העונש המקורי בשבט האפריקאי: לעשן קערה מלאה בקנאביס

כיצד התפשט השימוש בקנאביס מהמזרח התיכון ליבשת אפריקה, אילו שימושים דתיים וחברתיים נהגו השבטים המקומיים לעשות בצמח (כולל עונש מיוחד במינו) ואיך הופכים דלעת או קרן של אנטילופה לבאנג

בניגוד ליבשת אסיה, מולדת הקנאביס, שם השימוש הראשוני בצמח נעשה בעיקר עבור צרכים תעשייתיים כגון הפקת חבלים, מפרשים, ביגוד ומוצרי טקסטיל. השימוש המרכזי בקנאביס ביבשת אפריקה, ובמיוחד במה שמכונה “אפריקה השחורה”, נעשה כחומר משנה תודעה למטרות דתיות, רפואיות וחברתיות.

אז מתי בדיוק הגיע הקנאביס לאפריקה הסאב-סהרית, מה היו דרכי הצריכה הנפוצות של המקומיים וכיצד הפך שבט אפריקאי את צריכת הקנאביס לפולחן דתי?

הכיבוש הערבי מפיץ את בשורת הקנאביס באפריקה

מעריכים כי השימוש בחשיש כחומר משכר החל להיות נפוץ באפריקה בין המאה ה-8 למאה ה-13, במקביל להתפשטות האסלאם ותהליך הערביזציה האזורי. המדינות המרכזיות שהיוו את שער הכניסה של הקנאביס ליבשת הן מצרים, זנזיבר ואתיופיה (אז “קיסרות אקסום”), כאשר ממצרים התפשט המנהג לעבר שאר המדינות בצפון אפריקה (אזור מושבם של השבטים הברברים) ודרך אתיופיה וזנזיבר לפנים היבשת אל מדינות הסאב-סהרה (אזור מושבם של השבטים השחורים).

המוסלמים אם כן היו ככל הנראה אלו שהכירו את השימוש בחשיש לאוכלוסייה המקומית באפריקה. מסע הכיבוש המהיר יחסית של צבאות ערב בצפון היבשת במאה השביעית והשמינית (השלמת כיבוש האזור ממצרים עד מרוקו בפחות משישים שנה), הביא לכך שתושבי הסביבה זכו להכיר את הצמח שנים רבות לפני שכניהם האפריקאים שמתחת לסהרה.

לאותן המדינות בסאב-סהרה האפריקאית, הקנאביס הגיע כאמור בעיקר דרך זנזיבר ואתיופיה, אשר תושביהן קיימו קשרי מסחר ענפים עם הסוחרים הערבים. לא ברור מתי בדיוק הגיע הקנאביס לראשונה ליבשת, אולם ישנן עדויות ארכיאולוגיות לצריכה של קנאביס במחוז בגמדר בצפון אתיופיה במהלך המאה ה-13 וה-14.

פחות ממאתיים שנים לאחר מכן, במאה ה-16, חיילי האימפריה הפורטוגזית כבר דיווחו על שימוש נפוץ בקנאביס בקרב האוכלוסייה המקומית באזורים פנימיים יותר של היבשת כמו נהר הזמבזי (סמוך למפגש הגבולות בין אנגולה, קונגו וזמביה). כאשר חיילי האימפריה ההולנדית כבשו את דרום-אפריקה במהלך המאה ה-17, עישון החשיש הספיק להיות נפוץ גם במחוזות הללו.

גם זה בטח יעניין אותך

למעט מספר אזורים בודדים, השימוש בקנאביס לא היה נפוץ במערב אפריקה (שמתחת לסהרה), והקנאביס ככל הנראה לא תקע שורש באזורים הללו עד המאה ה-20, עת הגיעו למקום חיילים צרפתים ובריטים (בזמן מלחמת העולם הראשונה והשנייה) שהכירו לאוכלוסייה המקומית את הצמח.

המקטרת הבסיסית ביותר בעולם

האוכלוסייה המקומית באפריקה, בדומה לאזורים אחרים בעולם, נהגה לנצל את המשאבים הטבעיים בסביבתה בכדי להפיק כלים לעישון קנאביס וחשיש. כמו כן, הפרקטיקה של צריכת שתייה ומאכלים עם חשיש וקנאביס הייתה אף היא נפוצה למדי בלא מעט אזורים ביבשת.

השבטים באפריקה הסאב-סהרית מצאו דרכים מקוריות לעשן קנאביס: מלבד מקטרות העץ המוכרות, המקומיים נהגו לגלף אבנים ואפילו עצמות וקרניים של בעלי-חיים (בעיקר קרן אנטילופה) בכדי לייצר מקטרות. טכניקה נוספת לעישון הייתה יצירת מקטרות מפירות הגדלים באזור. כך למשל באזורים שונים באנגולה, נמיביה ודרום אפריקה (בעיקר באזור מדבר הקלהרי) המקומיים נוהגים לעשן קנאביס באמצעות מקטרת עשויה מדלעת.

אישה אפריקאית מעשנת ממקטרת עשויה דלעת,
אנגולה, שנות ה-20 של המאה הקודמת

אצל בני הזולו (הקבוצה האתנית הגדולה ביותר בדרום-אפריקה) היה נהוג לעשן קנאביס באמצעות מעין “מקטרות אדמה”, כפי שתיאר זאת החוקר הפרמקולוגי, הפרופסור הגרמני לואיס לווין (Louis Lewin) בספרו “פנטסטיקה” (Phantastica) שראה אור בשנת 1924:

“ה’כפירים’ משבט הזולו מניחים חופן של ‘Dacha’ (כינוי מקומי לקנאביס) על האדמה, ומניחים מעל חומר בערה. לאחר מכן הם מכסים את שניהם עם אדמה תוך כדי חפירת צמד חורים מקבילים. בשלב זה כל אחד בתורו שוכב על האדמה ולוקח שאיפה עמוקה מהעשן המצטבר, פעולה שמלווה תמיד בהתקף שיעול ויריקות.”

– לואיס לווין

העונש על עבירה: לעשן קערה מלאה בקנאביס

השימוש בקנאביס לצרכים דתיים היה קיים בחוגים מסוימים בקרב האוכלוסייה המקומית באפריקה. ידוע במיוחד סיפורם של “אנשי הבלובה” (קבוצה אתנית בדרום-מרכז אפריקה שאף קיימה באזור ישות מדינית ריבונית במשך מאות שנים בשם “ממלכת בלובה”) – אשר הקימו דת חדשה המבוססת כל כולה על קידוש צמח הקנאביס, ועל כן הם קראו לעצמם “בני הריאמבה” (“בני הקנאביס”).

כך מתאר זאת החוקר ואיש הצבא הגרמני, הרמן פון ויסמן (Hermann von Wissmann) בספרו “מסעי השני באפריקה המשוונית” (My Second Journey Through Equatorial Africa) שראה אור ב-1890:

“שבטים מסוימים מבני הבלובה הקימו דת שהתבססה סביב הצמח וקראו לעצמם ‘בני ריאמבה’ – הילדים של הקנאביס. הם היו נפגשים בלילה לטקס דתי במהלכו הנוכחים עישנו קנאביס. חלקים גדולים מהשטחים שלהם משמשים לגידול קנאביס שבקושי מספיק לצרכים הגבוהים שלהם. ממציא הדת היה קלמבה מוקנג’ה (Klamba Mukenge), שהורה להפסיק עם המנהגים הפגאנים הקדומים, ולדבוק בעישון קנאביס שהוצג כצמח קסם המרפא כל מחלה וסמל לידידות ושלום. הדת אף אסרה את המנהג המקומי הקדום של שתיית יין דקלים – אך במקום זאת חייבה את המאמינים לצרוך קנאביס.”

– הרמן פון ויסמן

החוקר ויסמן מספר עוד כי עישון קנאביס שימש גם כפרקטיקת ענישה בקרב בני השבט, ומתאר מקרים שבהם אדם שנתפס מבצע עבירה, נענש בכך שהכניסו אותו לחדר עם קערה מלאה בקנאביס וכפו עליו לעשן את תכולת הקערה עד שהוא מגיע למצב שינה או אבדן הכרה.

איור של עלה “ליאמבה” (ריאמבה). מתוך הספר “הרפתקאות ביערות העד באפריקה המשוונית ומדינת הגמדים” (Adventures in the great forest of equatorial Africa and the country of the dwarfs) של האנתרופולוג והזואולוג הצרפתי אמריקאי פול די שאיו (Paul Du Chaillu)

ויסמן נטה לעתים לתאר את תחביב צריכת הקנאביס של האפריקאים בנימה ביקורתית, אך עם זאת הוא הודה כי לקנאביס היו גם השפעות חיוביות על המקומיים שנהגו לצרוך אותו:

“לאנשי הבלובה היה מוניטין של מחרחרי ריב וסוחרי עבדים ממולחים, עד אשר בסביבות שנת 1850 הם גילו את הקנאביס… במשך הזמן הכת גדלה ותחת השפעתה אנשים נעשו שלווים ורגועים יותר, והם אף התנהלו בהתאם למערכת חוקים מסודרת – מה שלא התרחש קודם לכן. ה”ריאמבה” הפכה למטאפורה לשלום.”

– הרמן פון ויסמן

עם זאת, ויסמן טען כי דווקא אווירת הרוגע שאפיינה את “בני הריאמבה”, התפרשה כחולשה אצל השבטים השכנים, ולמעשה היא זו שהביאה בסופו של דבר לנפילת הכת:

“השבטים מסביב, שבעבר אולצו לשלם דמי חסות, הביטו כעת בזלזול על ‘בני הריאמבה’ וראו בהם חלשים ועל כן סירבו להמשיך לשתף פעולה בתשלום המיסים. בסופו של דבר הכת נטשה את האמונה בקנאביס בסביבות 1870, אם כי השימוש בקנאביס לצרכי פנאי עדיין נותר נפוץ מאוד באזור.”

– הרמן פון ויסמן

המשך קריאה
Back to top button
x
Close

אופס!

אנא בטלו את חוסם הפרסומות כדי לצפות בתוכן באתר