קנאביס רפואי? מאבק של פריבילגים שפוגע בלגליזציה

“אדם צועק את שכואב לו, לא כואב לו, לא צועק” – דברים אלו, מתוך שירו של מאיר אריאל, היו הכותרת של ההפגנה שנערכה בשבוע שעבר נגד הרפורמה של משרד הבריאות. את ההפגנה אירגנו הפטורים מהחוק הפלילי המקבלים קנאביס באספקה חודשית קבועה ומכונים גם “מטופלי הקנאביס הרפואי”.

ללא ספק, הרפורמה בענף הצליחה להתעלות ולהתבלט בעליבותה לאורך סדרה ארוכה של החלטות ממשלה בזויות, ולהוביל לקריסת מנגנון האספקה התקינה למקבלי הקנאביס ברישיון.

כישלון משרד הבריאות הוא בהחלט כישלון מחפיר, אך יש לזכור כי קנאביס אינו תרופה אלא צמח, שבין היתר יש לו גם תכונות תרפויטיות, זאת בדומה לשום, תפוזים וכורכום. זה לא מפחית מהתועלת הרפואית, אבל גם אם זה מרפא, זו לא “תרופה”, לפחות לא במובן המשפטי והתעשייתי של המילה.

האמת היא, אם להיות כנים, שכל פרויקט הקנאביס הרפואי הוא ממבו ג’מבו מופרך, שהנהנים ממנו הם קבוצת פריבילגים, בהם גם אני, הזוכים לפטור מהחוק הפלילי שהוא עצמו שערורייה לא מוצדקת שגורמת נזקים בהיקפים מופרכים בזכויות אדם ואזרח, בצורה של רדיפה, תיוג, מעצרים, פגיעה בחופש התנועה, בחופש התרבות, בחופש התודעה ועוד, זאת הן בישראל והן בעולם כולו.

בארבעים השנים האחרונות לא הייתה אמנם לגליזציה בהולנד, אבל פשוט מותר שם לכל אדם לקנות קנאביס ממקום מסודר; במקביל, יש שם גם פרויקט קנאביס רפואי. התוצאה: בפרויקט הרפואי יש מעט מאוד מטופלים ברישיון, הרבה הרבה פחות מבישראל. כל המיליונים האחרים במדינה מסתדרים מצוין עם קנאביס לא חוקי, למרות שאינו “מדיקל גרייד”. מחאות אין שם. וגם לא בעיות, מלבד אולי עודף תיירות (שכן מהווה בעיה אמיתית למרות שזה לא נשמע ככה).

האמת היא שלא הרבה יודעים, אבל היסטורית, עובדתית, פרויקט הקנאביס הרפואי בארה”ב, וגם בישראל, נולד כתרגיל אקטיביסטי בדרך ללגליזציה. פעילי לגליזציה בקליפורניה זיהו פירצה בחוקי הסמים הקובעים כי ניתן לאשר את השימוש בקנאביס במידה וזה נעשה למטרות רפואיות והצליחו בשנת 1996 להביא לכך שהממשלה המקומית תאשר את השימוש והמכירה שלו באישור רופא.

בחלוף עשור זה קרה רשמית גם בישראל ולאחר מכן התפשט ברחבי העולם. הישראלים אגב היו שגרירים מצטיינים של ה”קומבינה” ולימדו את הפעילים והפוליטיקאים במדינות השונות איך לעשות זאת נכון, אבל בדרך, מאז, קם הגולם על יוצרו והפך לפרפר מנופח ומעוות.

משרד הבריאות הישראלי, על ידי מנהל פרויקט הקנאביס הרפואי יובל לנדשפט, שאפו יותר מדי עמוק לריאות את הקומבינה ולקחו ברצינות רבה מדי את מה שהיה אמור להיות מהלך בדרך ללגליזציה. “אנחנו עושים מדיקליזציה, לא לגליזציה,” חוזר ואומר לנדשפט מעל לכל במה, בעוד שבפועל הפרויקט שלו כשל והתוצרת אותה הוא מכנה “מדיקל גרייד” טובה פחות מזו שמקבל צרכן בשוק השחור.

המסקנה ברורה: מדובר בקשקוש אחד גדול, מנגנון חוקי ליצירת אזרחים מועדפים והאכלת המפלצת הביורוקרטית, תוך עידוד והוספת בורות. המדינה חוסמת באלימות לא מוצדקת את שוק הקנאביס ואז מייצרת ביורוקרטיה של עולם תחתון (או עליון) כתנאי לקבלתו.

היום, לפריבילגים עם רישיון רפואי כואב שהסם לא מגיע במועדו ושהאיכות לא אגדית ודמיונית. “משתמשים בחומרי הדברה” הם זועקים, כאילו הם לא שותים משקה ממותק, חופפים את השיער ומסבנים את הגוף בכימיכלים שונים. זה לא היה מטריד אף אחד ואף להפך, אם לא היה מדובר למעשה בסחיטה של מעט הקשב הציבורי שישנו כלפי נושא הקנאביס ושימוש בו כדי לקדם את האינטרסים הצרים שלהם במקום לקדם לגליזציה שתפתח את שוק הקנאביס לכולם.

“אנשים מתים”, הם צועקים, כאילו הם מחזיקים בידם מים ממעיין הנעורים. הנה לכם בשורה רעה: כולם מתים. אנשים, חיות, חומרים. אפילו רעיונות. אם כולנו נפעל נכון, אולי הרעיונות האלימים והבזויים מאחורי חוקי הסמים ימותו בקרוב גם הם, וטוב שכך.

הקנאביס לא מבטל את המוות, שהוא חלק מהחיים. הוא עוזר לחיות באיכות חיים גבוהה יותר, ואולי אפילו יאריך חיים לאנשים בזכות תכונותיו הרפואיות, בדומה לויטמין C בתפוז, אבל לא בגלל שהוא “רפואי” או בגלל הרפורמה, אלא בגלל שהוא עצמו – צמח הקנאביס, על סגולותיו הבריאותיות. הא ותו לא. ואם אנשי התעשייה הרפואית ירצו לייצר ממנו כדורים, משאפים, או מיצויים – אהלן וסהלן.

כמובן שפיתרון חלקי טוב מהיעדר פיתרון בכלל, ולכן בתור מי שתומך בהסדרה מלאה של שוק הקנאביס למטרות פנאי ודאי שאינני מתנגד לפרוייקט הרפואי. כל רישיון הוא הצלת עולם ומלואו, אבל אני גם זוכר ומבקש להדגיש שזה לא פיתרון שלם. לא יכולה להיות “רפורמה רפואית” טובה מלבד הסדרה מלאה וביטול מוחלט של ההפללה.

לשים את המיקוד הציבורי על המטופלים המסכנים זה הפיתרון הקל. מאבק הלגליזציה פחות פופולרי ויותר מורכב. קל מאוד לשים את “המסוממים הרעים” בצד ולהאבק למען המקרים ההומניטריים של מקבלי הקנאביס הרפואי המצטלמים יפה לעין, אבל זה לא צדק.

הצער של המיליונים הרבים שאינם מטופלים ברישיון, שכולל גם הוא מחסור בקנאביס והתמודדות עם כאבים לצד הפללה וביזוי חברתי, כנראה לא מכאיב מספיק לרוב המוחים הללו, אז הם “לא צועקים אותו”. מאיר אריאל, שלא החזיק ברישיון קנאביס רפואי אך היה מעשן חשיש באופן קבוע, בודאי מתהפך בקברו.

הכותב, עו”ד חץ-דוד עוזר, מטופל קנאביס רפואי, הוא יועץ אסטרטגי, ממובילי המאבק להפסקת הפללה והסדרת שוק הקנאביס, המייצג בבג”ץ הלגליזציה.