר למצוא דרך הפייסבוק, בקבוצה שנקראת Barcelona & Spain Cannabis Club Directory. תקראו קצת בתגובות, ותראו למי האנשים מפנים. אנחנו פנינו לבחור מסוים, וכבר שבועיים לפני הנחיתה בעיר קבענו להפגש ביום הנחיתה. בסופו של דבר לא הצלחנו לפגוש אותו עקב קשיי תקשורת.

בחור נוסף שיוכל לסייע עם הזמנות למועדונים הוא המפעיל של אתר Marijuana Games, בו ניתן להתרשם מרשימת מועדונים מפורטת עם מספרי טלפון ופרטים – אתר נהדר אגב למי שרוצה להרחיב את הקריאה על תרבות הקנאביס בספרד, ועל המועדונים בה ובברצונה בפרט.

בהזדמנות זו אמליץ לכם בחום לרכוש כרטיס סים מקומי בעיר, שיאפשר לכם לגלוש ולנווט דרך הסמארטפון גם ללא WiFi זמין ומבלי לרכוש בארץ חבילת חו”ל יקרה. כרטיס כזה, שמיועד רק לגלישה, יעלה כ-10 יורו. הוא יחסוך לכם הרבה כאבי ראש במידה ותנסו לקבוע עם אנשים או לנווט בחום הקטלוני של הקיץ אל המועדון הקרוב.

מלבד המתווכים האישיים, איתם תצליחו להפגש, או שלא, יש לכם אפשרות לפנות לכל אחת מעשרות ‘סוכנויות התיווך’ שקיימות ברשתות החברתיות. תמצאו אותן בפייסבוק או באינסטגרם תחת כינויים או תיוגים שכוללים את המילים Barcelona Cannabis Club וכד’. יש מביניהם שמציעים חברות בשלושה עד חמישה מועדונים במחיר של כרטיס אחד. אפשר גם לפנות לאתרים כמו We Be High שמציעים גם הם לקשר אתכם עם מגוון מועדונים בספרד.

מודה שהפרסומים באינסטגרם על 3 מועדונים במחיר של 1, בליווי תמונות מפתות שברור שאינן מקוריות, עשו אותי סקפטית למדי. הייתי בטוחה שמדובר בסוג כלשהו של תרמית, ושאין סיכוי שיכניסו אותנו למועדון כלשהו רק על סמך חברות במועדון אחר. בנוסף, הנחתי שהתפריטים מנקרי העיניים שפורסמו בעמוד האינסטגרם ודאי לא עדכניים, ושאין סיכוי שזה באמת יכול להיות כל כך מוצלח. והו, כמה שטעיתי.

אחד היתרונות העיקריים של המתווכים הללו, הוא הזמינות הגבוהה. תוך דקות מרגע ששלחתי הודעה באינסטה לעמוד שנקרא THC Barcelona, כבר קיבלתי תשובה עם הזמנה וכתובת. הוסבר לי שעל מנת שנוכל להכנס למועדונים האחרים, עלינו לבקר קודם כל ב-Arabiga Lounge. זה היה די רחוק מהמלון, ובדרך הלכנו לאיבוד כמה פעמים בחום הכבד, אבל פחות או יותר מהרגע שנחתנו במקום, לא ירד לנו החיוך מהפנים.

לאחר הרשמה שארכה מספר דקות בחדר הכניסה, קיבלנו את כרטיסי החבר והמשכנו אל תוך המועדון. מימין מדרגות שמובילות אל מפלס תחתון ובו שולחנות ביליארד ופוזבול, מגוון מקומות ישיבה, ואפילו פינת הימרחות, בה ראינו שני חבר’ה שנרדמו שכובים בגרביים מול ערוץ נשיונל ג’יאוגרפיק. הכי בבית שיש.

מועדוני קנאביס
המפלס התחתון באראביקה לאונג’

המדרגות משמאל הובילו אל המפלס העליון, בו ממוקם הבר, ולצדו חדרון קטן שבו “רוכשים” את הוויד. בכניסה לחדרון תלוי על הקיר תפריט שמעוטר בצבעי ניאון זרחניים. המבחר כל כך גדול, שאין שום סיכוי להצליח להחליט על זן אחד או שניים בלבד. מה שמדהים הוא שכמעט כל הפרחים נמכרים תמורת 10 יורו לגרם. ובתמורה למחיר החברי הזה תוכלו לקבל פרחים בין האיכותיים יותר שמצאנו בעיר.

מועדוני קנאביס
הקומה העליונה באראביקה לאונג’
מועדוני קנאביס
התפריט המטורף של האראביקה לאונג’

בהינתן המבחר הזה, לא פלא שתוך חצי שעה מצאנו את עצמנו לאחר סדרת רכישות שכללה גרם 1 של אמנזיה (14 יורו), גרם סטרוברי הייז וגרם פרפל הייז (כולם לפי 10 יורו לגרם מהזכור לי).

מסתבר שאמנזיה הוא אחד הזנים הפופולאריים בעיר. תמצאו אותו כמעט בכל תפריט, רק הרמה והמחיר משתנים. קופסאת האמנזיה שהוצגה בפנינו בארביקה הייתה מרשימה במיוחד. פרחים בשרניים ועשירים בטריכומות מנצנצות. הפרח היה יחסית דביק למגע ובעל ריח ממכר. את ההשפעה של אמנזיה טובה קל יחסית לזהות. אצלי לפחות היא מתחילה במהלומות מדומיינות באיזור הרקות, ועוברת לתחושת עמעום/ערפול כללית.

מועדוני קנאביס
אמנזיה מהאראביקה. של הפלאג הייתה מוצלחת יותר

הסטרוברי הייז היה מלבב למראה. יחסית לסאטיבה, היה לפרח מבנה די דחוס ורמה יפה של פרוסט. לצערנו, בעיון לעומק הוא לא היה מאוד מוצלח ונעדר כל רמז לתותים בארומה או בטעם. הפרפל הייז, לעומת זאת, הוכרז כהצלחה מסחררת. אל תצפו שיגיע עם גוונים סגלגלים, בטח לא בעונות החמות של השנה. אבל הטעם פשוט כל כך ייחודי, שהמראה הופך חסר משמעות.

מועדוני קנאביס
פרפל הייז בטעם האביב מהארבאיקה
מועדוני קנאביס
סטרוברי הייז מהאראביקה

אז אמנם הפרפל לא היה הפרח הכי יפה באחו שהתחיל להיווצר אצלנו על השולחן. הוא היה מעט אוורירי, ועם זאת ניצנץ בחינניות. מבחוץ היה לו ריח הייזי שלא בישר על הטעם המיוחד שהיינו עתידות לטעום. קשה להגדיר במילים טעם כה נפלא. זה היה כמו משב רענן של ניחוחות פריחה אביביים בליווי של נגיעה קטנה של תמציות תה. היו פאפים שפשוט גרמו לצלילים של ארבע העונות של ויואלדי להתנגן בראשי. למבוכתה של שותפתי הם אף הפכו מדי פעם לפרצי שירה מעט קולניים. ואולי זה המקום להודות לרינה משיעורי ריתמיקה ביסודי שלימדה אותי את המילים הבלתי נשכחות “ויואלדי פה מודיע, הנה אביב הגיע, הגיע הההההההאביב” שמתלבשות על המלודיה. הפרפל פשוט הייתה סאטיבה נהדרת שגרמה לתחושות אופוריות, לדברנות ויצירתיות. כל כך נהננו מהשאכטה הזאת, שמיד בסיומה ניגשתי אל הדלפק שבחדרון הקטן וביקשתי גרם נוסף של הממתק הפרחוני הזה.

כמו ילדה בחנות ממתקים, לא עמדתי בפיתוי וביקשתי לראות דברים נוספים. שתי הקופסאות שנפתחו בפניי היו כה מרשימות שלא התאפקתי ולקחתי עוד גרם נוסף של Cheese Kush, שקיוויתי שיספק את ריח הגבינה הזכור לטוב מאמסטרדם. כמו כן לקחתי גרם של Somango Kush יפהפה עם גוון מעט אפרפר, ריח מדהים ומבנה חסון. הבחירה האחרונה הייתה Orange Bud שהגיע בדמות נאגים צפופים עם שיערות כתומות משגעות.

מועדוני קנאביס
אורנג’ באד סקסי מהאראביקה
מועדוני קנאביס
סומנגו קוש מהאראביקה

כשטעמנו את הסומנגו בשעה מאוחרת יותר של היום הוא התגלה כשאכטה לא רעה בכלל. הטעם היה די ספייסי, אבל הוא היה נעים לעישון מבחינת הסחיבה והטעם. ההשפעה שלו הייתה מאוד מאוזנת. הוא מרגיע את המחשבות, עושה את הכל יותר צ’יל, אבל גם לא מועך מדי.

הצ’יז קוש לצערי לא התהדר בארומות גבינתיות במיוחד, אבל היו לו טעמים של פירות יער כלשהם וסך הכל היה טעים מאוד. את רמת המעיכות שיצר קשה להעריך כיוון שעישנו אותו בערב של הוללות וטעימת דאבים במועדון אחר. עבור אותו ערב, רציתי להצטייד בסוגי מיצויים נוספים. שאלתי את הבחורה מאחורי הדלפק מה יש לה להציע. לאור הקניות המרובות בתחום הירק, הסתפקתי בקופסאת פלסטיק קטנטנה שהכילה חצי גרם של וקס ירקרק עם ריח חלומי, שמיוצר מזן סאטיבה מקומי בשם Choco.

מועדוני קנאביס
צ’יז קוש מהאראביקה

בסך הכל האראביקה לאונג’ היה מועדון נהדר לשבת בו. התפריט העשיר במיוחד, שרובו במחירים חבריים, מקומות הישיבה הרבים והנוחים, האווירה הצעירה. יתרון נוסף שמצאנו הוא שממש מחוץ לקלאב יש פארק גדול שממש כיף לטייל בו ולהנות מהנוף, מההופעות של האמנים השונים ומהאווירה המקומית. פחות הייתי ממליצה לעשות שם פאף. לא הרחנו בכלל גאנג’ה באוויר, למרות האווירה המתבקשת. וטיפ לאלו מכם שכן מתעקשים לעשן במקומות ציבוריים. קנו חצי גרם חשיש כלשהו, ופשוט תוסיפו ממנו לסיגריה מגולגלת רגילה. הריח פחות דומיננטי, ולא הרגשתי במבטים חריגים גם כשעברנו עם הסיגריה המתובלת ליד אנשים.

החוויה במועדון הייתה כל כך טובה, שלא ידעתי למה לצפות בנוגע למועדון השני מתוך הדיל של ‘3 במחיר 1’. הוא נקרא Relax Club, ולפחות על פי עמוד האינסטגרם שלו, היה נראה כמו מקום מעולה לרכוש בו עוד כמה דוגמיות של מיצויים. המיקום שלו היה יחסית רחוק מהאראביקה, אז ניסינו את מזלנו במטרו כדי לחסוך הליכה עד לשם. בטעות ירדנו אחרי תחנה אחת בלבד, במיקום שרק הרחיק אותנו יותר מהיעד. אז אולי כדאי להשיג מפה של המטרו לפני שמנסים בעצמכם להבין לאן להגיע אחרי שעישנתם מלא.

מועדוני קנאביס
חדר הכניסה למועדון הרילקס

אחרי הביקור באראביקה לאונג’, הרילקס היה נראה הרבה פחות מרשים. גם הוא מחולק לשתי קומות. במפלס התחתון, שנראה כמעין מסדרון חשוך עם מקומות ישיבה, ממוקם הדלפק בו מתעניינים בוויד. בסופו של המסדרון ישנו חלל מואר עם שולחן ביליארד, ובפינה אחרת כסאות בר ועמדת פלייסטיישן. המפלס העליון מעט רחב יותר וכולל ספות וכורסאות בסגנון אקלקטי. חלק מהמושבים מהודרים ברמה מגוחכת ונראו כאילו נלקחו מסט של משחקי הכס. בקומה זו ממוקם בר שמגיש שתייה ונשנושים.

מועדוני קנאביס
המפלס התחתון ברילקס
מועדוני קנאביס
מושבים בכל מיני סגנונות ברילקס

מה שבעיקר הפריע לנו במקום היה המחנק והחום. אמנם אחרי כחצי שעה התרגלנו, אבל בדקות הראשונות כל מה שרצינו היה לסיים את הג’וינט ולהימלט משם. אחד הדברים שבכל זאת גרמו לנו להשאר קצת יותר, היה הבאדטנדרית שהייתה מקסימה במיוחד, ונתנה לי לצלם כל מה שרציתי. כל זאת בסבלנות מדהימה ותוך שיחה חצי באנגלית חצי בספרדית על המצב החוקי של קנאביס בישראל ועל אופן הגידול שלו בספרד. סיכוי סביר שיצאתי עם יותר וויד מהמתוכנן רק בגלל הנחמדות שלה.

במהלך השיחה, ולא בפעם הראשונה בשיחות עם מקומיים, הם התפלאו לשמוע שבישראל אין באמת אי הפללה. כנראה שהפרופגנדה של המשרד לבטחון הפנים לצד כותרות לא מדויקות של ‘הארץ’ באנגלית – עבדו לא רע, ובעולם אנשים משוכנעים שבישראל אנשים יכולים לעשן כאוות נפשם, וכל מטופלי הקנאביס הרפואי זוכים לעשן את המוצרים הטובים ביותר בעולם.

לא היה לי נעים לנפץ להם את האשליות בנוגע למדיניות הקיימת בפועל, אבל זה הרגיש כמו הסברה אמיתית ונחוצה. מרביתם היו מופתעים מאוד לגלות שבישראל אנשים עדיין עומדים לדין פלילי על מספר עציצים שגידלו בביתם לשימוש עצמי, ושהמשטרה כן מתנכלת לצרכנים באזורים מסוימים.

מועדוני קנאביס
תפריט ברילקס קלאב
מועדוני קנאביס
קופסאות פלסטיק עם מבחר ירקות ברילקס

התפריט ברילקס קלאב היה קצת מצומצם ביחס לאראביקה. אם הבנתי נכון, כל הזנים בתפריט נמכרים במחיר האטרקטיבי של 10 יורו לגרם או פחות. מה שכן, האיכות של הפרחים בקופסאות השונות אינה אחידה בשום צורה. הפריט הראשון שצדו עיניי בתפריט היה סאטיבה מסוג Green Crack. אחת הקופסאות המרשימות ביותר שראיתי בעיר. האפקט היה מרומם, מעורר ובעיקר עושה מצברוח טוב. בהחלט אחת הרכישות המוצלחות בטיול.

מועדוני קנאביס
טופ שלף של הרילקס- סאטיבה גרין קראק
מועדוני קנאביס
גרין קראק מהרילקס

זן נוסף שניסינו ברילקס היה המאליבו הייז, אותו קיבלנו תמורת מחיר מצחיק של 8 יורו לגרם. הפרחים היו רק קצת פחות יפים מאלו של הגרין קראק. ההשפעה הייתה חביבה אך לא משהו בלתי נשכח.

מועדוני קנאביס
מאליבו הייז מהרילקס
מועדוני קנאביס
פרחים נאים של נורת’רן לייטס ברילקס

כחלק ממאמציי לטעום שוב וויד גבינתי, ביקשתי גם לראות את הקופסא עם המדבקה הקורצת ‘Uk Cheese’. לתדהמתי, כשנפתחה קופסאת הפלסטיק התגלה חשאב שאפילו בטלגראס כבר מתביישים לשווק. הריח אמנם היה מדהים, אבל לא ברור לי מי יקנה כאלה פרחים עלובים כשיש כל כך הרבה היצע בשוק.

כשהתעניינתי במיצויים, ניגשה הבאדטנדרית הבלונדינית אל המקרר ושלפה ממנו חתיכות עצומות של שאטרים. מסתבר שבקלאב הזה המיצויים לא מגיעים ארוזים מראש כמו במקומות אחרים. אפשר פשוט לבקש לקחת לפי 10 או 15 יורו, או כמה שבא לכם בעצם. וזה היה אדיר, כי יכולתי לקחת עוד שתי טעימות לערב ההוללות. בחרתי ברוזין BHO בטעם אפרסק, ובעוד חתיכה קטנה של ווקס גורילה גלו #4.

מועדוני קנאביס
גוש של פרוזין BHO ברילקס
מועדוני קנאביס
מימין וקס גורילה גלו ממאל שאטר אפרסק

מוצר נוסף שמחזיקים במועדון ועשוי לעניין אתכם הוא עט/סיגריה אלקטרונית שמשמש לאידוי שמן קנאביס. לא בכל מועדון בעיר אפשר למצוא מחסניות שמן או סוללות שמאפשרות לעשן איתם. חלקכם אולי התנסו במוצר דומה בארץ. לצערי ומניסיוני השמנים שנמכרים בארץ מהולים בשמן זית או שמנים אחרים וחוויית האידוי שלהם לא טעימה בלשון המעטה ואף לא בריאה כלל.

בעולם ישנן חברות רבות שמייצרות שמנים כאלה, ורמת האיכות משתנה בין חברה לחברה. ישנן מחסניות שייוצרו מחומרים פלסטיים פשוטים יחסית וימולאו בשמן שהופק באיכות נמוכה. ויש כאלו שמוכרות מיצויים שיוצרו בשיטת CO2 או BHO ונבדקו במעבדות שמגלות אחוזי THC שעולים על 80%. מכל מקום, סביר שגם המחסניות הפחות טובות שתמצאו בחו”ל לא יהיו גרועות כמו אלו בארץ.

כשביקרנו ברילקס היה להם מבחר לא גדול של עטים ומחסניות מתוצרת Venom.Scorpion. בחרנו במחסנית של שמן שהופק מזן סאטיבה בשם Lemon Jack. המחסנית עצמה נמכרת תמורת 25 יורו.

בשאיפה מהעט מתפשט בפה טעם לימוני נהדר. הסטלה מגיעה אחרי דקה או פחות. מין בלבול או טשטוש. מה שכיף במכשיר האידוי הזה זה שהוא קטן כמו עט, ודיסקרטי, ומאפשר לקחת פאף קטן כמעט בכל מקום. העשן לא חונק כמו בג’וינט רגיל, ולכן זה יכול להתאים במיוחד לאנשים שאינם רגילים לעשן טבק.

הביקור שלנו בברצלונה לא היה מספיק ארוך כדי לבדוק גם את המועדון השלישי שמוצע במסגרת עסקת החבילה. אבל בתכל’ס, עם כזה מבחר עשיר בכלל לא בטוח שצריך יותר מזה. בניגוד לאמסטרדם, בה הדילוג מקופישופ אחד לאחר הוא קליל ובמרחק הליכה לא גדול, ברצלונה מצריכה תכנון מראש, והיא גם גדולה יותר ממרכז אמסטרדם ולוקח זמן רב יותר להגיע ממקום למקום. ייתכן ובברצלונה הנכון לעשות יהיה להירשם לשני מועדונים טובים, שנחמד לשבת בהם. התפריט לרוב יהיה מספיק רחב בשביל לספק אתכם לחופשה של כמה ימים, וחבל על דמי החבר שתשלמו כדי להצטרף ל-4-5 מועדונים בנפרד.

שיטה 4: התארגנות דרך פנייה למועדון
ניסיונותיי לפנות בצורה ישירה למועדונים בברצלונה הוגדרו כמשימה די מאתגרת. חלקם כלל לא הגיבו לפנייה, גם כשזו נעשתה בצורה מנומסת ומרומזת במיוחד. עם אחרים התקשורת הייתה מסובכת, באנגלית די קלוקלת. היו גם מועדונים שכלל לא הצלחתי למצוא את פרטי ההתקשרות שלהם.

המועדון הכמעט יחידי שהגיב בצורה יחסית מהירה (יום-יומיים) ומובנת היה מועדון הפלאג. לאחר התכתבות קצרה קיבלתי את ההזמנה המיוחלת. מועדון נוסף שהצלחתי ליצור עמו קשר היה ה-HQ, שמתמחה במיצויים. למרבה האכזבה, לאחר שהלכנו חצי שעה בשמש הקופחת, הגענו למקום כדי לגלות שדמי הכניסה עומדים על 50 יורו שערורייתיים לאדם. זה אמנם מחיר לכל החיים, וכנראה שפספסתי מוצרים מעולים במועדון, אבל באותו רגע זה היה נראה מוגזם להוציא נתח כה נכבד מהתקציב על כניסה, כאשר גם ברור שאתפתה לרכוש במקום מיצויים בסכום לפחות כפול. אז באותו הרגע נאלצנו להתגבר על האכזבה, ועלינו על מטרו חזרה אל מועדון הבית שלנו להמשך החופשה: The Plug BCN.

אין ספק שהחבר’ה של הפלאג הפכו את החופשה שלנו להרבה יותר מוצלחת. המועדון ממוקם כ-10 דקות הליכה מהמלון בו שהינו, כך שכמעט כל בוקר פתחנו שם בשאכטה ובכל ערב דיבדבנו שם עד שעת הסגירה באחת בלילה. זהו כנראה המועדון הגדול והפעיל ביותר שביקרנו בו. בכל שעה של היום יש תנועה של אנשים. הרבה מאוד בריטים, אבל גם מקומיים ומבקרים ממדינות אחרות.

מועדוני קנאביס
המפלס התחתון של מועדון הפלאג בשעת בוקר רגועה

חדר הכניסה מעט צפוף מדי והליך ההרשמה הראשוני כולל את לקיחת פרטיכם האישיים וצילום תמונתכם למאגר. לאחר ההרשמה תקבלו מחזיק מפתחות ובו צ’יפ. זהו כרטיס החבר, ואיתו אתם עושים צ’ק אין וצ’ק אאוט בכל ביקור. בנוסף הוא משמש אתכם לתשלום עבור מוצרים בתוך המועדון. לאחר שתסיימו את הליך ההרשמה, תיפתח בפניכם הדלת אל עולם שכולו טוב. מיד לשמאלכם תראו דלפק, ומאחורי הבאדטנדר מדפים עמוסי צנצנות ענק מלאות בפרחים מרהיבים. החיסרון הוא שהצנצנות ממוקמות מעט רחוק מדי בשביל להתרשם, וצריך להטריח את הבחור בכל פעם שרוצים לראות זן נוסף.

מועדוני קנאביס
כרטיס החבר של הפלאג לצד פרח חינני
מועדוני קנאביס
צנצנות מלאות בכל טוב בפלאג

על המדף העליון ניצבות הצנצנות שמכילות לכאורה את הסחורה הטובה ביותר. Top Shelf מה שנקרא. על המדף האמצעי ממוקמים החומרים הבינוניים, ואילו הצנצנות בתחתית יכילו את הפרחים הפחות יפים שיש למועדון להציע ולרוב רואים בהן כבר מרחוק פרחים דלילים יותר או פרחי פופקורן קטנים שנותרו מזנים מובחרים.

לאחר שביקרנו במקום במספר הזדמנויות שונות, עליי לציין כי יש הבדל די משמעותי ברמת המקצועיות של הבאדטנדרים השונים. הבחורה שהגישה לנו את המוצרים בפעם הראשונה לא ממש ידעה על מה היא מדברת, ולמעט חיוך ביישני לא הצליחה לענות על שאלותיי בנוגע לזנים. בחורה אחרת הייתה אמנם אדיבה וידענית, אבל להרגשתי גם היא לא הכירה עד הסוף את כל המבחר. הבחור הכי מקצועי בחבורה הוא האנגלי שעובד שם בדרך כלל בשעות הערב. נסו לתפוס אותו כיוון שההמלצות שלו שוות במיוחד.

צמד הבחורים המגודלים שנמצאים במקום כמעט בכל שעה היו מארחים נפלאים. הם פינקו אותנו מדי פעם בשתייה, והבחור האנגלי אף נתן לנו הנחה משמעותית על אחד המיצויים שהחבר’ה מאוד רצו שנטעם. משתלם להיות מבקר קבוע במועדון. אתם תשימו לב שככל שאתם שורצים ומוציאים שם יותר, כך רמת הפינוקים עולה. אם תסתכלו על המשקל, תראו שכמעט תמיד יפנקו אתכם ביותר מגרם אחד תמורת כספכם. בזכות הגישה המפנקת זכינו גם לטעום מקיף של Headband, שנשמר במקרר לצד המיצויים והפיץ ריח מטורף מרגע שקופסאת הפלסטיק הזעירה נפתחה.

מועדוני קנאביס
קיף הדבנד מהפלאג

לאחר שתסיימו לרכוש טעימות בדלפק הכניסה, תוכלו לבחור מקום ישיבה במפלס העליון או התחתון של הקלאב. במפלס העליון ממוקמים שולחנות ביליארד ושתי עמדות עם פלייסטיישן וטלוויזיה חכמה שמאפשרת למבקרים לבחור את המוזיקה האהובה עליהם. כך יצא שבשעה אחת האזנו לפלייליסט שהורכב על ידי בחור אנגלי חובב ראפ סליזי, צרפתי שבחר להשמיע לנו מוזיקה אלקטרונית נדושה, וצלילי צ’יל אאוט של ארגמן הישראלי, תרומתנו הצנועה לאווירה.

מועדוני קנאביס
המפלס העליון בפלאג

במפלס התחתון ישנן ספות ובדרך לשירותים חדר הימרחות כמעט סודי עם פלייסטיישן, שלצערי תמיד היה תפוס. הבר ארוך ולצדו כסאות. בקצהו של הבר ניצב ההולי גרייל של המקום – מסמר אלקטרוני לדיבדוב. לחובבי הדאבינג מביניכם, זו עשויה להיות חוויה די מתסכלת לשאול מכשירים ממועדונים בעיר. כל ריג בנוי אחרת, לפעמים הקאפ קטן, לפעמים עשוי בכלל מטיטניום. וצריך להתרגל לחימום ושאיפה בכל מכשיר חדש שלוקחים, ולא תמיד המועדון בכלל מחזיק את הקאפ המתאים.

בפלאג יש מגוון יחסית יפה של מכשירים להשאלה. אבל אם העמדה על הבר פנויה, אני ממליצה בחום לנצל אותה. כוונו את הטמפרטורה ל-320 והכל מוכן. חוויה מקסימלית של טעם במינימום מחנק. המסמר האלקטרוני הוא אחת הסיבות המרכזיות לכך שחזרנו בכל ערב לפלאג. זה פשוט היה הימור בטוח להנאה מהמיצויים שמצאנו.

מועדוני קנאביס
ההולי גרייל של הפלאג- מסמר אלקטרוני לדיבדוב

כאמור, הפלאג הפך למועדון הבית שלנו, וטעמנו בו כמה זנים משובחים במיוחד. ה- Tangerine שטעמנו בבוקר הראשון שלנו היה בעל טעם וריח מדהימים של מנדרינה. הפרח היה פרוסטי במיוחד ועם מבנה טיפה אוורירי. בדיעבד, חבל שלא לקחנו יותר מהפרחים הטעימים האלו שעלותם 12 יורו לגרם. יום אחר כך הזן כבר אזל מהמלאי ולא התחדש במהלך שהותנו בעיר.

מועדוני קנאביס
טנג’רין עם טעם נהדר מהפלאג

ה-Dead Baba עליו המליצה הבחורה עם החיוך הביישני היה אחד הפרחים היפים והאיכותיים שנתקלנו בהם. 12 יורו לגרם של גוש דחוס ועמוס שכבת טריכומות צפופה. הטעם שלו לא היה בשיא, אבל ההשפעה מרגיעה ונעימה. לקחנו גרם של הסופר למון הייז הפופולארי. לפחות מבחינת מראה, הוא נתן פייט לא רע לגרסאות האמסטרדמיות, אבל נעדר את הטעם הנפלא של ה-SLH בגרינהאוס האמסטרדמי. ההשפעה הייתה מרוממת ומשמחת כצפוי. בחירה נוספת הייתה בגרם של Cookie Cheese. השם קנה אותי עוד לפני שראיתי את הפרחים. היו לו טעמים עדינים מאוד של גבינה מתקתקה.

מועדוני קנאביס
סופר למון הייז מהפלאג
מועדוני קנאביס
דד באבא מהפלאג

כששאלתי לגבי חשיש, הבחורה הראתה לי גוש כהה, גמיש למראה ומלא בנצנצים שמבשרים על איכות. כנראה שכבר הייתי ממש אפויה כשלקחתי ממנו, כי מאוחר יותר הסתבר שלקחתי גרם שלם שלא היה לנו סיכוי לסיים במהלך ארבעת ימי הביקור. זה פשוט חשיש מפיל מדי. הוספנו כמות זעירה ממנו לסיגריות אחרי ארוחה ואפילו הפירורים הקטנים שתיבלו את הטבק גרמו לעפעפיים שלנו להפוך כבדות במיוחד. המלצתי, אם יש לכם רק כמה ימים בעיר, אל תקנו יותר מחצי גרם חשיש. כמו כן, נסו לחפש את אלו בעלי הצבע הבהיר יותר, או אלו שעשויים מפרחי סאטיבה. במידת האפשר, אל תחממו את הבוף לפני. חימום הבוף הופך THC ל-CBN ויוצר השפעה כבדה ומרדימה יותר. ואתם בטח מתכננים לראות קצת את העיר ולא להתקע כל הטיול במלון או בקלאב.

מועדוני קנאביס
חשיש כהה מהפלאג לצד חשיש אבקנים מהג’ומבול

לקינוח בחרנו בחצי גרם של שאטר צהוב בהיר יפהפה. השאטר הופק מזן שנקרא London Lemon. היה לו טעם לימוני מדהים עם סיומת דיזלית להרגשתי. מועדון הפלאג עובד עם אחת מחברות המיצויים הנחשבות באירופה, Team 10 Extracts, ואכן, כל מוצר פרי ידיהם של ממצי החברה היה מוצלח מאוד.

מועדוני קנאביס
לונדון למון צהבהב מהפלאג

ביום אחר בו ביקרנו במועדון, ביקשתי מהבחור הבריטי המלצה על זן שיהיה נטו טעים. הוא שלף מאחד המדפים התחתונים והפחות נחשקים צנצנת לא מאוד מרשימה. הפרחים היו נראים דלילים, ובוודאי לא פוטוגניים כמו חבריהם מהמדפים העליונים. אך מרגע שנפתחה צנצנת הוואקום ותחבתי את אפי אל כיוונה, השתלטו ארומות נפלאות באוויר. האנגלי סיפר שזהו זן שנקרא La Rika (‘הטעימה’ בספרדית) ומגודל על ידי חבר אישי שלו עבור המועדון. ללא ספק אחד הפאפים הטעימים ביותר לביקור זה, ובערב האחרון קנינו ממנו גרם נוסף. אחרי שטועמים מיצויי קנאביס איכותיים, קשה יותר להתרשם מטעם של וויד שנצרך בעישון או אידוי בופורייזר. אבל הריקה בהחלט עמדה במשימה והפכה כל ג’וינט וראש לטעים מתחילתו ועד סופו.

מועדוני קנאביס
לה ריקה, הטעימה, מהפלאג

מהשולחן של החבר’ה האנגלים שישבו מאחורינו עלו ניחוחות נפלאים. מבט אל עבר השולחן גילה שקיות ניילון עם מדבקה עליהן, שלא נראו כמו השקיות הרגילות שקונים בקלאבים בעיר. עוד לפני הביקור שמעתי שיש כמה אנשי קשר שעובדים בברצלונה ומוכרים בצורה פרטית סחורה איכותית במיוחד, שחלקה מיובא מארה”ב.

אחרי שהבחנתי בשקיות המדוברות בידיהם של חבורות אנגלים נוספות, ואחרי שחזיתי בהם יוצאים מגדרם בהתלהבות מאופקת כשהשוו ביניהם את תוכן השקיות, סקרנותי גברה על המבוכה, ובתמימות, או שמא חוצפה, ניגשתי אל הבחור הדומיננטי ביותר בשולחן מאחורינו וניסיתי לחקור אותו בקשר למקור השקיות. על מנת שתבינו את הסיטואציה, אספר שהיה מדובר בבחור שנראה כאילו נלקח מקליפ ביוטיוב, עם כובע ושרשר מתבקש. סביבו פמלייה של קשוחים אחרים, כנראה מוסלמים שמדברים ביניהם בבריטית עם מבטא בלתי אפשרי לפענוח. ופתאום יצורה מזרח תיכונית עם אנגלית עילגת נוחתת להם בשולחן ומתחילה לקדוח להם בהתלהבות של אחרי דיבדוב לונדון למון.

אז יצא מביך למדי. קיבלתי תשובה באשר למקור השקיות, אבל כל תחנוניי לקנות פרח אחד לטעימה או להחליף עם הדוד האנגלי משהו תמורת טעימה עלו בתוהו. זה פשוט שלשקית ה-Purple Tangie שבידיו היה ריח כה מרשים, שהייתי מוכרחה לטעום ויהי מה. הקשוח הראשי הפנה אותי לאיש הקשר, שבמקרה ישב באותו הזמן בקומה העליונה של המועדון עם זוגתו. לרוע מזלי הם היו בעיצומו של איזשהו ריב אוהבים. כך שזכיתי לעוד כמה רגעי מבוכה מול אנגלים קרירים, פלוס מבטי נאצה מהחברה. הבחור הנחמד דווקא אמר ששקית של 3.5 גרם של פרפל טנג’י עולה 50 יורו. בנוסף, הוא הראה לי שקית של Gelato, זן אגדי שמוברח מקליפורניה ונמכר במחיר אסטרונומי של 150 יורו ל-3.5 גימלים.

רבע שעה לפני שכל זה קרה, הטענתי בכרטיס החבר 40 יורו, כך שלא היה עליי מספיק מזומן. חזרתי די מאוכזבת לבר. להפתעתי הרבה, הגברבר האנגלי המזוקן ניגש אליי ונתן לי פרח וחצי שיספיקו לג’וינט או שניים. אחרי שכל כך ייבש אותי בהתחלה, לא ציפיתי לזה וכמעט דמעתי מהתרגשות. רציתי לתת לו שי חשישי בתמורה, אבל הוא סרב לקחת.

בגדול, אפשר לומר שהפלאג הוא המועדון הפעיל והתוסס ביותר שביקרנו בו. רוב המבקרים היו בנים בגילאי 24-30. לדעתי גם מישהו שמגיע לבד לעיר ירגיש בנוח לשבת על הבר, וחבורות גדולות יותר ימצאו מקום אם לא מדובר בשעות העומס של סוף השבוע. החבר’ה שעובדים שם נתנו לנו כמה המלצות על פיצות נהדרות באיזור, ויש אפילו אפשרות להזמין אוכל אל הקלאב ממסעדות באיזור.

חיסרון קטן של המקום היה החום במפלס העליון. לקח לנו דקות ארוכות להתקרר ולהרגע מהעלייה המפרכת שמובילה אל הקלאב. בקומה העליונה לא הופעל מזגן, ואפילו המאוורר על הקיר לא שיתף פעולה. בקומת הבר התחתונה היה נעים יותר. מצאנו שהספות שממוקמות מול הבור עומדות בדיוק מול פתחי האיוורור של מערכת המיזוג המרכזית. תוסיפו לזה את הנגישות למסמר האלקטרוני, וזה הפך לספוט המושלם עליו התחרינו מדי יום עם חבורת האנגלים הקשוחים.

בערב האחרון שמתי לב לכך שכמעט בכל פינת ישיבה החברים משתמשים בריגים לאידוי מיצויים. ברוב הקלאבים האחרים בעיר דווקא הבאנגים הם המבוקשים יותר, וכאן נראה שיש קהל יותר מנוסה וחובב מיצויים. זה לא שלא קיבלנו מבטים משתאים כשהוצאנו כמות עשן נכבדת מבלי להחנק, אבל לפחות זה לא הרגיש מוזר להיות היחידות שמעשנות מתוך מכשיר במקום. זכורות לי ישיבות בקופישופים באמסטרדם בהן כמעט תמיד היינו החריגות עם באנג על השולחן.

מועדוני קנאביס
ריג רגיל לצד מסמר אלקטרוני בפלאג

ואגב באנגים. קחו בחשבון שברוב המקומות אין באנגים כיפיים להורדת ראש כפי שאתם מכירים אותם מהארץ. לרוב יהיה מדובר בבאנגים שעובדים בשיטה האמריקאית, עם ראש עצום (ואל תנסו להיות גיבורים ולמלא את כולו רק לעצמכם) וחור גדול. אם תנסו לעשן בבאנג כזה בשיטה הישראלית, הרבה מהחומר ייפול פנימה מבלי להישרף. לכן צריך להשתמש ברשתות מותאמות קטנטנות, שמאפשרות לשרוף את החומר מבלי ממש “להוריד” ראש. בפלאג נותנים לכם רשתות כאלה במתנה. יש מקומות שבהם תצטרכו להביא את הרשתות אתכם.

בערבים השונים בהם ישבנו בפלאג, טעמנו את המיצויים שהשגנו במקומות אחרים בעיר. אם ארצה לדרג אותם, אז המיצויים שנרכשו ב-Relax Club היו יחסית באיכות הנמוכה ביותר. היתרון כזכור היה האפשרות לקנות אותם לפי יורו ולא שקולים מראש. מהרילקס לקחנו שאטר קטן של Peach שהופק בשיטת BHO והיה בעל צבע כהה יחסית לשאר המיצויים. בנוסף לקחנו טעימה מהגורילה גלו ווקס #4, שהגיע במרקם של באטר או ווקס והתאפיין בצבע ירקרק כהה. שאטר האפרסק היה הכי פחות מוצלח בעיניי. יש לו אמנם אפטר טייסט של אפרסק מעודן, אבל האידוי שלו הרגיש לא מאוד ‘נקי’. לא מן הנמנע שלשיטה בה יוצר, BHO, יש חלק בכך. מיצויים שמיוצרים בשיטה זו על ידי גורמים לא מספיק מקצועיים לעתים אינם טהורים מספיק, ולא עוברים תהליך מלא ונכון של ניקוי הבוטאן מהתמצית.

ככלל, מיצויים שמיוצרים בשיטת Press, כלומר לחץ וטמפרטורות נמוכות לזמן מוגבל, מפיקות את התמציות בעלות אחוז הטרפנים הגבוה ביותר, ובהתאמה גם איכות הטעמים. מיצויים שמופקים בשיטות אחרות כגון BHO או CO2 יניבו מוצרים בעלי אחוזי THC גבוהים יותר, אבל לרוב לא יעלו באיכותם על הטעמים שמופקים בשיטת ה-Rosin Press.

מועדוני קנאביס
מימין: וקס גורילה גלו, שאטר לונדון למון וחתיכות מונרוק קוקיז

הגורילה גלו ווקס היה דווקא לא רע בכלל, ואם זכרוני אינו מטעני, התאפיין גם כן בטעמים מעט הדריים שגרמו לנו לעקצוצים קלים באף מדי פעם. ה-Choco Wax שנקנה באראביקה היה בעל מרקם פירורי מעט, שבטמפרטורות חמימות הפך למעט משחתי. הצבע החרדל-ירקרק והטעם נהדר.

מועדוני קנאביס
וקס גורילה גלו בדרך לדיבדוב

אך הזוכים הגדולים בגזרת המיצויים מבחינתנו היו ה-RDM והפלאג. ב-RDM נקנו כזכור דובון ווקס שעשוי מפרחי Haribo מקומיים ומופק בשיטת BHO, וחתיכות של מונרוק Cookies בעלי מרקם שנראה כמו חתיכות מאדמת הירח. הדובון התגלה כמיצוי בעל הטעם המקורי והמתקתק ביותר שזכינו לנסות. גם המונרוק לא איכזב והפיק ניחוחות לימוניים מעקצצים.

מועדוני קנאביס
סוכריות Haribo המקומיות – יאמי

המיצויים שמוצעים בפלאג מתוצרת Team 10 היו כולם באיכות גבוהה מאוד. הלונדון למון בעל גוון צהוב בהיר מאוד ושקיפות נפלאה. רכישה נוספת ומוצלחת מאוד מהפלאג הייתה Orange Diesel V3 שהגיע בגוון כתמתם עם שקיפות מצויינת שמעידה על איכותו. כל כך נהנתי מהטעם התפוזי, שפשוט רציתי להציע לכל מי שבמועדון לטעום. אבל חבורת האנגלים הקשוחים הצביעו על ערימת מיצויים ואמרו שיש להם מספיק. אז הסתפקנו בפינוק הברמנית עם הקול המחוספס, שטרחה דקות ארוכות על נקיון המכשירים במקום.

מועדוני קנאביס
שאטר אורנג’ דיזל מהפלאג
מועדוני קנאביס
שאטר חלומי של אורנג’ דיזל מהפלאג

מאנצ’ים בעיר

מי מכם שקרא את הכתבה שלי על אמסטרדם כבר יודע שאני לא בדיוק ניזונה ממזון גורמה, אבל מודה שהפעם באמת הגזמתי. ברצלונה ידועה באוכל האיכותי שהיא מציעה, במגוון ובשפע, ואני מתביישת להודות שרוב הארוחות לי כללו פיצות או KFC. אבל אל תהיו כמוני. גם אם אינכם חובבי פירות ים או חמונים פריכים בליווי גבינת מנצ’גה, ביקור בשוק האוכל, La Boqueria, הוא בגדר חובה.

מועדוני קנאביס
שרצים ודגים הזויים למכירה בשוק
מועדוני קנאביס
חמונים פריכים שנמכרים בשוק

המבחר, הריחות, הצבעים, המזון הטרי והמזמין שמוגש בכל דוכן, יהפכו את הביקור למעניין גם אם לא תאכלו שם כלום. באופן אישי אני קצת נלחצת במקומות הומים מדי, אז לאחר 20 דקות של הסתובבות בין הדוכנים, ולאחר שנואשנו מלמצוא מקום פנוי באחד מהדוכנים שמגישים מנות טאפאס מקומיות מפתות, המשכנו אל פינת הרחוב הקרובה, שם שכנה מסעדת טאפאסים בשם Casa Ginart, שלשמחתנו הציעה מפלט מפני החום וההמולה.

למנה הראשונה הזמנו לחם בליווי סלסת עגבניות. מה שקיבלנו היה מין בצק סופר קראנצ’י שעליו רוטב עגבניות חמצמץ. בשולחן מאחורינו ישבה משפחה יפנית שקטה, ונורא רציתי לאכול בנימוס עם סכין ומזלג. זה נגמר בשולחן שנראה כמו פתיח מהסדרה דקסטר, וסלסה שהתפזרה לי על הפרצוף והבגדים ברגע שניסיתי לחתוך את הלחם הפריך מדי.

מועדוני קנאביס
מסעדת Casa Ginart
מועדוני קנאביס
שיפודי בקר עסיסיים במסעדת הטאפאסים

שתי המנות שהגיעו לאחר מכן, ובמהירות ראויה לשבח, היו 3 צדפות בגודל בינוני ושני שיפודי בקר בתיבלון מעניין של עשבים לא מוכרים. מנות קטנות כיאה למסעדת טאפאסים, שסגרו את פינת הרעב לשעה שעתיים בערך. קינחנו בכוס של סלט פירות באחד מדוכני הפירות האקזוטיים. זה היה קצת כמו רולטה רוסית של טעמים. התות היפהפה למראה לא היה מתוק מספיק ומצא את עצמו מושלך את הפח הקרוב. חתיכות האננס והמלון היו טובות אבל פירות אחרים היו תפלים. המלצה שלי, קחו כוס עם אננס לבד. זה טעים ברמות! ובכלל לא אהבתי אננס עד שנה שעברה.

מועדוני קנאביס
דוכני הפירות הצבעוניים, אפשר לקנות סלט פירות או שייק

בניגוד לאמסטרדם, בה הרבה מהמסעדות בעיר הן מלכודות תיירים שמציעות אוכל בינוני מינוס, בברצלונה כמעט כל הימור שתעשו יהיה מוצלח. טוב, אולי חוץ מהשווארמיות שמציעות גם פיצה.

מועדוני קנאביס
מאפייה טיפוסית בברצלונה. לא נמצא במלאי לחם גבינה טעים כמו באמסטרדם

כפי שהתוודתי, התזונה שלי בברצלונה התבססה על פיצות, ולהלן הפיצריות המומלצות בעיניי:

Frankie Gallo Cha Cha Cha
פיצריה ענקית שממוקמת לא רחוק מהרמבלאס. יש בה כמה אולמות ישיבה ומבחר גדול של פיצות. הפיצה שלהם מגיעה כסטנדרט עם גבינת פרמז’ן, שאני קצת פחות מחבבת. חוץ מזה, הפיצה טעימה מאוד. החלק החיצוני שלה עבה וטיפה הזכיר לי לפה, החלק הפנימי דק בצורה קיצונית.

מועדוני קנאביס
פיצריה פרנקי גאלו צ’ה צ’ה צ’ה
מועדוני קנאביס
הפיצה בפרנקי גאלו צ’ה צ’ה צ’ה

Pizza Circus
הפיצריה הזו נפתחת רק בשעה אחת בצהריים, ובשעות הערב המאוחרות סביר תראו תנועה רבה של אנשים עם מגשי פיצה באיזור, שמחפשים איזו פינה להתיישב בה לאכול. זה החיסרון היחידי של המקום, אין בו מקומות ישיבה. אבל איזו פיצה מדהימה. משולש עצום עולה משהו כמו 2 יורו. בכל כמה דקות יוצא אל הויטרינה מגש מהביל עם תוספות אקזוטיות יותר ופחות. הפיצה הכי טעימה שאכלנו בעיר!

מועדוני קנאביס
פיצה סירקס – טעם ושירות מעולים

Foccceria Toscana
בכניסה אולי תראו את השלט שממליץ לישראלים להכנס פנימה. גם כאן יש ויטרינה עם משולשים לבחירה במגוון תוספות. בניגוד לסירקס, כאן סביר שתוכלו למצוא מקום לנשנש בו את הפיצה כמה דקות בנחת. והטעם נהדר.

מועדוני קנאביס
פוקצ’ריה טוסקנה פיצריה
מועדוני קנאביס
מלבד פיצות, מוצעים בפוקצ’ריה טוסקנה גם מאפים מגרים אחרים

סיכום

ברצלונה הייתה מדהימה, ונהננו מכל רגע. אבל האם אפשר לומר שהיא יכולה להדיח את אמסטרדם ממעמדה כבירת הקנאביס האירופאי? אני לא בטוחה. כל אחד מהיעדים מציע חוויה שונה, שמתאימה לאנשים שונים.

אמסטרדם נוחה יותר לסטלנים. לא צריך לתכנן מראש כדי למצוא וויד טוב. הרמה של הירק אחידה יותר וכנראה גם טובה יותר ברוב המקרים. ברצלונה מאפשרת לצרוך גם מיצויי קנאביס, שאינם זמינים כרגע באמסטרדם במרבית המקומות. יש בה מזג אוויר טוב יותר ואוכל נהדר. בברצלונה לא הרגשתי כאילו אני מהלכת בין מלכודות תיירים. כמעט בכל מועדון נהנינו לשבת והתייחסו אלינו כחברים. באמסטרדם מתייחסים אלייך כלקוח שעדיף שישלם ויפנה את מקומו לבא בתור. בברצלונה אתה מרגיש כבן משפחה.

יש לכם שאלות נוספות לגבי ברצלונה או אמסטרדם? שאלו בפורום ‘קנאביס חו”ל‘ ונשמח לענות.

המשך קריאה
Back to top button
x
Close

אופס!

אנא בטלו את חוסם הפרסומות כדי לצפות בתוכן באתר