5 סיבות מדוע חברות הקנאביס בישראל לא מצליחות להרוויח

לאחרונה פרסמו כל חברות הקנאביס הציבוריות (אלה שנסחרות בבורסה ונתוניהן שקופים לציבור) את דוחותיהן הכספיים למחצית הראשונה של שנת 2022, מהם עולה תמונת מצב מעניינת ולא קלה: מלבד 3 חברות – אינטרקיור, שיח ו-BOL – כל שאר חברות הקנאביס בבורסה, ששווי השוק המצרפי שלהן ירד לכ-1.5 מיליארד ש”ח בלבד, פשוט לא מצליחות להרוויח.

שם חברה	שווי שוק	הכנסות במחצית 1 2022	צמיחה בהכנסות	רווח נקי מייצג במחצית 1 2022
אינטרקיור	755	182	132%	23.3
שיח מדיקל	98.2	64.9	199.80%	4.4
בול פארמה	אין, חברה פרטית	76.7	72.70%	1.03
פארמוקן	14.1**	14.2	21.90%-	1.7-
נקסטייג’	29.1	0	—	3-
קנאשור	13.8	17	29.80%	4.3-
אינטליקנה	21.7	1.6	93.70%	4.8-
קאנומד***	23.9	0.004	99.10%-	5.1-
קנבוטק	56.7	0.4	ללא מכירות בשנה קודם	10.6-
יוניבו	10.1	21	8.80%	12.8-
תיקון עולם קנביט	120	21.1	24.10%	14.1-
פנאקסיה	57	23.2	37.8%-	16.6-
טוגדר	43.2	9.8	63.30%	17.7-
איי.אמ.סי	110.1	120.8	138%	48.2-
אבוג’ן*	139	1.8	17.30%	51.7-

הסיבות לכך שחברות הקנאביס לא מצליחות להרוויח הן מגוונות ומיד ניגע בהן, אך בשורה התחתונה המצב הזה מוביל לכך שלא מעט מהן נמצאות בחובות והפסדי עתק שלא נראה שיש מהם דרך חזרה, חלקן כבר הגיעו ממש לסף חדלות פירעון ועומדות לפני סגירה ואחרות כבר זנחו למעשה את הפעילות בתחום הקנאביס ומחפשות כיוון חדש.

אז איך זה, שאחרי מאות רבות של מיליוני שקלים שנשפכו בענף הקנאביס המקומי, עדיין הרוב המוחץ של חברות הקנאביס בישראל לא מצליח להרוויח כסף?

סיבה 1 – תחרות גבוהה, היצע וביקוש

השוק בישראל אומנם צמח, ועל פי הערכות מגלגל היום (כולל מע”מ) יותר-1.2 מיליארד שקלים בשנה, שהם עלייה לעומת כ-800 מיליון ש”ח בתחילת 2021, כלומר הביקוש ללא ספק עלה, בעיקר על רקע הזינוק במספר המטופלים. מצד שני, בו זמנית נרשם גידול לא פרופורציונאלי בהיצע – עוד ועוד חוות, מפעלים וחברות קנאביס נפתחו וכשההיצע גבוה משמעותית מהביקוש, במיוחד כשלא כל הזנים באיכות גבוהה ומבוקשת, קשה עד בלתי אפשרי לחברות להרוויח.

מה שיצר את המצב הזה הוא כניסה פתאומית של כל כך הרבה “שחקנים” חדשים לפעילות בתחום, החל משנת 2018 במקביל להטמעת הרפורמה בענף ועד היום. אלפי מעוניינים הגישו בקשות לעיסוק בתחום ומאות מהם הגיעו עד כדי השקעת סכומי כסף גדולים על רקע “בועה” בבורסה שהזניקה את שווי החברות לשיא שלא היה מבוסס-מציאות, רק כדי לגלות שנתיים או שלוש לאחר מכן שאין מספיק שוק.

שוק הקנאביס החוקי בישראל מציע לעוסקים כיום כ-120 אלף לקוחות (מטופלים) כך שבפועל 2-3 מפעלים ו-5-10 חוות היו יכולים להספיק. במציאות ישנם כבר כ-11 מפעלים וכ-40 חוות ולכן ברור שלרובם אין תכלית. בימי “הבועה” העריכו רבים שייצוא לחו”ל כן יאפשר פעילות כזאת נרחבת אך הסתבר שבחו”ל אין עדיין שווקים גדולים ושלא מחכים שם לקנאביס הישראלי.

סיבה 2 – עודף רגולציה

כמעט כל חברת קנאביס שלא מצליחה בענף הזה או פורשת ממנו, מטילה את כובד האחריות על “הרגולציה”. זו גם טענה שנשמעת לאורך שנות הפעילות מחברות מצליחות, או לפחות מצליחות להחזיק מעמד.

ואכן, הזמן שלוקח לאדם מן השורה שרוצה לגדל, לארוז או למכור קנאביס באופן חוקי, הוא ארוך לעין שיעור מכל תחום עסקי אחר כמעט, זאת בין היתר מכיוון שמדובר בעיסוק במוצר שעדיין נחשב על פי חוק ל”סם מסוכן” ומיוצר ומשווק על פי סטנדרטים של תרופות.

המשמעות היא זמן ארוך, סכומי כסף גדולים, ביורוקרטיה קפדנית וביקורת נוקשה – כל זאת משלל גופים וגורמים – היחידה לקנאביס רפואי, אגף הרוקחות, משטרת ישראל ועוד ועוד. אחרי כל זה צריך לעמוד בסטנדרטים שהולכים ומתהדקים וברגולציה בלתי-כתובה שלעתים נדמה שלפחות בחלקה מבוססת על גחמות שמשתנות חדשות לבקרים.

סיבה 3 – אי יעילות

חברות רבות בענף הקנאביס הוציאו, וחלקן הגדול עודן מוציאות, עשרות מיליוני שקלים, או מאות מיליוני שקלים בשנה בחישוב מצרפי, על משכורות למנכ”לים וסמנכ”לים, רכבי יוקרה חדישים, משרדים מפוארים, בונוסים, מענקים, טיסות לחו”ל ועוד מיני דברים שבמצב נורמלי אף אחד לא היה מקבל כשמדובר בחברות עם היקף מכירות והיקף רווחיות גולמית כל כך נמוכים.

אי היעילות הזאת נובעת נובעת כמובן מכך שבתחילת דרכה החדשה של התעשיה, 2018-2020, ימי “הבועה” כאמור, חברות בסקטור הקנאביס גייסו עשרות מיליוני שקלים משוק ההון בקלות יתרה. “כל מטאטא ירה” וכל חברה שדיווחה על הסכם או מזכר הבנות זינקה בשווי – דבר שהרבה פעמים גרר אחריו גיוס גדול של כספים וכשחברות מקבלות כסף משוק ההון “בצ’ק פתוח”, מטבע הדברים הכסף גם יצא החוצה “בצ’ק פתוח” להנהלה.

סיבה 4: יבוא ויצוא

סיבה נוספת לקושי של חברות הקנאביס הישראליות היא התחרות מעבר לים, בעיקר מקנדה אך גם מפורטוגל, אוגנדה ואורוגוואי. להבהרה, מאז היבוא הראשון בינואר 2020 זרמו לישראל כבר כ-60 טון קנאביס מחו”ל – כמות שהיתה יכולה להספיק לבדה לכל המטופלים יחדיו.

מדובר במכה אנושה ליצרני הקנאביס המקומיים, שכשהחלו בהקמת החווה שלהם אי שם בשנים 2017-2019 לא דמיינו שהיבוא יהפוך לדבר קבוע. גם כאשר היבוא אושר זה נעשה בעקבות מחסור בשוק כשהענף היה בחיתוליו בימי המעבר מהאסדרה הישנה לחדשה ורבים מבעלי החוות האמינו שמדובר באישור יבוא זמני שייחסם.

כאמור, באותם ימים החברות בנו דווקא על יצוא של קנאביס לחו”ל – דבר שהתברר כבלתי מבוסס הן מכיוון שהשוק הגדול ביותר – קנדה – כלל לא מאפשר יבוא אליו, כשהשוק השני בגודלו – גרמניה – כבר “נתפס” על ידי שחקנים חזקים מקנדה בזמן שממשלת ישראל התעכבה עם היתרי היצוא הנדרשים ועד היום לא מאפשרת הדדיות מול תקני הייצור האירופאיים בגלל סכסוך בין היק”ר לאגף הרוקחות.

סיבה 5: אסטרטגיה שגויה

סיבה משמעותית להפסדים היא העובדה שב-3 השנים האחרונות נכנסו לענף מנהלים ובעלי שליטה רבים שאינם מהתחום בכלל – מה שאולי מסביר אסטרטגיות שננקטו בתחילת הדרך והתגלו כשגויות. אומנם מדובר בסיבה שנויה במחלוקת, שכן ניהול של חברה לא תלוי בהכרח בניסיון בשימוש בקנאביס או היכרות קודמת עם התחום, כמו גם העובדה שמדובר בתחום “חדש” בכל הנוגע לרגולציה שאי אפשר היה להכיר קודם, אך כן יש ערך להיכרות עם תרבות הקנאביס והשימוש בו.

לא מעט מהעוסקים בתחום לא התנסו בקנאביס, לא יודעים איך מרגיש ואיך נראה קנאביס איכותי ולא יודעים איך להגיע לאנשים שכן יודעים זאת היטב. כיום בשנת 2022 כבר אפשר לומר שהדברים ידועים אך רבות מהחברות נבנו על סמך הנחות לא נכונות, למשל שקנאביס הוא “קומודיטי” רגיל, כלומר ש”קנאביס הוא קנאביס הוא קנאביס”, כאילו שאין הבדל בין קנאביס “טוב” לקנאביס “לא טוב”.

בהתאם לתפיסה זו, חוות הגידול שנבנו בתחילת הדרך ושהעוסקים חשבו שיספקו אותם, התגלו כנחותות וככאלה שפשוט לא מסוגלות להביא לתוצרת ברמה גבוהה. יש לציין שלא מעט מהחוות הללו חדלו לאחרונה מלפעול ואחרות לקראת הפסקת פעילות, ובעליהן עברו ועוברים בעיקר ליבוא מחו”ל או שיווק מותגים חדשים מחוות-לוויין שבבעלות צדדי ג’.

הטעות הגדולה בסקטור הקנאביס: הקמת מפעל

המחצית של שנת 2022 אוששה דבר מה נוסף: התמקדות במודל של “מפעל” בסקטור הקנאביס – שהוא למעשה מכונת אריזה ותו לא (למעט הפקת שמן, אך הנתח של השמנים בשוק הוא קטנטן) – הוא לא כזה שוס, בלשון המעטה.

רוב מוחלט מהחברות שהתמקדו במודל של מפעל שמעניק שירותי ייצור לצדדי ג’, ובטח אלה מביניהם שבתחילת דרכן התמקדו בשירותי מפעל לייצור עצמי בלבד, הציגו הפסד דו ספרתי של מיליונים במחצית.

הקמה ותפעול המפעלים עלה לכל החברות מיליונים רבים, בדרך כלל באזור ה-15 מיליון שקלים רק להקמה שלו כשגם לאחר ההקמה ישנן הוצאות קבועות שאי אפשר להתחמק מהן – רישוי, שכירות, אבטחה, תחזוקת מכונות ועוד. העלויות הללו מאפשרות למודל של מפעל להפוך לכדאי אך ורק אם המפעל עובד בקיבולת מקסימלית – דבר שלא אפשרי כשיש כאמור 11 מפעלים כאלה.