Back to homepage - Cannabis Magazine

יש ג’אראס כשר? מסע בשדות הקנאביס של הודו

עמק פרוואטי אז והיום: קרלוס בושמן ביקר בכפרי הקנאביס הקטנים של הודו בחיפוש אחר הג’אראס המושלם – בפעם הראשונה לפי 15 שנה ופעם נוספת לפני 3 שנים. מה השתנה? מה מומלץ? המסקנות לפניכם.

חלק א’: 2004/2006 – טעימות ראשונות מהודו

הודו היתה הטיול הראשון שלי לאחר הצבא, פעם ראשונה בכלל שטסתי. כמו רבים חלמתי עליה בשירות הצבאי, ניזונתי מתמונות וסיפורים של אלו שהיו שם וחזרו אליה שוב ושוב. “ברגע שתידבק בחיידק הזה, הוא לא עוזב,” הם הזהירו וצדקו. כשהגיע תורי לטוס להודו בפעם הראשונה השנה היתה 2004. כבר ידעתי מה זה ג’אראס. כבר זכיתי לעשן מספר צ’ילומים בארץ לפני שהגעתי להודו. אז השתחררתי מהצבא, סיימתי את העבודה המועדפת, חסכתי כמה שקלים ונפרדתי בדמעות מהאישה שאהבתי לרגלי המדרגות בנתב”ג הישן. והנה, אני במטוס בדרך להודו.

נחתתי בשתיים בלילה, עברתי את ביקורת הדרכונים ויצאתי מהשדה. פחד אימים, פעם ראשונה שלי בחו”ל לבד. עליתי על מונית למיין בזאר ועד שהגעתי אל מלון ה-YES PLEASE המיתולוגי, הספקתי להתפלל על חיי מספר פעמים תוך כדי הנסיעה, לקבל הלם תרבות כשראיתי את המיין בזאר בלילה, ולהתחמק מפרות, עכברושים והומלסים ישנים. אבל הצלחתי להגיע למלון, עשיתי מקלחת וקפצתי למיטה.

לפתע אני מריח עשן של ג’וינט נכנס לחדרי, מתוק מאוד, מזכיר חשיש אבל מזכיר גם גראס, וזה לא אף אחד מהם! הריח הכל כך עשיר גרם לי לרחף מהמיטה אל המסדרון כמו בסרטים המצוירים של פעם. לא הספקתי לומר שלום והג’וינט היה אצלי ביד. השאכטה הראשונה שלי בהודו! כל כך מתוקה וטעימה. אני מודה לבחור (שכבר איני זוכר את שמו) וחוזר לחדרי ולמיטתי, נרדמתי מהר וזו היתה שינה מתוקה ונעימה.

חלון עם כיתוב ג'אראס הודו
יש ג’אראס כשר

למחרת בבוקר, כשיצאתי מהמלון אל הרחוב, זה היכה בי בעוצמה שלא פגשתי בה בחיי. הצבעים, לא היה לי מושג שיש כל כך הרבה, ריחות התבלינים, עשן הקטורות, הריח של סיגריות ‘בידי’. מעבר לפינה מוכר הצ’אי האהוב סוניל (אליו אחזור עוד פעמים רבות בחיי). הרחוב צר ועמוס באנשים, פרות, ריקשות, אופנועים. רעש אינסופי. הלב שלי דופק, אני חי, העומס על החושים מדהים אותי וממלא אותי בהרגשה שזה הולך לשנות לי את החיים. אני חובר לגיא, ישראלי שהכרתי בגסטהאוס. אנו בוחרים להגיע אל מדינת הימאצ’אל פראדש שבצפון. 

את המסע המדהים הזה התחלנו במנאלי במסיבת פול מון שנסגרה ע”י המשטרה. שם היה המפגש הראשון שלי עם המשטרה ההודית. המסיבה נערכה בלוקיישן בהרים גבוה מעל מנלי. תוך כדי העלייה בשביל, תחת אורו של הפנס, ביצבצו שיחי קנאביס פה ושם, אבל חשוך ולא רואים כמעט כלום. הגענו לאתר המסיבה לקראת ארבע לפנות בוקר, המוזיקה מתנגנת בעוצמה. אנחנו קונים צ’אי ומתיישבים לעשן צ’ילום, מתחילים לתדלק.

חצי שעה אח”כ זה קורה, אני קולט אנשים רצים לכל כיוון, אני מבין מה קורה ומספיק לזרוק את הטולה שלי. פתאום אני מרגיש שמישהו תופס בעוצמה את היד שלי ומכוון עלי אקדח, אמיתי. אתם בטח חושבים BUSTED?! לא ולא,  מיד אני שואל את השוטר אם הוא רוצה כסף. והוא מיד הסכים. אז זה עלה לי כ-600 רופי. הימים הללו חלפו. אבל באותו הרגע, זה קנה את החופש שלי ואת החיים שלי. לאחר ניסיון לא מוצלח של השוטרים לאתר את מארגני המסיבה, הם שיחררו את כולם.

התחלנו לרדת מההר ואז אני קולט מה היה הלוקיישן של המסיבה. היינו באזור השדות שמעל מנלי. זו הפעם הראשונה שאני מביט בשדה של קנאביס. חלמתי על זה שנים. שמעתי סיפורים רבים על ה”קוטלות” (שדות בשפה ההינדית) בהודו. פעם ראשונה שאני מריח שדה קנאביס, וזה היה מדהים. כל כמה מטרים שהלכנו, משב רוח עובר וגוון ריח הקנאביס משתנה. אני מבין שיש כאן מגוון עצום של זנים מהם מפיקים ג’אראס. זה היה ברור. מכאן זה דוך לעמק פרוואטי, קאסול היא התחנה הבאה! BOLENAT!

מקאסול לצ’לאל – הג’אראס הטוב בעולם

אני עולה על אוטובוס לנסיעה בת 4 שעות ממנאלי אל היעד הבא שלי, הוא כמובן עמק פרוואטי, שם ביליתי מספר חודשים. כמו ישראלים רבים, התחנה הראשונה בעמק בה נחתתי היא העיירה קאסול. באותה תקופה זו היתה עיירה קטנה מאוד, מעט מאוד הוסטלים, שני מקומות של אינטרנט קפה וטלפון בלבד, היחידים כמעט בכל העמק. אני מזכיר שהשנה היא 2004, האינטרנט עוד בחיתוליו, מאוד איטי ולא תמיד עובד. אין סמארטפונים, אין וויפי ואין אנטנות. בתולי לחלוטין. מה כן יש? ישראלים רבים, מעט יפנים, איטלקים ועוד.

למי שלא יודע, מדינת הימאצ’אל פראדש שבה נמצא עמק פרוואטי היא האזור בו מיוצר הג’אראס הטוב בעולם. הקרם דה לה קרם של החשישים בעולם. בתוך הימאצ’אל, עמק פרוואטי ידוע בג’אראס האיכותי ביותר בכל התת יבשת הודו. ראוי לציין שקאסול ככפר מרכזי של תיירות מאפשרת מציאת זנים רבים של ג’אראס איכותי מכל העמק! אני באופן אישי לא אהבתי את עומס התיירים בקאסול מהרגע הראשון, ותוך יומיים מצאתי את עצמי בכפר צ’לאל – רבים היום מכירים אותו. עוברים את הגשר של קאסול, לוקחים שמאלה, הליכה של 40 דקות ביער קסום ואתם בכפר. בימים אלו היינו רק שני תיירים בודדים בכפר, וכך התחלתי להתאהב בעמק.

ג'אראס מהכפר טוש
הג’אראס הטוב בעולם – מהכפר טוש שבצפון הודו

תוך ימים ספורים אני מצייר לעצמי מפה של העמק והכפרים אליהם אגיע. דבר אחד שהבנתי על הכפרים המדהימים בעמק, מקור הפרנסה העיקרי שלהם הוא ייצור של ג’אראס. הכפרים ממוקמים לאורך העמק ובמעלה ההרים, חלק מהם נמצאים גבוה מאוד מעל הכביש המרכזי בעמק ודורשים טיפוס מאתגר, וחלק נמצאים די קרוב לכביש. מעל כל כפר, בין שעה לשעתיים טיפוס, ממוקמים השדות האינסופיים הללו, שהפכו להיות יעד חשוב מאוד מבחינתי. לימים גיליתי שרואים את השדות בתמונות הלוויין של גוגל. הייתי מוכן לכל טיפוס, מאתגר ומסוכן ככל שיהיה. רציתי להכיר כמה שיותר זנים וטעמים ולא פחות חשוב, רציתי ללמוד ולדעת עוד על הצמח – אני רעב לידע ולסטלות.

ראשול

הכפר הראשון שבחרתי היה ראשול. הוא נמצא שעתיים טיפוס מעל צ’לאל שהפך להיות הבסיס שלי וממנו יצאתי לכפרים. למי שמכיר ולמי שלא, הטיפוס קצר אבל תלול ומאתגר מאוד. כבר בכניסה לכפר קיבלו את פנינו המקומיים, הסבירו לנו שבמרכז הכפר יש מקדש ושאסור לגעת בו מחשש שמגע זר יטמא אותו. הנוגעים ישלמו קנס. די דומה לכפר מלאנה המפורסם, שם אסור לגעת בכל הבתים והאנשים. שם אפילו ההוסטלים ממוקמים בקצה הכפר (עם השנים, למדתי שבקנס הם קונים כבש ושוחטים אותו כדי לטהר מחדש את המקדש).

כמה מקומיים הציעו לנו חדרים, ואיך לא, מגוון עצום של סוגי ג’אראס שונים. הנוף הנשקף מהחדר מדהים, וריח הג’אראס נישא באוויר מבוקר עד ערב. ניסיתי מגוון ענק של סוגי ג’אראס, מהפשוטים ועד למה שנקרא בעגה המקומית “קרים” (CREAM). זה הכינוי לג’אראס האיכותי ביותר המיוצר בכל כפר. על מנת לייצר אותו, מגיעים החקלאים לשדות ממש שבוע שבועיים לפני שהצמחים בשלים לחלוטין. בשלב הראשון מתבצעת סלקציה של הצמחים הכי מוצלחים בשדה. השיטה להפקת הג’אראס היא כידוע, מצמחים חיים.

נוף ראשול
הנוף מהכפר ראשול
נוף שדות קנאביס בכפר ראשול - הודו
שדות קנאביס בכפר ראשול – הודו

בשלב השני לוקחים את התפרחות ומתחילים לעבד אותן ביד, כל תפרחת לדקות ספורות בלבד. השמנים והטריכומות העשירות נדבקות לידיים. השלב האחרון הוא איסוף הג’אראס מהידיים ואיחסונו. התוצר הוא ג’אראס רך, שמנוני ודביק מאוד. להכין איתו קססה לעישון זו לא משימה פשוטה, השמנים פשוט נמרחים על האצבעות. אבל לומדים מהר. העישון חלק מאוד, מתוק בצורה בלתי רגילה.

כשאני מעשן ג’אראס איכותי, אני תמיד אומר: “זה מרגיש כאילו השיח עצמו התפוצץ לי בפה”. זה היה קסום. עם השנים, המדע ילמד אותנו שלקסם הזה קוראים טרפנים. כבר אז, טעמתי את הלימון, המנגו והאננס המפורסמים עוד לפני שעברו השבחות גנטיות לטובת השוק האירופי. הלילה הראשון עובר, מחר בבוקר עולים לשדות. אין לי מושג מה מצפה לי, לא מבחינת הטיפוס שנראה מפחיד ולא מבחינת השדות. 

התעוררנו בשש בבוקר, ארוחת בוקר קלה ולדרך. הטיפוס היה מאוד מסוכן, בנקודות מסוימות השביל הוא בעצם שביל עיזים צר מאוד, יותר מכף הרגל שלי, וההר תלול מאוד, מתחתיי תהום שיכולה לבלוע אותי בכל רגע. לאן הכנסתי את עצמי, אני שואל את עצמי. אני ממשיך לטפס כשעה וחצי. המכשול האחרון היה סלע בגובה שני מטר! אבל ברגע שעליתי נגלה אלי מחזה עוצר נשימה. הגעתי! צרחתי מכל הלב, לא היתה לי דרך אחרת להביע את ההתרגשות.

השדות נמשכים אל תוך האופק, על טראסות ומדרונות מתונים של ההר. ביניהם מפוזרים בתים, בהם המקומיים מתגוררים בעונת הייצור שמתקיימת החל מסוף ספטמבר ותחילת אוקטובר. לצערי הגעתי לשדות לפני שלב הפריחה ויקח לי כמה שנים עד שאזכה לראות את השדות הללו בפריחה. המחזה היה מרהיב. הבנתי את החוויה של העישון לעומק, הטעם הלימוני/תפוזי המרענן, למדתי להבין את תחושת ההיי שעוטפת את הראש, את החיוך האינסופי. הסתובבתי בשדות במשך כמה שעות, ופשוט ספגתי את הרגע. הריחות של השדה היו חזקים אפילו ללא פריחה. הנוף המטורף מפסגת ההר. כוס צ’אי מתוק. צ’ילום טוב. מה עוד יכולתי לבקש. BLISS. טעמתי סוגים רבים של ג’אראס בחיי, התוצרים של הכפר ראשול הם מהאהובים עלי בעמק.

מלאנה

הכפר הבא שעליתי אליו היה מלאנה המיתולוגי, שהוכר ברמה בינלאומית כבר אז. בימים ההם לא היה כביש המגיע אל הכפר. הטיפוס התחיל קצת לפני הסכר בתחתית העמק, קרוב לכפר ג’ארי. אורך הטיפוס הוא כ-4-5 שעות מייגעות ומסוכנות. בזמן העלייה אני רואה אישה זקנה שמטפסת עם שני ארגזים של בקבוקי קולה מזכוכית מלאים! היא עקפה אותנו! כשנכנסנו לכפר, כבר ראינו אותה יושבת וצוחקת עם נשים אחרות. התרשמתי מאוד מהכוח הפיזי והמנטלי של נשות ההרים והנשים בהודו בכלל.

בתחילת הטיפוס, ממש צמוד לסכר מלאנה שהיה בתהליך בניה באותם ימים, ישנה תחנת משטרה – אחת מהבודדות בעמק אז. השוטרים בירכו אותי לשלום, לא לפני שהזהירו אותי לא להוריד ג’אראס מהכפר. כבר אז מלאנה היתה ידועה מאוד בעולם בזכות הג’אראס האיכותי שלה, שנחשב לטוב בעולם, ותמיד היו הברחות מהכפר אל העמק והחוצה אל העולם הרחב. את נושא המשטרה בעמק אזכיר כאן בהמשך הכתבה.

חצי קילו ג'אראס - מלאנה קרים
חצי קילו ג’אראס – מלאנה קרים – בידיי
שמן קנאביס מלאנה הודו
השמן של טנטו הרופא של כפר מלאנה. הוא נפטר לפני שנתיים ואין להשיג את השמן הזה יותר. חבל.

מלאנה ממוקמת בחלק נפרד מהעמק שנקרא MAGIC VALLEY או MALANA VALLEY. זהו בעצם עמק נפרד מעמק פרוואטי אך מחובר אליו מצפון. הכפר נמצא על המדרון המערבי של העמק, השדות של מלאנה נמצאים עמוק אל תוך העמק, ככל שנכנסים פנימה בעצם עולים בגובה. השדות הראשונים מורכבים מצמחי סאטיבה, אך ככל שעולים עוד בגובה ההר, הצמחים משתנים לצמחי אינדיקה. מדובר באבולוציה טבעית של הצמח שהתאים את עצמו לגובה ולעונת פריחה קצרה מהרגיל. עובדה זו גם הוזכרה בסרט של STRAIN HUNTERS המתעד את המשלחת לעמק פרוואטי. סרט זה התפרסם מאוד והפך ויראלי בקרב סטלני כדור הארץ. ביליתי בכפר ובשדות כשלושה ימים, וטעמתי מגוון רחב של סוגי ג’אראס איכותי. המאפיין העיקרי הוא טעם מתוק ופירותי ותחושת היי נעימה וכיפית, די מזכיר את הג’אראס הראשולי בהשפעה.

טוש

איך לא, טוש (TOSH) הוא אחד הכפרים המוכרים והאהובים על ישראלים. ולכן לא ארחיב עליו יותר מדי. רבות נכתב על הנוף המטמטם עם הפסגות המושלגות, שפשוט מונחות שם כמו גלויה הפרושה אל מול הכפר. האויר הנקי, השקט. וברור לכולנו ששכטה טובה זה הדבר היחיד שחסר כדי להפוך את החוויה למושלמת. הכפר טוש נמצא בקצה העמק באזור גבוה יחסית מעל ברשאני (קצה הכביש המרכזי לאורך העמק). הטיפוס לכפר היה קצר יחסית, רק כשעה. היום כבר יש כביש המוביל עד לכניסה של הכפר. בימי החורף, כל האזור של טוש לבן משלג. מראה קסום שאני ממליץ לראות ולחוות. זה לא קורה בקאסול וזה לא בעונה וקר מאוד.  

הנוף המפורסם מהכפר טוש
הנוף המפורסם מהכפר טוש

השדות של טוש, די בדומה למלאנה, מורכבים גם הם מצמחי סאטיבה ואינדיקה, כאשר האינדיקות ימצאו בשדות הגבוהים יותר. בחוויה האישית שלי, מאז ועד היום, אני מוצא שהג’אראס של טוש הוא אחד החזקים שעישנתי. לא פעם פשוט נשכבתי על הערסל או על הדשא ופשוט עפתי. הטעם שלו מורכב מאוד, פירותי ומתוק מצד אחד, אבל גם מזכיר קצת טעם של חשיש. גם הארומה של העשן היתה מורכבת מאוד והזכירה את ריח החשיש קצת, וגם קצת ריח אורנים כמו קטורת. 

עד כאן תיארתי לכם את המסע הראשון שלי בהודו שחלק ממנו הוקדש לקנאביס. כמו ישראלים רבים, גם אני טיילתי בעוד מקומות חוץ מעמק פרוואטי. טיילתי ביערות קסומים, במקדשים מדהימים, שווקים, כפרים. וכן, גם בשדות קנאביס אינסופיים שגרמו לי להבין עד כמה אני אוהב קנאביס. הודו תמיד היתה מתוירת מאוד, ולא מעט היפים וסטלנים למיניהם נמשכו אל תת היבשת המדהימה הזו. זה התחיל בשנות השישים העליזות, ראשוני ההיפים הגיעו לגואה (GOA GIL הדיג’יי המיתולוגי הוא אחד השורדים מאותן שנים), אבל עברו עשרות שנים מאז והמהפכה הטכנולוגית שעברה הודו מתחילת שנות האלפיים ועד היום שינו לא מעט דברים לטובה וגם לרעה.

בעיני זו מדינה קסומה ומהפנטת ביופייה, בטעמיה וריחותיה. אך באותה נשימה, ניתן לומר שהיא משוגעת וכאוטית. אם נחזור לפרוואטי, אחד החסרונות העיקריים שגיליתי בביקוריי האחרונים בעמק, הוא ריבוי התיירים בעמק והשפעתם על העמק. ויש לכך סיבה מאוד ברורה. ההודים גילו את עמק פרוואטי! בעיקר הסטודנטים הצעירים, שכמו סטודנטים ברחבי העולם, רוצים לחגוג ולהנות מהחיים. המהפכה הטכנולוגית והתפשטות האינטרנט והסלולר עזרה להודים הצעירים להבין שבמדינה שלהם יש מחוז בצפון, למרגלות הרי ההימלאיה, שרוב עיסוקו הוא ייצור של ג’אראס. אה, ויש גם מסיבות טראנס. לכן אלפי התיירים ההודים שוטפים את העמק לאורך השנה, ללא כל קשר לעונת התיירות. איך התיירות ההודית בעמק משפיעה על המצב? בפרק הבא:

חלק ב’: 2016/2017 – עמק פרוואטי אז והיום

אפתח ואומר שלהגיע להודו בהפרש של עשור, גרם לי למחוק כמעט את כל מה שזכרתי על המדינה הזאת וללמוד אותה מחדש. החל מהמיין בזאר המחודש, תחנות דלק מודרניות, סופרמרקטים, אנטנות בכל מקום, קליטה סלולרית ואיך לא, WIFI בכל מלון וכמעט בכל מקום. כשהגעתי לכאן בסיבוב הנוכחי, עשיתי שני לילות בדלהי ומיד נסעתי לרישיקש אהובתי. על הגשר של לקסמן ג’ולה הבנתי את המהפכה שהודו עברה. כל הגשר מלא בהודים שעושים סלפי. במיין בזאר בדלהי לא ראיתי את זה, אולי סירבתי לראות. אבל זהו, אני לא יכול להתחמק מזה. הטכנולוגיה והריבוי הטבעי עושים את שלהם.

בסיבוב הזה כבר היה לי קשה למצוא מקומות קסומים שזכרתי מפעם, וגם כשמצאתי, הבנייה המסיבית ניצחה את הקסם של הרבה מהמקומות הללו. אבל אני, לא מתייאש מהר, יש שיאמרו עקשן. מהר מאוד מצאתי “קסמים” חדשים או כמו שאומרים “בשביל למצוא צריך לחפש!” (גוטה – אורי זוהר). זה היה שיעור ראשון בשבילי של הודו בגרסה הטכנולוגית. אחרי כעשרה ימים קסומים דלהי ורישיקש אני אורז ונוסע, אל תשאלו לאן, זה ברור לא? לעמק פרוואטי, העמק שלא עזב את ליבי אף פעם – וגם לא יעזוב.

כפי שכבר למדנו התחנה הראשונה בעמק היא קאסול. אני מתרגש. עברו עשר שנים. אני כבר על האוטובוס שמתקרב לקאסול, ומיד אני רואה את ההבדלים. ליד הגשר במרכז קאסול ראיתי מגרש חניה גדול למוניות שלא היה בעבר. על הכביש קידמה את פני שיירה ארוכה של מכוניות, משאיות ואוטובוסים בתצורה מוכרת מאוד הקרויה “פקק תנועה”, כן, פקוק בעמק פרוואטי.

אם היה כאן פקק בעבר, היתה צריכה להיות סיבה טובה כמו תאונה רצינית או מפולת קרקע וסלעים שחסמו את הכביש. הסיבה לפקק הזה היתה פשוט עומס של תיירים לקאסול. כשהתחלתי לבחון לעומק גיליתי שהרוב המכריע של התיירים היו הודים צעירים, בעיקר סטודנטים בחופשה. כמובן שיש ישראלים ואירופאים, אבל רובם התרכזו בהוסטלים ספציפיים ומסעדות ספציפיות (התופעה מוכרת ואין לי כוונה לעסוק בה, היא לא הנושא). 

לאחר שהתמקמתי בהוסטל של בנטו (געגועיי לבנטו), הוא מיד הציע לי מגוון סוגי ג’אראס משובחים שבהחלט עשו את השהות יותר נעימה. קאסול היא לא מה שזכרתי. גם למעלה למעלה בגסטהאוס שממוקם על הגבעה קצת רחוק מהכביש, שומעים את המכוניות ואת צפירות המשאיות TATA ההודיות המפורסמות. רמקולים חזקים מנגנים טראנס ממרפסות הגסטהאוסים או ממסעדות גם בשעות ערב מאוחרות. הבטחתי לעצמי לחפש מקום שקט, ואמרתי לעצמי מחר נלך לבדוק את צ’לאל, התגעגעתי לכפר הזה, הוא היה הבית שלי למספר חודשים.

קמתי בבוקר למחרת, והתחלתי את טקס ההתעוררות שלי, הכולל כוס קפה עם ג’וינט, פרוסת לחם עם חמאה וריבה, כוס ג’ינג’ר לימון ודבש – וצ’ילום. אחרי שהתעוררתי יצאתי לדרך לכיוון צ’לאל. כמה שהתגעגעתי לגשר הזה שחוצה את נהר פרוואטי. חציתי אותו בהתרגשות רבה מאוד, הלב שלי פועם בחוזקה, הגעגועים למקום היו חזקים מכפי שחשבתי והתחלתי להיזכר במי שהייתי פעם, בבחורה שאז אהבתי, במלחמת לבנון השנייה, במסע האישי שעברתי בשנים מאז ופשוט ירדו לי דמעות של התרגשות והערכה לכל מה שעברתי עד כה ועל כך שזכיתי שוב לדרוך על אדמת הודו. 

המשכתי בשביל הנודע בין קאסול לצ’לאל ולצערי ברוב הדרך ליוו אותי עטיפות של חטיפים, בדלי סיגריות, פחיות שתייה, בקבוקי בירה. לאורך כל הדרך אין פח אחד לישועה. השביל הזה חוצה יער קסום, שביליתי בו שעות ארוכות מדי יום, ועכשיו רציתי רק לברוח משם. בצ’לאל עצמה ובקתגלה (הכפר שבהמשך השביל אחרי צ’לאל) המצב טוב, המקומיים שומרים על הנקיון. אני חייב גם לומר מילה טובה על המטיילים הישראלים הצעירים, שכן אכפת להם ולא זורקים לכלוך בכל מקום.

כשחזרתי מצ’לאל לקאסול, ממש ביציאה מצ’לאל, חיכו שני שוטרים. ידעתי שאני הולך לעבור חיפוש. החיפוש עבר בשלום והם לא מצאו את הטולה שהיתה עלי. הצ’ילום שבתיק לא עניין אותם. מטרתם היא לתפוס הברחות מהכפר ראשול (שנמצא מעל צ’לאל) אל העמק, ועל הדרך לעשות קצת רופים ע”י קבלת שוחד. חזרתי אל ההוסטל, החלטתי להעביר עוד יומיים שם ואז לעלות לראשול – הכפר הראשון בו ראיתי שדות, בו למדתי על ג’אראס. שם בטוח יהיה שקט ורחוק מההמולה. 

ראוי לציין שנוכחות המשטרה בעמק בתחילת שנות האלפיים היתה מצומצמת מאוד. היה מאוד קל להגיע לשדות בלי חשש, לעשן כמעט בכל מקום. התחושה של הפחד מהמשטרה כמעט ולא היתה קיימת. צריכת קנאביס וסמים אחרים מתרחשת בכל הודו, בדגש כמובן על אזורים תיירותיים כמו גואה, אום ביץ’ וקודאי קנאל שבדרום, וכן פרוואטי, מנאלי ודרמסלה שבצפון. אך כיום המצב שונה מאוד. בעמק פרוסות כשמונה נקודות משטרה. אוטובוסים ומוניות נעצרים ביציאה מברשאני וביציאה מקאסול לצורך חיפושים בדגש על תיירים.

לא מזמן שמענו על ישראלי שנעצר בדרך לואראנסי עם שני קילו ג’אראס. צריך להבין את המסלול הארוך ועמוס הסיכונים שהבחור תכנן לעבור עם שני ק”ג. מהצפון, למרגלות הרי ההימלאיה עד לואראנסי, זה רחוק מאוד ומלא בנקודות ביקורת משטרה. ואכן, הוא נעצר במחסום בעיר קולו, ממש לא רחוק ממנאלי. בכפרים טוש, קלגה, פולגה ומלאנה, אליהם הגישה קלה מאוד בימינו, המשטרה מגיעה ומסתובבת בכפר בין ההוסטלים. וכן, הגיעו דיווחים גם על חיפושים בתוך ההוסטלים. לא בכל ביקור משטרתי בכפרים הם עורכים חיפוש על תיירים. לפעמים הם באים לאכול, לפגוש חברים ומשפחה ועוד שלל סיבות. יש האומרים שהשקט נשמר ע”י תשלום שוחד חודשי של בעלי ההוסטלים והשדות וכידוע, כשהעסקים פורחים (תרתי משמע) כולם מרוויחים, אז כנראה שזו עוד סיבה לביקור מהמשטרה לפחות פעם בחודש.

ידיעה נוספת שהתפשטה לאחרונה במהירות היא פעילות הרשויות בעמק פרוואטי לסגירת הוסטלים ומסעדות בקאסול שפעלו ללא רשיון, ובכלל, ידיעות על פשיטות משטרתיות על מסיבות מגיעות תמיד לאורך כל השנים בהן אני עוקב אחרי הפעילות בעמק. לדוגמא פורסמה כתבה על הצהרה של הרשויות על כוונתן לפשוט על מסיבות טראנס באזור, זאת לאחר לחץ של ארגוני הורים ושל הרשויות המודאגות מריבוי השימוש בסמים במסיבות הללו.

יש עוד דוגמאות רבות של כתבות על מעצרים של סוחרים מקומיים וגם על מעט זרים (ביניהם גם ישראלים) שלקחו סיכון מיותר וסחרו במדינה זרה שבה הם אמורים לטייל! אלו שנתפסו משלמים מחיר כבד מאוד בכלא ההודי. משיחות עם מקומיים בעמק, למדתי שהסרט STRAIN HUNTERS של אריאן ופרנקו גרם לריבוי עצום של מטיילים שהגיעו לכפרים ולשדות, ובהתאמה נרשמה עלייה במעצרים על שימוש בג’אראס.

הסרט יצא בשנת 2010 ובהחלט עזר לי בהחלטה לחזור לטייל בעמק. ראוי לומר שהסרט מדהים ומלא בידע ובצילומים מרהיבים. אך מסתבר שיש מחיר לתהילה. הכבישים לכפרים טוש ומלאנה נסללו לאחר הסרט. לסלילת הכביש למלאנה תרמה גם שריפה גדולה שכילתה את רוב הכפר. כפי שציינתי, אם יש כביש, יותר קל לשוטרים להגיע. את המשטרה אפגוש בסיבוב הנוכחי בעמק עוד פעמיים, בחזרה מהמעיינות בקירגנגה (ליד ברשאני) ובירידה מגראהן. כל המקרים עברו בשלום. 

ראשול וטוש – הקאמבק

נחזור לקאמבק שלי לראשול, היה מדהים! הטיפוס היה מאתגר כפי שזכרתי, הנוף היה משוגע יותר ממה שזכרתי. והג’אראס, אוי הג’אראס, הקרם דה לה קרם! טעם לימוני ותפוזי מרענן, עישון חלק ותחושת היי מדהימה. כל כך נהניתי להסתכל על הנוף הזה. למחרת הלכתי אל בית הספר המקומי לחלק ממתקים לילדים. כשהם ראו אותי מתקרב הם מיד רצו אלי וצעקו: “chocolate”. עניתי להם: “no, candy”. כשהראיתי להם שקיות סקיטלז ענקיות ואת הצבעים של הסוכריות, עיניהם זרחו, הם פשוט צחקו מאושר טהור שמילא את ליבי.

פריחת קנאביס בכפר טוש
פריחת קנאביס בכפר טוש

חזרתי מאושר אל הגסטהאוס ועישנתי עוד צ’ילום עסיסי. נשארתי בכפר שבוע ביחד עם שלושה סטודנטים הודים צעירים, היפים חובבי רוק קלאסי (המשכתי לטייל איתם בעמק עוד שבועיים, עלינו לטוש ולמעיינות בקירגנגה). ביום האחרון בראשול כל אחד מאיתנו קנה שלוש טולות מהקרים המקומי, ויצאנו לדרך חזרה לקאסול, ללא ביקורת משטרתית בדרך למזלנו. לא עצרנו בקאסול, אלא מיד עלינו על אוטובוס לקצה השני של העמק לכיוון הכפר הידוע טוש (זו תהיה הפעם השלישית שלי בכפר הזה).

הגענו אל הכפר, ויצא שהגסטהאוס שבחרנו היה מאפייה בה מכרו כדורי שוקולד “מיוחדים” כלומר עם ג’אראס. קנינו כל אחד כדור. בביס הראשון הרגשתי ששמו קצת שוקולד בכדור של ג’אראס, ולא ההפך. החלטתי לאכול שליש מהכדור. וצדקתי. חבריי נשפכו ונרדמו. אני עפתי גבוה מאוד. ישבתי במרפסת והתחלתי סשן צ’ילומים עם המארח של הגסטהאוס. לפתע הוא פונה אלי ואומר שאבא שלו מגיע והוא לא מעוניין לעשן ליד אבא שלו מתוך כבוד. אזכיר ואומר ששניהם עובדים בשדה קנאביס ביחד ומוכרים ביחד. אבל הם לא מעשנים יחד (הגסטהאוס הוא העסק הצדדי שלהם).

אבקת קיף איכותית בהודו
אבקת קיף איכותית שהגיעה לידיי

בכל אופן, האבא מגיע ומתיישב, בנו מקדם אותו בברכה ועוזב את המרפסת. מה האבא רוצה ממני אתם שואלים? מדוע הוא בא להתיישב לידי? סיבה פשוטה מאוד, הוא רצה למכור לי ג’אראס ולעשן איתי. מיותר לומר שברגע שהאבא ואני סיימנו את הישיבה והקנייה האבא קם והלך ובמקומו חזר הבן שלו לעשן איתי. זה היה יום ארוך וכיפי. נכנסתי למיטתי בעשר בלילה, כשאני מסטול מאוד ומרוצה מאוד, וקמתי בשתיים בצהריים, כשאני עדיין ממש, אבל ממש מסטול – הכל מהשליש כדור שוקולד שאכלתי ומכמות הצ’ילומים שעישנתי ביום לפני. כבר ציינתי שהג’אראס של טוש הוא בין החזקים בעמק.

בטוש ביליתי עוד חמישה ימים ומשם יצאנו למעיינות החמים בקירגנגה המפורסמת – אחת מהפינות היותר קסומות בעמק לדעתי. הזכרתי קודם שבדרך חזרה מהמעיינות לקאסול אני אעבור חיפוש. אז הנה עוד סיפור מעניין: בכביש קצת אחרי בראשני האוטובוס נעצר, מהחלון אני רואה שוטרים ומבין שאני עומד לעבור חיפוש. הקצין עולה לאוטובוס וניגש באופן ספציפי לכל תייר, המקומיים באוטובוס לא עניינו אותו. הוא לא מצא עלי ג’אראס (היה מוחבא היטב, לא עלי אלא באוטובוס עצמו), אבל הוא כן התעניין בצ’ילום שלי. רק כשהבין שאני נקי שחרר אותי. הבחור שישב לפני עבר סצינה קטנה, השוטר מצא לו בוף קטן בכיס החולצה, והתחיל לצעוק על התייר המסכן, “this is six months in jail”. התייר היה מפוחד מאוד ופניו הפכו חיוורות. השוטר הבין שזו כמות קטנה מאוד ושהתייר נהיה חיוור מהלחץ וההיסטריה, ואמר למסכן: “last time, I give you warning now!”. השוטר שם את הבוף בכיס וירד מהאוטובוס. בכל זאת, גם שוטר טוב צריך שכטה טובה בסוף היום. 

פולגה וגילויו של ג’אראס מפתיע בכפר נאקטן

נדבר עכשיו על פולגה? על “יער הפיות” בו הפיות הן בעצם ציקדות בעשרות אלפים או גחליליות בעונה הנכונה, או לחילופין תוצר של כמיקל כלשהו שנכנס למערכת הדם של אותו המטייל\ת שבוחר\ת להתנסות? שלא תבינו אותי לא נכון, אני לרגע לא מוריד מיופיו של היער הקסום הזה, אבל ברור להרבה מאיתנו מה קורה שם. אז למה בחרתי לדבר על פולגה, אסביר לכם. פולגה הוא לא כפר שמייצר ג’אראס כמקור פרנסה עיקרי, ישנם כמה מגדלי קנאביס בכפר אבל הם מיעוט. וכן, ישנם מספר לא מבוטל של כפרים שלא מתעסקים בעיקר בג’אראס. אלא מגדלים תפוחים שמהווים את מקור הפרנסה השני בגודלו בעמק פרוואטי (אולי מקום שלישי אחרי התיירות היום). ניתן למצוא גם גידולי ענק של תירס ועוד מיני עצי פרי. 

אז הגעתי לפולגה, לגסטהאוס שנמצא ממש בקצה הכפר בכניסה ליער. כפר שקט רחוק מאוד מהכביש ואפילו רואים את טוש בנוף. בגסטהאוס בו אני ועוד חבר שהינו, נפלו לידינו מספר טולות שיוצרו בכפר קטן מאוד, הנקרא נאקטן. לאלה מכם שמכירים את העלייה למעיינות החמים בקירגנגה, נאקטן הוא הכפר שחוצים לפני הגשר הרקוב והמפחיד שצריך לעבור כדי להתחיל את הטיפוס למעיינות. עקב מיקומו, רבים מפספסים את הקסם הקטן הזה שנקרא נאקטן ואת הג’אראס המדהים שלו.

שקילת צ'אראס הודו
שקילת ג’אראס בטיול הראשון שלי בהודו בשנת 2004 – לפני ימי המשקל הדיגיטלי

רוב המטיילים מחפשים את הג’אראס הכי שמנוני ורך שאפשר (כמו פלסטלינה), אבל יש עוד סוג של ג’אראס הקרוי “ג’נגלי ג’אראס”. סוג קשה וגס יותר של ג’אראס, די דומה לחשיש קשה. הצבע שמתגלה כשפותחים את הטולה הוא צהוב עד ירקרק וניתן לראות בו חלקיקים קטנים מהתפרחות. הסוג הזה נחשב לזול מאוד בעמק, אבל רב הנסתר על הגלוי. ציינתי קודם שהג’אראס של ראשול היה בעל טעם תפוזי לימוני מרענן. אז הסוג הזה הרגיש כמעט כמו לימון סחוט וגם הריח כמו ליים שנחתך לחצי בזה הרגע. הסאטלה היתה פשוט היי של צחוקים ללא הפסקה. מכירים את זה שצוחקים עד שכואבת הבטן והלסת? אז כזה. 

לאחר מספר ימים החלטתי לחזור לקאסול ושם כבר אקבל החלטה לאן להמשיך. חזרתי לגסטהאוס של בנטו היקר. לא רחוק ממנו נמצא גסטהאוס בשם BLUE MOON ועל הגג שלו היתה בעבר “הפינה שלנו בקאסול”, מסעדה קטנה וחמודה עם נוף מהמם. אחד הקבועים במקום היה בחור הודי המגיע מהכפר גראהן שנמצא ממש מעל קאסול. מדובר בבחור צעיר, בן למשפחה של מגדלי קנאביס ויצרני ג’אראס מעולים. הוא הציע לי את מרכולתו, ג’אראס מזנים משובחים מאוד. בחרתי לקנות ממנו מוצר מאוד מיוחד, ג’אראס מיושן שנקבר באדמה לתקופה של כשנה וחצי. הג’אראס עצמו כבר לא רך אבל כששוברים את החתיכה רואים ממש קריסטלים מנצנצים.

על מנת להכין תערובת לעישון מהג’אראס הזה יש פשוט לרסק חתיכה קטנה לאבקה. תהליך היישון גורם לכך שזו תהיה פעולה קלה וכבר אין צורך לחמם כדי לרכך את החתיכה. העישון חלק מאוד, הטעם מאוד עדין, כזה שמזכיר ממש שמן חשיש איכותי. הסטלה היתה חזקה מאוד, ההיי פשוט עוטף את הראש וגרם לי להרגיש חום נעים בגוף. הדבר שהפתיע אותי היה כמות השמן שיצאה מהג’אראס הזה, השמן פשוט נזל על האבן של הצ’ילום. לא ציפיתי לזה כי הג’אראס נראה קשה ויבש. מהר הבנתי שעם תוצר איכותי כזה אני חייב לבדוק את הכפר ממנו זה מגיע. מדובר בכפר שלא הייתי בו אף פעם. באותן השנים בהן נעדרתי מתת היבשת הוא עלה על המסלול של הישראלים בעמק, ובצדק רב. וכך נבחר לו היעד הבא.

גראהן

הטיפוס אל הכפר מתחיל ממש במרכז קאסול, עולים במעלה הנחל שחוצה את קאסול, ובנקודה מסוימת פשוט מתחילים טיפוס מאתגר של כשעה, ואחריו הליכה קסומה ומישורית ליד פלגי נחל איטיים וצלולים. אני אפילו ממליץ לעצור לפיקניק של שעה לאכול ולהתרחץ במים. השקט מופתי, כשרק ציוצי הציפורים, או שכשוך המים ברקע, מפרים אותו. מאות גוונים של ירוק, ריח של יער, פסגות גבוהות מכוסות עצים, הג’ונגל ההררי של ההימלאיה. ללא ספק, אחד המסלולים היפים בעמק. לאחר כשעה של הליכה בין פלגי הנחל מתחיל הטיפוס האחרון שהיה יותר מאתגר מהראשון. הגעתי אל הכפר כשאני מזיע ומתנשם. 

שדות קנאביס בכפר גראהן
שדות קנאביס בכפר גראהן
שדות קנאביס בכפר גראהן
עוד שדות קנאביס בכפר גראהן

הגעתי אל הגסטהאוס של משפחתו של הבחור שפגשתי בקאסול. פגשתי את אביו, שמו “מנירם”. הוא מיהר להציג את תוצריו המשובחים. בין הג’אראסים שהחזיק היו מנגו, למון ופרפל. בהתחלה הוא נתן לי גוש קצת יותר גדול מכדור בייסבול ושאל אותי מה אני מריח. לא הייתי צריך לקרב את זה לאף או לפתוח את הגוש, הריח היה ברור – מנגו. זן אחר הריח לימון וטעמו היה סקאנקי. והפרפל שהריח ממש כמו תפרחות של קנאביס מאשר טולה של ג’אראס.

לטעמי הפרפל היה העישון הכי חלק בצ’ילום מהשלושה. כולם היו משובחים ורכשתי לא מעט מכל סוג. לצערי גם בסיבוב הנוכחי לא הגעתי אל העמק בעונת הפריחה ולכן התמונות של הצמחים בשדות הם בשלב הגדילה. לטענת מנירם הם מייבאים זרעי קנאביס מאירופה ואמריקה – דבר שכלל וכלל לא מפתיע בעידן הגלובלי. גם כאן, אני יכול להזכיר את הסרט STRAIN HUNTERS שבו פרנקו ואריאן מזהים בשדות בהודו צמחים מגנטיקה שהם בעצמם פיתחו. החקלאי אף מראה להם את הזרעים הצבעוניים מחבילות הקומבו של הזרעים מחברת GREENHOUSE ההולנדית.

במסעותיי בעולם בעתיד אפגוש את ייבוא הגנטיקות המשובחות גם בג’מייקה, עליה כבר כתבתי, וכן בסיני הקרובה אלינו ובדרום אמריקה עליהן אכתוב בהמשך. עוד ראוי לציין בחור נוסף מאותו הכפר, קרישנה. רבים מכירים אותו, גם קרישנה מחזיק בסוגי ג’אראס משובחים מאוד ואני בהחלט ממליץ להתנסות בתוצרים שלו. נשארתי מספיק זמן בכפר כדי לסיים את כל הטולות שקניתי (לא מעט). בחרתי לנהוג כך, כי היתה לי תחושה שאני אעבור חיפוש כשארד מהכפר. וכך אכן היה. אני יורד מההר, מתקרב אט אט לקאסול, אני כבר הולך ליד הנחל שחוצה את קאסול וכבר שומע אנשים ומכוניות, עובר עיקול ימינה, ומאחורי הסלעים שני שוטרים. ידעתי! החיפוש עבר מהר, אין עלי כלום. חזרתי לגסטהאוס של בנטו והתכוננתי לחזור לארץ לאחר שלושה חודשים מדהימים.

לסיכום…

אי אפשר להתווכח, הודו מהממת! והיא בהחלט גן עדן לסטלנים. יש בה מבחר עצום של זני קנאביס מעולים, באמת גן עדן של קנאביס, אך כידוע החוק עדיין אינו תואם את המציאות בהרבה מקומות בעולם. הזמנים משתנים, מה שהיה רלוונטי לפני עשור כבר לא תופס היום. בעידן הדיגיטלי סודותיו של עמק פרוואטי יצאו אל האור. הצעירים הבחינו בכך וכפועל יוצא גם ההורים שלהם וכמובן גם הרשויות. לכן כתבתי לא מעט על הסדר שהרשויות מנסות ליצור בעמק. ראוי שהמטיילים הצעירים והמבוגרים שצורכים קנאביס ינהגו בצנעה, בעיקר במדינות זרות שבהן עוד לא היה שינוי חוקתי.

לאחרונה נשמעים בהודו קולות רבים המבקשים להסדיר את הצמח בחוק. התופעה הזו מתרחשת בכל העולם ומדובר כנראה בעניין של זמן. בינתיים אפשר להמשיך לטייל בעמק. צאו ותחרשו אותו, טפסו לשדות, גלו כפרים חדשים שלא על המסלול המוכר שציינתי. קחו בחשבון שבכפרים שתגלו אין וויפי ואין תשתית לתיירות, תאלצו לישון בבתי משפחות שישכירו לכם חדר. יש בעמק מעל 80 כפרים! קבלו שתי המלצות מראש: לה-פאס (לא הבוליביאנית) וצ’וץ’. השאר עליכם. ולמענכם ולמען משפחותיכם, היזהרו בצריכת הקאנביס והג’אראס או בכמיקלים שונים. תעשו את שיעורי הבית שלכם וצמצמו סיכונים ככל הניתן. הודו היא לא ג’מייקה, לא קנדה ולא אמסטרדם. אתם לא יכולים לעשן בכל מקום ואם תהיו גיבורים אולי תאלצו לשלם מחיר.

חדשות
Close