איך פארק שעשועים לעכברים שינה את כל מה שידענו על התמכרות

בשנות ה-80, ניסוי גאוני בשם “Rat Park” שינה את כל מה שהעולם המדעי חשב על התמכרות לסמים, והוביל לגילוי שהתמכרות משפיעה על אנשים שונים בצורה שונה – בהתאם לנסיבות החיים שלהם.

האם התמכרות היא עניין כימי בלבד?

ההבנה שלנו כיצד התמכרות עובדת מבוססת על כמה הנחות בסיסיות. במשך עשורים, אחת ההנחות האלו הייתה שהתמכרות לסמים, ובייחוד סמים ממכרים פיזית כמו אופייאטים (הרואין ,מורפין), היא עניין כימי בלבד. ההתמכרות נובעת מסיבות נוירוביולוגית ותו לא, ומתוארת במושגים של נוירונים, נוירוטרנסמיטרים, אגוניסטים, וסינפסות – ללא התייחסות לפסיכולוגיה שמעורבת בעניין. תחת ההנחה הזאת, הסיכון להתמכרות שווה בין כל בני האדם באשר הם, ללא תלות בנסיבות חייהם. זה כמובן לא מסביר מדוע חלק ממשתמשי הסמים מתמכרים וחלק לא.

ההנחה הזו, שנקראת “היפותזת ההתמכרות הכימית”, היא כמובן נכונה – אך היום אנו יודעים שהיא מסבירה רק חלק ממנגנון ההתמכרות, משום שהיא כלל אינה לוקחת בחשבון מגוון רחב של גורמים נפשיים וסוציו-אקונומיים שהוכחו כבעלי השפעה מכרעת על התמכרות באוכלוסיה. ה’הוכחה’ המדעית להיפותזת ההתמכרות הכימית הגיעה ממחקרים שבוצעו בחולדות בשנות ה-50 וה-60.

במחקרים האלו, הוחדרה לחולדות מאין אינפוזיה בניתוח, והן למדו למשוך ידית כדי להפעיל את האינפוזיה ולהזריק לעצמן מורפין. החולדות במחקרים האלו היו תמיד כלואות בבידוד מוחלט בכלובים מזעריים וחסרי גירויים – והתוצאה הייתה שהן הזריקו לעצמן סמים בלי הפסקה, וכשאולצו לבחור בין מורפין לאוכל או מים – חלק מהחולדות בחרו במורפין, ומתו מרעב או צמא.

העכברים הזריקו לעצמם סמים בלי הפסקה, וכשאולצו לבחור בין מורפין לאוכל או מים - חלק מהם בחרו במורפין, ומתו מרעב או צמא.
העכברים הזריקו לעצמם סמים בלי הפסקה, וכשאולצו לבחור בין מורפין לאוכל או מים – חלק מהם בחרו במורפין, ומתו מרעב או צמא.

מהתוצאות של הניסויים האלו הסיקו כמה מסקנות מפחידות במיוחד. הראשונה בהן היא שסמים מבטלים לחלוטין את היכולת לשליטה ובקרה עצמית, ושההתמכרות הכימית כל כך חזקה שאין מנוס ממנה. המסקנה השניה הייתה שאם סמים יהיו זמינים לאוכלסיה האנושית כפי שהם היו זמינים לחולדות במחקר – זה יביא למגיפה חסרת תקדים של התמכרות, ולהתמוטטות הסדר החברתי. התוצאות המחרידות של הניסויים האלו בחולדות נתפסו כהוכחה לכך שלגליזציה של סמים תוביל לתוצאות אפוקליפטיות, ושהתמכרות היא עניין פיזיולוגי בלבד.

ברוס אלכסנדר, פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת קנדה והחוקר שיזם את מחקר ה-"Rat Park".
ברוס אלכסנדר, פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת קנדה והחוקר שיזם את מחקר ה-“Rat Park”.

אבל היה חוקר אחד שחלק על המסקנות האלו – פרופסור ברוס אלכסנדר, מאוניברסיטת ‘סיימון פרייז’ר‘ בבריטיש קולומביה, קנדה.

הניסוי הראשון – האם עכברים שחיים בתנאים טובים יתמכרו פחות?

פרופסור אלכסנדר טען כי החולדה הלבקנית (ידועה גם בשם ‘חולדת המעבדה’ משום שהיא החולדה העיקרית שעליה מתבצעים ניסויים) היא חיה מאוד חברתית וסקרנית שאמורה לחיות בלהקה, ולכן השהייה שלה בבידוד מוחלט בכלובים מזעריים בניסויים הקלאסיים שקולה לעינוי. הוא תהה האם הוא בעצמו לא היה נוהג בדיוק כמו החולדות אם היה לכוד בקופסא מבודדת למשך חודשים, ללא שום גירוי ועם אספקה אינסופית של סמים.

פרופסור אלכסנדר הקים צוות של חוקרים מאוניברסיטת ‘סיימון פרייז’ר’ על מנת לשחזר את ניסויי ההתמכרות הקלאסיים על חולדות – אבל עם טוויסט מתוחכם. בניסוי היו שתי קבוצות של חולדות, קבוצה אחת בתוך כלובים מבודדים שלא מאפשרים להן לראות או לגעת אחת בשניה, בדיוק כמו בניסויים הקודמים. אבל עבור הקבוצה השניה, החוקרים בנו מעין פארק שעשועים גדול שבו החולדות בילו יחדיו, עם מתקנים, צעצועים, משחקים, ונסורת ריחנית – על שטח של 8.8 מ”ר – יותר מפי 200 משטח הכלובים של החולדות בקבוצה הראשונה.

"Rat Park" (אילוסטרציה).
“Rat Park” (אילוסטרציה).

משוכנעים שהם יצרו גן עדן למכרסמים, החוקרים קראו למתחם המגורים המפנק של הקבוצה השניה “Rat Park” – וזה גם השם שקיבל הניסוי המפורסם שלהם. במקום להשתיל לחולדות אינפוזיה שתזריק להם מורפין, החוקרים נתנו לחולדות את הסם בצורה אוראלית. בתחילת הניסוי, כל החולדות קיבלו אותה כמות של תמיסת מורפין מרה במיוחד. כל החולדות נמנעו מצריכת המורפין בשלב הזה בשל הרתיעה שלהן מהטעם המר.

השלב הבא בניסוי היה להוסיף בהדרגה סוכר לתמיסת המורפין כדי לעשות אותה קצת פחות מרה בכל יום, ולראות באיזו קבוצה החולדות יתחילו לשתות את המורפין מוקדם יותר, למרות הטעם המר. לאחר מספר ימים של הוספת סוכר – החולדות בקבוצת הכלובים החלו לצרוך את המורפין, בניגוד לחולדות בקבוצת ה”פארק” שעדיין לא הרגישו שהטעם הרע ‘שווה את הסטלה’, וסירבו לשתות. החולדות בקבוצת ה’פארק’ לא רצו לשתות את המורפין עד שהוא היה מומתק עם הרבה סוכר – וגם אז הצריכה שלהן הייתה נמוכה פי 79 מצריכת המורפין של החולדות בכלובים.

העכברים בכלובים החלו לשתות את המורפין (המריר) הרבה לפני העכברים ב'פארק', והצריכה שלהם הייתה גבוהה ביותר מפי 79 מזו של העכברים בפארק.
החולדות בכלובים החלו לשתות את המורפין (המריר) הרבה לפני החולדות ב’פארק’, והצריכה שלהם הייתה גבוהה ביותר מפי 79 מזו של העכברים בפארק.

החולדות בקבוצת הכלובים נראו מאושרות לשקוע בתרדמת מסוממת, אך החולדות בקבוצת ה’פארק’ כמעט ולא נגעו במורפין שהיה מפוזר בחופשיות ברחבי הפארק שלהם – אלא העדיפו לשחק עם החולדות האחרות ולנהל חיי חברה נטולי סמים. לבסוף, החוקרים העלו את רמת הסוכר בתמיסת המורפין למקסימום – ככה שאף אחת מההחולדות לא תוכל לעמוד בפיתוי של הטעם המתוק שלה. בשלב הזה, החולדות בכלובים נכנסו עמוק עוד יותר להתמכרות קשה במיוחד. החולדות ב’פארק’ לקחו לגימות קטנות מהתמיסה – ואז בחרו להירתע ממנה, מה שהוכיח עבור החוקרים שהחולדות נמנעות מהתמיסה כי הם אינם מעוניינים בהשפעה של הסם, לא כי הם נרתעים מהטעם.

הניסוי השני – האם עכברים מכורים שחיים בתנאים טובים ייגמלו יותר בקלות?

בניסוי השני החוקרים לקחו חולדות שכבר היו מכורות קשה למורפין, וגם אותן חילקו לשתי קבוצות – חלק בכלובים וחלק ב’פארק’. במהלך רוב ימי הניסוי, החולדות קיבלו לשתות רק מים עם מורפין. אבל פעם בכמה ימים, החוקרים נתנו לחולדות “יום בחירה”, בו ניתנה להן האפשרות לבחור בין מים ללא מורפין למים עם מורפין. התוצאות היו חד-משמעיות – ב”ימי הבחירה” החולדות שבכלובים המשיכו לשתות רק את המורפין שלהם – ואפילו הגדילו את המינון.

ב"ימי הבחירה", העכברים שבכלובים המשיכו לשתות רק מורפין במקום מים - ואפילו הגדילו את הצריכה שלהם. לעומתם, העכברים שבפארק בחרו לשתות מים ללא מורפין ב"ימי הבחירה" - גם אם זה עלה להם בכאבי גמילה.
ב”ימי הבחירה”, העכברים שבכלובים המשיכו לשתות רק מורפין במקום מים – ואפילו הגדילו את הצריכה שלהם. לעומתם, העכברים שבפארק בחרו לשתות מים ללא מורפין ב”ימי הבחירה” – גם אם זה עלה להם בכאבי גמילה.

לעומת זאת, בקבוצת הניסוי של ה’פארק’ המצב היה שונה לחלוטין. ב”ימי הבחירה” החולדות שחיו בפארק הפחיתו משמעותית את צריכת המורפין שלהם – למרות שהיו מכורות פיזית לסם. אצל רבות מהן תועדו תסמיני גמילה קשים כגון רעידות – ובכל זאת, באופן מדהים, החולדות עדיין נמנעו מצריכת מורפין – ממש כאילו הן עושות ניסיון מודע להיגמל מהסם. החוקרים משערים שהחולדות מהפארק רוצות להיגמל מהסם כדי לחזור לקיים חיי חברה תקינים – בעוד שלחולדות שבכלובים אין חיי חברה בלאו הכי, ולכן אין להן סיבה להיגמל.

למרות שהיו מכורים פיזית לסם, העכברים ב'פארק' הפחיתו משמעותית את צריכת המורפין שלהם ב"ימי הבחירה" ובחרו לסבול את כאבי הגמילה בניסיון מודע להיגמל מהסם ולשוב לחיי חברה תקינים.
למרות שהיו מכורים פיזית לסם, העכברים ב’פארק’ הפחיתו משמעותית את צריכת המורפין שלהם ב”ימי הבחירה” ובחרו לסבול את כאבי הגמילה בניסיון מודע להיגמל מהסם ולשוב לחיי חברה תקינים.

Rat Park נחשב לניסוי קלאסי בתחום ההתמכרות, והוא שוחזר עשרות אם לא מאות פעמים באוניברסיטאות מרחבי העולם בתנאים שונים – תמיד עם תוצאות דומות. שני הניסויים המקוריים שתוארו כאן מספיקים בשביל להפריך את היפותזת ההתמכרות הכימית שגרסה כי התמכרות היא עניין נוירו-כימי בלבד, שלא מושפע מנסיבות סביבתיות, פסיכולוגיות וחברתיות. Rat Park עשה היסטוריה בכך שהוא שינה לחלוטין את היחס לטיפול במכורים והעלה מודעות לחשיבות של קבוצות תמיכה.

אי אפשר לגזור במדוייק מסקנות על בני אדם מניסויים שנערכו בחולדות, וכמובן שאי אפשר לנעול בני אדם בכלובים ולשחזר את הניסוי עליהם – אך בעשורים האחרונים נעשו אין-ספור מחקרים בהשראת המחקר שמצאו שבדומה לתוצאות של Rat Park, בדידות, היעדר תמיכה חברתית ותנאי מחייה קשים הם גורמים קריטיים בהתמכרות גם אצל בני אדם.

כאשר הוא פורסם לראשונה – המחקר נקטל על ידי תומכי היפותזת ההתמכרות הכימית, שסירבו להכיר בהשפעה של משתנים פסיכולוגיים על תהליך ההתמכרות. אך כיום ברור לכולם כי גם התמכרות שנחשבת בעיקר פיזית כמו התמכרות להרואין, אלכוהול, או קלונקס, מושפעת גם היא מגורמים נפשיים וחברתיים.

ראו עוד:
דוקו: “מרשם להתמכרות” – מיליון ישראלים מכורים לתרופות
מחקר חדש: קנאביס לגמילה מסמים קשים
ניסוי המריחואנה המוזר של 1972

המשך קריאה
Back to top button
x
Close

אופס!

אנא בטלו את חוסם הפרסומות כדי לצפות בתוכן באתר