על הזכות להתמסטל: המתנגדים מוכיחים ש’ליל הבאנגים’ הצליח

דווקא תגובות המתנגדים ל’ליל הבאנגים’ הן אלו המוכיחות שהאירוע הצליח. מימין ומשמאל מזלזלים במאבק ללגליזציה וטוענים כי “יש נושאים חשובים יותר”. שירן גונן חושבת שבכך הם רק מציגים לראווה את בורותם הקשה ואת הנזק שהצליחה לגרום שטיפת המוח של 80 השנים האחרונות.

לפני 80 שנה הומצא הכינוי “מריחואנה” והודבק לצמח הקנאביס שעד אז היה בשימוש נרחב ביותר הן ברפואה, הן בתעשייה והן למטרות פנאי ורוחניות. אך הציבור ששמע על הצמח “החדש” הבין כי מדובר בסם מסוכן וממכר אשר גורם להתאבדויות, רציחות ושגעון. “המוזיקה השטנית של הכושים וההיספנים נוצרת עקב שימוש במריחואנה,” כתב אז הארי אנסלינגר, ראש הרשות החדשה שהוקמה למלחמה בסמים. “מריחואנה גורמת לנשים לבנות לשכב עם כושים, בדרנים וכל אחד אחר,” הסביר.

מאז חלפו למעלה מ-3 דורות, אך נראה ששטיפת המוח האינטנסיבית חילחלה עמוק כל כך, עד שאלו המתנגדים לשימוש בקנאביס היום נראים כעוורים אשר כלל אינם מבינים את מהות המחאה והמאבק ללגליזציה.

אורטל בן דיין
אורטל בן דיין: “הזכות להתמסטל אינה זכות יסוד”

“מודה שעיקמתי פרצוף (לשון המעטה) כשראיתי את המוני הצעירים יוצאים להפגין על לגליזציה של קנאביס בעוד שעל נושאים קריטיים הרבה יותר, הם מקסימום מצקצקים מול המקלדת. הזכות להתמסטל אינה זכות יסוד,” כתבה אורטל בן דיין, פעילת שמאל מוכרת. “לכל מפגיני ליל הבאנגים שהתאספו כרגע למען הלגליזציה בי-ם – אני מוריד בפניכם את הכובע על כך (שלא) טרחתם להתאגד כך עבור תושבי דרום ת”א. אה, כן, ויש כאן עדיין חוקים. תעשנו – תעמדו למשפט,” כתב פעיל הימין עדי בן חור. “הלילה הייתה הפגנה של פרחחים, אקטיביסטים קיצוניים, בעד עישון קנאביס. כואב הלב שיש כמה מאות או כמה אלפי צעירים שהדבר שבוער בעצמותיהם הוא ה”זכות” להתמסטל,” כתב עו”ד גיא אופיר, יו”ר עמותת ‘אוויר נקי’.

בין זכויות הפרט לזכות להתמסטל

כפי שניתן להבחין, המתנגדים ללגליזציה או לעצם קיום ההפגנה, כולם נוקטים בעמדה זהה לפיה המאבק להפסקת הפללת צרכני הקנאביס הינו מאבק משני שאינו חשוב כמו מאבקים אחרים, חשובים הרבה יותר. “הזכות להתמסטל” היא דגל מחאת הלגליזציה לראייתם, והם אינם מחבבים זאת, בלשון המעטה. “לכו להפגין על דברים חשובים יותר,” הם מצקצקים במקלדותיהם ואינם מבינים כלל את עצם העניין.

בן דיין, בן חור, אופיר ושאר המצקצקים, אינם מבינים כי המאבק ללגליזציה כלל איננו מאבק על “הזכות להתמסטל” – על אף שזוהי זכות חשובה בפני עצמה! וכזו שאותם מתנגדים בעצמם תומכים בה מאוד בדרך כלל, כאשר היא מכונה “זכויות הפרט”.

גם זה בטח יעניין אותך
מפגינים בליל הבאנגים
מפגינים על “הזכות להתמסטל” (צילום: אירית רזניק)

המאבק ללגליזציה הוא מאבק כנגד שלטון שרודף את אזרחיו על פשע ללא קורבן. המאבק הוא על חפותם של כמיליון ישראליים המוגדרים כאזרחים סוג ב’ בגלל שבוחרים לצרוך חומר שאינו מזיק יותר מסיגריות, אלכוהול, קפה או סוכר. המאבק הוא על למעלה מ-20 אלף ישראלים שבכל שנה נרשמים להם תיקים פליליים על ה”פשע” שביצעו כאשר החליטו להנעים את זמנם או לטפל במכאובם בעזרת תוצר טבעי שאינו חתום על ידי תאגיד תרופות ענק. המאבק הוא על למעלה ממיליארד וחצי ש”ח בשנה לקופת האוצר והוא גם על צדק חברתי.

ייתכן והמונח “באנגים” הוא זה שמזעזע אותם וייתכן שהמאבק של תושבי דרום ת”א כנגד המסתננים חשוב יותר לדעתם, אך העובדה שהם מזלזלים כל כך במחאה צודקת כל כך, מראה בעיקר על חוסר הבנה מהותי של המאבק למען חופש הפרט ועל בורותם הכללית בנוגע לצריכת קנאביס והשפעתה, אותה הם מכנים “התמסטלות”.

אין מאבקים חשובים יותר?

אך האמת היא שדווקא התנגדויות אלו, שלראשונה נשמעות בקול רם כל כך, מוכיחות אולי יותר מהכל את הצלחתו של ‘ליל הבאנגים’, שעל אף שמו המעט מתריס, הצליח להעלות את הנושא לכותרות. ואולי – רק אולי – הצליח גם להסיר מעט מהסטיגמה על המונח ‘באנג’, שנתפס כביטוי גנאי והרי הוא בסך הכל אגרטל עם חור ומים שמאפשר שאיפה של קנאביס נקי בקלות, ותורם אגב למאות אלפי חולים בכל רחבי העולם המתקשים בגלגול ג’וינטים ו/או אינם מעוניינים לערבב את הקנאביס עם טבק.

באנג
באנג – מפחיד ישראליים מאז 1937

אז לסיכום, לא מדובר כאן על “הזכות להתמסטל”, על אף שהיא זכות חשובה בפני עצמה, אלא על מאבק שמסמל אולי יותר מכולם את עריצות הרוב על המיעוט, את בורות הציבור המושפע מתקשורת זולה, את האינטרסים הכלכליים שעומדים מאחורי חוקים שונים ובעיקר – את הזכות של אדם לגופו ורכושו כל עוד אינו פוגע באחר. לכן, בתשובה לשאלת המתנגדים: לא, אין מאבקים חשובים יותר מהמאבק לחופש הפרט.

וגם מילה אחת לקהילת תומכי הלגליזציה: נכון שהפגנה אלימה אינה מציגה את המאבק באור נעים לעין ונכון שקריאה פומבית לעבור על החוק היא עבירה בפני עצמה. נכון גם שהמאבק צריך להתמקד ביתרונות הכלכליים של הסדרת השוק, בזכויות הפרט על גופו ובמחאה “צודקת” יותר, אך אני מאמינה שכמו במאבקים קודמים שצלחו – כל צורת מחאה מתאימה לאוכלוסיה אחרת וכל המרבה הרי זה משובח.

אולי דווקא בגלל שצריכת קנאביס היא נושא חוצה גבולות, מין, גזע ודת, ישנן כל כך הרבה צורות לבטא את המחאה. “ליל הבאנגים” הוא אחת מאותן צורות, ואל לנו לשכוח שיש גם אחרות – גם בימים אלו ממש – בדמות הפגנות ראווה בכיכר רבין, ישיבה שקטה בשד’ רוטשילד ומחאה אישית של מאות אלפי ישראליים הצורכים קנאביס על אף החוק המיושן.

לעוד טורים של שירן גונן לחצו כאן

ראו גם: ככה לא עושים לגליזציה – קרן טליאס נגד ליל הבאנגים

המשך קריאה
Back to top button
x
Close

אופס!

אנא בטלו את חוסם הפרסומות כדי לצפות בתוכן באתר