ארגון המוקחות מזהיר: מים עלולים לגרום למוות

ארגון המוקחות העולמי מזהיר: מים, או DHMO, עלולים לגרום הזעה מופרזת, הקאות, חנק ואף למוות!

בעקבות פרסום המסמך של ארגון הרוקחות על הסכנות האיומות שבצריכת קנאביס, ביניהן דלקת פרקים קנבינואידית, צליעה, נמק של האצבעות ואף מוות, פירסם ארגון המוקחות אזהרה משלו הנוגעת לסכנות שבצריכת מים.

מים, או DHMO (דו-מימן חד-חמצני), הינו חומר חסר צבע, חסר ריח וחסר טעם, אך מידי שנה הוא רוצח אין ספור אנשים. רוב המיתות נגרמות על ידי שאיפה מקרית של DHMO, אך סכנותיו של החומר אינן מסתיימות בכך. חשיפה ממושכת למצב המוצק של החומר, גורמת להרס רקמות. סימפטומים של הכנסה לגוף של DHMO יכולים לכלול הזעה מופרזת, השתנה, הרגשת נפיחות, בחילה, הקאה ורמת אלקטרוליטים לא מאוזנת בגוף. גמילת אנשים מהתלות ב-DHMO, פירושה מוות בטוח.

ה-DHMO:

• גם ידוע כחומצת הידרוקסיל ומהווה מרכיב עיקרי בגשם החומצי.
• תורם לאפקט החממה.
• מסוגל לגרום לכויות חמורות.
• גורם לארוזיה של הנוף הטבעי שלנו.
• מאיץ קורוזיה והחלדה של מתכות רבות.
• יכול לגרום להרבה כשלים במערכות חשמל.
• עלול לגרום לירידה משמעותית ביעילות מעצורי הרכב.
• מצוי בגידולים של חולי סרטן סופניים.

הסכנות שבצריכת מים:

• מים (במינון גבוה) עלולים לגרום לבצקת במוח ולמוות.
• הקאה.
• יצרני מים רבים משווקים את המים בבקבוקי פלסטיק ושם נמצא כמויות גדולות של ביספינול A, שמזיק למערכת האנדוקרינית ומשפיע על הורמונים שונים והוכח כפוגע בפוריות.
• מי ברז מכילים כמות גבוהה של אבנית ועלולים להגביר הסיכון לאבנים בכליות אצל חולים להם יש נטיה לפתח אבנים בכליות.
• מים נספגים בעיקר דרך מערכת העיכול ונתנים בכוס או בבקבוק. שאיפת מים עלולה לגרום לשיעול, לחנק ובמקרים רבים אף למוות.
• שהייה ממושכת במים קרים עלולה לגרום להיפותרמיה ולמוות.
• מים חמים עלולים לגרום לכוויות.
• חלק מהמשתמשים במים מדווחים על ירידה בתיאבון.
• שימוש במינון גבוה של מים גורם להשתנה רבה.
• אצל חולים הזקוקים לדיאליזה צריך להזהר מאד בכמות המים שהם משתמשים.
• אצל חולים בהכרה מטושטשת, מים עלולים לגרום לחנק.
• מים באינטראקציה עם תיון או אבקת קפה יוצרים נוזל עכור שאם שותים אותו הוא עלול לגרום לטכיקרדיה והתמכרות.

כמויות של DHMO נמצאים כמעט בכל נחל, אגם או מאגר בעולם. אך הזיהום ממנו הוא גלובאלי ונמצא אפילו בקרח האנטארקטי. ה- DHMO גורם לנזקים במליוני דולרים בחלקי עולם שונים.

למרות הסכנות הנשקפות ממנו, השימושים בו תכופים ורבים:

• משמש כממס וכחומר מקרר תעשייתי.
• משמש בכורים גרעיניים.
• משמש בייצור של חומרי קצף.
• משמש כחומר מעכב בעירה.
• משמש במחקרים אכזריים ביותר בחיות ניסוי.
• משמש להפצה של חומרי הדברה. ואפילו לאחר שטיפה, התוצרת החקלאית נשארת מזוהמת בכימיקל זה.
• משמש כתוסף ב- “Junk foods” ובמוצרי מזון אחרים.

חברות משליכות פסולת של DHMO לתוך נהרות או ימים ולא ניתן לעצור אותן על כך, כי זה עדיין נוהל חוקי. ההשפעה על חיי הבר היא קיצונית ולא נוכל להרשות לעצמנו להתעלם עוד.

לעצור את האימה!

ממשלות בכל העולם מסרבות לאסור את הייצור, ההפצה או השימוש בכימיקל מזיק זה, הודות לחשיבותו לרווחת האוכלוסיה בעולם. למעשה, ציי העולם וארגונים צבאיים אחרים עורכים ניסויים ב- DHMO, מקצים מליוני דולרים במטרה לשלוט בו ולנצל אותו במצבים של לוחמה. מאות מתקני מחקר צבאיים מקבלים טונות של החומר דרך רשתות חלוקה תת-קרקעיות מתוחכמות. רבים מהארגונים אוגרים כמויות DHMO לשימוש מאוחר יותר.

עדיין לא מאוחר!

• פעל עכשיו למניעת זיהומים עתידיים.
• גלה נתונים נוספים על חומר מסוכן זה.
• מה שאינך יודע יכול להזיק לך ולאחרים בכל העולם.

סתם…

למי שעדיין לא הבין, מדובר כמובן במתיחה במסגרתה מוצגים המים, מבלי לנקוב בשמם המקובל אלא בשם אחר, מדויק מדעית אך שאינו נמצא בשימוש, כתרכובת כימית נפוצה שלה מיוחסות תכונות שליליות רבות. המתיחה אף זכתה לערך משלה בוויקיפדיה.

השימוש בשם דו-מימן חד-חמצני (Dihydrogen monoxide) לצורכי מתיחה החל עוד בסוף שנות השמונים. בבסיס המתיחה עמד הרעיון לכנות את המים בשם מדויק מדעית, אך אינו ידוע לציבור, ולבקש מציבור רחב לתמוך בהחרמת התרכובת. השם דו-מימן חד-חמצני מבטא במלים את הרכבם הכימי של המים: אטום חמצן המחובר לשני אטומי מימן. בעוד שהנוסחה הכימית של מים – H2O – ידועה לציבור רחב, ההנחה של מבצעי המתיחה הייתה כי השימוש בנוסחה בצורתה המילולית לא יובן על ידי מרבית השומעים. מטרתה של המתיחה הייתה להראות כיצד חוסר בידע מדעי בסיסי עלול להביא לדעות קדומות, למסקנות שגויות ואף לפחד.

את המתיחה הגו לראשונה שלושה סטודנטים מאוניברסיטת קליפורניה בסנטה קרוז שבארצות הברית. השלושה, אריך לכנר, לארס נורפצ’ן ומאת’יו קאופמן פרסמו את המתיחה ב-1989 במנשרים ברחבי הקמפוס, זאת לאחר שקאופמן קרא בעיתון מקומי על אזהרה דומה לגבי הידרוקסיד המימן. השלושה ניסו למצוא מונח שנשמע מאיים ומסוכן יותר, והחליטו להשתמש במונח דו-מימן חד-חמצני (Dihydrogen monoxide). המנשרים כללו לקט עובדות בנוגע ל”כימיקל” וקריאה לאסור על הפצתו.

בתחילת שנות התשעים הגיעה המתיחה לרשת האינטרנט. ב-1994 יצר קרייג ג’קסון אתר אינטרנט ובו קריאה להחרמת ה”חומר”. בתגובה נוצר באינטרנט חוג ידידי ה-DHMO, שהסביר כי לחומר גם תכונות חיוביות. ב-1997, השתמש נתן זונר, תלמיד תיכון מאיידהו, בתכונות המים על מנת לתאר חומר כימי מסוכן כביכול, במסגרת פרויקט שכונה “כמה פתאים אנו יכולים להיות?”. ארבעים ושלושה מתוך חמישים תלמידים שנשאלו לדעתם על הצעדים הנדרשים השיבו, כי יש לאסור על הפצת החומר. העיתונאי ג’יימס ק. גלסמן טבע בעקבות כך[2] את המונח “זונריזם” לציון התופעה לפיה בעזרת שימוש בעובדות נכונות ניתן להוביל ציבור חסר ידע בסיסי במדעים למסקנות שגויות לחלוטין. ב-1998 נוסד האתר Dihydrogen Monoxide Research Division כאתר מחקר היתולי לחקר סוגיית הדו-מימן חד-חמצני.

ראו גם: מתיחות קנאביס