איפה קונים “באנגו” ו”שאש”? מגזין קנאביס בביקור בסודאן

עיתונאי ישראלי ראשון בסודאן: רגע לפני הנורמליזציה, מגזין קנאביס יצא לבדוק האם יש לתייר הישראלי מה לחפש אצל הידידה האפריקאית החדשה שלנו, מה יש למטבח המקומי להציע, איך איכות הקנאביס באחת המדינות הכי פחות מתוירות בעולם ומה הקטע של הפינוק הסודי של נשות סודאן?

מגזין קנאביס בסודאן

לפני כמה שבועות הגעתי לסודאן בתקופה שהיא לא פחות מהיסטורית: ממשלת המעבר הסודאנית הכריזה על נכונות לנרמל את היחסים הרשמיים עם מדינת ישראל לאחר שבאפריל 2019, בחלוף חודשים של הפגנות ברחובות, הודח ונזרק לכלא הרודן עומר אל בשיר ששלט בסודאן ב-30 השנים האחרונות. ממשלת המעבר שקמה בינתיים פחות מתלהבת משיתוף פעולה עם גורמים באסלאם הקיצוני והחלה בהתקרבות למערב.

נכון שהסכם הנורמליזציה עצמו לא ממש נחתם עדיין רשמית בין הצדדים, אבל מגזין קנאביס החליט לשלוח אותי לבקר במדינה המסקרנת, השלישית בגודלה ביבשת אפריקה, שעד לא מזמן היתה אויבת מושבעת של “הישות הציונית” ובקרוב אמורה להיות החברה החדשה שלנו בשכונה.

יש כיוון לפאונד סודאני?

כבר בשעה הראשונה בסודאן אפשר להבין את הסיפור של המקום:

הסנקציות האמריקאיות הפילו את המערכת הבנקאית כאן לקרשים – אין כספומטים, אין כרטיסי אשראי. ואם זה לא מספיק, ה”גנה”, מטבע הפאונד הסודאני, נמצא במצב כל-כך גרוע עד כדי כך שקמה תעשייה שלמה של החלפת כספים בשוק השחור, בתעריפים משתלמים בהרבה מהתעריף הממשלתי.

על כן, בכדי להחליף את הדולרים שהיו ברשותי, היינו צריכים – אני והמלווה המקומי – לפנות לאחד החלפנים הפיראטיים העומדים בקרנות הרחוב ומציעים את מרכולתם, מה שבאופן מיידי מעורר אסוציאציה של “התארגנות” על חומרים לא חוקיים.

חלפנות כספים במחתרת
החלפת כספים בשוק השחור בח’רטום, סודאן

החלפן נכנס לרכב שלנו כשהוא אוחז בידו שטרות סודאניים עטופים בעיתון, כאילו מדובר בפלטת חשיש, מבצע את העסקה במהירות, סופר את המזומנים וממהר להסתלק. אם היינו מחליפים את הדולרים במקום מוסמך היינו מקבלים פחות ממחצית הסכום שקיבלנו אצלו: 55 פאונד סודאניים על כל דולר בלבד לעומת 128 פאונד על כל דולר בשוק השחור.

לאחר שהתארגנו על כסף מזומן יצאנו למסעדה בשביל להרגיע את הבטן עם אחד המעדנים המקומיים: מגש מפנק עם בשר גמל, בשר כבש, פיתות וסלטים. בדרך חזרה למלון עצרנו לצ’ילאוט קצר בבית קפה קטן על צד הדרך.

תפזורת שאש, קנאביס אתיופי
אחרי ה”באנגו” ניסיתי תפזורת “שאש”, קנאביס אתיופי

אחרי הקפה, הנרגילה והארוחה הדשנה, התארגנו על סיגריית “באנגו” – הכינוי לגראס הסודאני. לפני שהגעתי קראתי שהגרסה המקורית של הבאנגו מגיעה כאשר התפרחת היבשה נדחסת בעזרת מעט דבש, ונעטפת בעלה בננה, אבל לצערי קיבלנו רק את הגירסה היבשה: תערובת מוכנה, מגולגלת בדף נייר רגיל, בלי פילטר.

איזה קנאביס אתה?

הדוח’אן של השכנה

את הבוקר למחרת פתחנו בשיט ושחיית בוקר בנילוס. לאחר מכן ישבנו במסעדה על שפת הנהר והתענגנו על דגים טריים.

כשיצאנו ממסעדת הדגים נתקלתי בשוק שלם שמיועד כמעט כולו למנהג מרתק במיוחד של נשות סודאן, ה-“דוח’אן” (“دوخان” בערבית “עשן”):

מה זה דוח’אן? מסתבר שבמהלך השבוע האחרון שלפני החתונה, הכלה המיועדת נוהגת לשבת במשך שעה אחת מדי יום על כיסא, עם חור, שמתחתיו בולי עץ לוחשים.

לדברי הסודאנים, העשן המיתמר מבולי העץ משפר את הריח, המראה ואף את מרקם העור של איבר המין הנשי. בנוסף הם מאמינים שהעשן גורם להשפעות אפרודיזיות (מעוררות מינית).

במבט ראשון ניתן אולי לקבל רושם שמדובר בהתעללות מסוימת, אך רוב הנשים סיפרו לי שהן נהנות מהמנהג. הן אומרות שזה כמו סאונה, ושהמנהג מאפשר להן קצת “זמן איכות” עם עצמן, מעין הפסקה מכל הסינג’ורים של הבעל והילדים בבית.

חלק מהנשים מספרות כי השפעת העשן היא מעט אופורית, במיוחד העשן של עץ השיטה שנחשב למובחר ביותר לדוח’אן, כך שלא מפתיע שיש לא מעט סודאניות שנוהגות להמשיך עם הדוח’אן גם שנים רבות לאחר החתונה. מעניין מה היתה ההשפעה של שילוב של קצת באנגו בתערובת, לא?

אישה עם מגש על הראש
הפינוק הסודי של הנשים הסודאניות? הדוח’אן

בדרך חזרה למלון סיפרתי לחברי מוחמד שדי התאכזבתי מה”באנגו”, הקנאביס הסודאני, והוא מצידו הבטיח לדאוג לי הערב ל-“שאש”, קנאביס אתיופי, שלדבריו יהיה חזק יותר.

הקנאביס האתיופי הגיע בתוך שקית ניילון קטנה, המכילה לא מעט ענפים וזרעים. בארץ היו קוראים לזה אולי “גראס בדואי” או “גראס סיני”, אם כי כיום גם הבדואים בסיני מגדלים קנאביס איכותי יותר.

הבעירה של ה”שאש”, הקנאביס האתיופי, הייתה סבירה, אבל הטעם שלו היה תפל למדי, כמעט ולא מזכיר קנאביס. מבחינת השפעה היא הייתה רחוקה מהחומרים שנמצאים בארץ ובטח ממה שיש בצפון אמריקה או מערב אירופה, אבל כן הרגשתי “ליטוף” נעים של היי טוב, אך כזה שהחזיק לא יותר מחצי שעה.

כשישבתי בחדר תהיתי לעצמי עד כמה בעייתי יהיה לעשן את הג’וינט הזה ברחובות סודאן, אז יצאתי לשאול עוברי אורח מה יקרה אם שוטר מקומי יתפוס אותי עם כמות קטנה של קנאביס כאן.

“הקנאביס מחליש את הדעת”

“זה תלוי בכמות,” אומר לי אחמד, סוכן בחנות למכירת רכבים מח’רטום. “זה נע בין 10 שנים לשנה אחת, או 6 חודשים”. גם מוחמד חברו מאשר זאת: “על כמות קטנה בסודאן אתה מקבל שישה חודשים בכלא, ועל כמות גדולה אתה יכול לקבל מאסר עולם, 20 שנה בפנים”.

מוחמד יושב על כיסא
“חצי שנה בפנים על כמות קטנה של קנאביס” – מוחמד, תושב ח’רטום

למרות העונשים הכבדים, ברור שחלק ניכר מהאוכלוסייה המקומית צורכים את הצמח, כך לפחות לפי מחקר שפורסם בשנות השמונים ולפיו לא פחות משליש מהחיילים בצבא הסודאני צורכים קנאביס. הסתקרנתי עד כמה נפוצה תופעת צריכת הקנאביס כיום בקרב האוכלוסייה המקומית.

“משהו כמו 40% מהאנשים כאן מעשנים,” טוען סמיר. חברו שיושב איתו, עאבד, חושב שמעט יותר: “לדעתי משהו כמו 50%, לפחות מחצית מהאוכלוסייה הבוגרת בסודאן מעשנים קנאביס”. כששאלתי אנשים נוספים קיבלתי הערכות שמגיעות ל-60% ואף 70%.

כמעט כל הקנאביס שמעשנים בח’רטום, בירת סודאן, גדל מחוץ לעיר, בעיקר בשלושה מקורות מרכזיים: אתיופיה השכנה, משם מבריחים את התוצרת מעבר לגבול. דרום סודאן, מדינה עצמאית שהתנתקה מהשלטון בח’רטום ב-2011 ומאוכלסת ברובה בנוצרים, וכמובן חבל דארפור המפורסם במערב המדינה שם באופן טבעי לגופי הממשל יש פחות גישה לאכיפה בעקבות הקונפליקט המתמשך עם חלק מהשבטים המקומיים.

מסגד של המסדר הסופי
“אלוהים נמצא בכל”. מסגד של הדרווישים הסופים

למרות שהמרוויחים הגדולים מכספי הקנאביס הם בעיקר ארגוני פשע וגורמים שעוינים את סודאן, נראה שרוב האזרחים מתנגדים לרעיון ההסדרה של השוק הזה, ניהולו על ידי הממשלה המקומית והנאה מרווחי הסחר לשיפור תנאי הקהילה אולי.

“לדעתי קנאביס צריך להיות אסור בחוק,” מתעקש מוחמד, תושב ח’רטום. “זה מחליש את הדעת, וגורם לאדם להיות לא בסדר”. גם אחמד, בעל נגרייה בעיר, מחזיק בדעה דומה: “זה לא מתאים, אנחנו מדינה בעלת מסורת אסלאמית, חוץ מזה שהקנאביס פוגע באדם”.

זיכרון ישן

ביום שישי, היום הקדוש למוסלמים, נסענו לטקס השבועי של “ההיפים של האסלאם”, הדרווישים הסופים, המאמינים כי בעזרת שירה וריקודים בהתלהבות ואקסטזה הם יוכלו להתאחד עם האל. הגרסה האיסלאמית של חסידי ברסלב “נחמן מאומן”, אם תרצו…

מדובר בזרם מיסטי באסלאם המבקש להדגיש את חשיבות האהבה והשאיפה לראות בכל אדם, חיה, צמח ודומם את ההתגלמות המוחלטת של אלוהים. האמת, שהתחושה שלי הייתה שהגעתי למסיבת טבע צבעונית עם חשמל באוויר.

בית הקברות היהודי בח'רטום
“אשת חיל מי ימצא”. בית הקברות היהודי בח’רטום, סודאן

עם כל הוייב המוסלמי בסודאן, הרגשתי קצת צורך להתחבר לשורשים, אז החלטתי לבקר במה שעשוי להיות השריד האחרון לקהילה היהודית הקטנה שבעבר שגשגה כאן – בית העלמין היהודי בח’רטום.

עד לא מזמן האתר הזה היה מזבלה, ורק במהלך השבועות האחרונים הממשלה הסודאנית החלה בפרויקט שיקום של המקום.

הריקוד האחרון

עם כל הכבוד לדרווישים, יום שישי הוא יום מיוחד גם אצלנו, היהוד. ועל כן, כיתתי רגליי בחיפוש אחר משקה אלכוהולי כדי שאוכל לעשות קידוש כהלכתו.

אך מסתבר שלהתארגן על אלכוהול בסודאן זה לא פחות מורכב מלמצא קצת “באנגו” או “שאש”. לפני כשלושים שנים, בשנות התשעים של המאה הקודמת, השלטון בסודאן ניסה להחיל בהדרגה את חוקי השריעה, כך שבדומה לקנאביס, גם האלכוהול הוא לא חוקי כאן.

אמנם בשנים האחרונות חלה התמתנות מסוימת בנושא, ויש מספר מצומצם של מקומות המורשים למכור משקאות משכרים למי שאינו מוסלמי, אך בפועל רובו המוחלט של שוק האלכוהול במדינה מתרחש בשחור, עם מעבדות מאולתרות שמפיקות סוגים שונים של שיכר, ביניהם ה”ערגי”, הערק הסודאני המיוצר מתמרים, במקום מענבים בגירסה הנפוצה יותר.

כעבור כחצי שעה של המתנה באמצע שום-מקום, סוחר האלכוהול שלנו הופיע עם שקית אטומה ובתוכה שני בקבוקי פלסטיק מלאים בערק. החזות החיצונית של הערק הייתה מרתיעה משהו, וגם הריח של כל אחד מהבקבוקים היה שונה בתכלית, מה שבאופן טבעי מעלה שאלות על אחידות התוצר.

שני בקבוקי “עראגי” תוצרת ביתית

בקושי רב סיימתי כוס צנועה של ערק, הטעם היה קצת קשה אבל אין ספק שהוא עשה את העבודה מבחינת ההשפעה. כשה”ערגי” עוד נותן את אותותיו יצאתי לשמוע קצת מנגינות אפריקאיות בחפלה צנועה בעיר אומדורמאן, שליד ח’רטום.

בדרך לאומדורמאן עברנו במה שהיה אחד הסמלים לעוינות בין סודאן לישראל – מפעל הנשק “(אל)ירמוכ”. רק לפני 8 שנים ישראל הפציצה את המפעל, על-פי פרסומים זרים כמובן, בטענה שמייצרים כאן נשק ותחמושת לחמאס.

כשאני עומד ומביט על המקום, עברה בראשי המחשבה שעד לא מזמן הסודאנים ייצרו פה אמצעי לחימה שהיו אמורים לפגוע בי, בחברים, בקהילה שלי – והיום אני בדרך לחגוג איתם במסיבת ריקודים. אז מי יודע, אולי למזרח תיכון הזה עוד יש תקנה… 

המשך קריאה
Back to top button
x
Close

אופס!

אנא בטלו את חוסם הפרסומות כדי לצפות בתוכן באתר