מדינת ישראל נגד ואקנין / דן סטרט

דן סטרט עבד כקלדן בבית משפט בבאר שבע כשואקנין, צעיר בן גילו שהואשם בכך שחילק את אושרו העילאי, נעצר על ידי שוטר סמוי באמצע מסיבה והגיע בערב פסח לתת הסברים בפני השופט בן-שושן. על משפטים מיותרים, שופט מוסרי אחד והאדם הקטן שנאלץ לשתוק ולהודות למדינה שמגנה עליו.

מאת: דן סטרט

דן סטרט
דן סטרט

כשרק התחלתי לעבוד בהיכל המשפט בבאר שבע, השופט בן-שוּשן היה לעתים פונה אליי בלשון נקבה ומתנצל בכל פעם, אבל לא יכולתי להאשים את השופט שהיה רגיל לקלדנית לעומת קלדן – לי בעצמי הזדמן לפנות לשופטת או שתיים ב”אדוני…”. לימים התרגלתי לשופטות ובן-שושן התרגל לַקלדן.

בן-שושן אף העריך אותי משום שידעתי לנהל פרוטוקול במיומנות, ומשום שהשכלתי לתווך היטב בין השופט לעורכי הדין, המאבטחים ומשפחות העצורים. ואני מצדי חיבבתי אותו בשל תבונתו, ובייחוד משום שעבור אדם בעמדת כוח היה איש לֵסֶה פֶר כִּלְבָבִי. פעם הכתיב בחגיגיות, “בהתחשב בנימוקים שפירטתי והרחבתי לעיל”, אבל אצבעות מותשות רק הקלידו: “לאור כל זאת”; השופט חייך אל הצג, ולא תיקן אותי.

היה זה באולמו של בן-שושן שבו הקלדתי פרוטוקול שנחרט בזכרוני במיוחד: ראשית, משום שזה היה בבוקרו של ערב פסח, ושנית – בגלל ואקנין.

החשוד שהובל אזוק לספסל הנאשמים היה צעיר – כבן גילי. מהדיון בעניינו עלה שהשתתף במסיבת טבע באזור עין-גדי, ובעודו בהשפעת ה”אקסטה” שנטל לרגל החגיגה, לא עמד בפיתוי לחלוק את אושרו העילאי עם חבר שהכיר. הצעת טבלית MDMA לשוטר סמוי שדרגה את עבירתו של ואקנין מ”החזקה לשימוש העצמי” ל”אספקת סם מסוכן” – עוד לא סחר, אך עניין חמור בכל זאת. המדינה מבקשת להאריך את מעצרו ביומיים על שום מסוכנותו ולצורך השלמת החקירה שאך החלה. ההגנה בתורה מפנה להיעדר עבר פלילי ולקיומה של חלופת מעצר בדמות אביו של החשוד, אשר מוכן לפקח עליו בתנאים שיקבע בית המשפט.

גם זה בטח יעניין אותך

לאחר שנציג המשטרה מבקש שהות לענות לשיחת טלפון דחופה, השופט פורש ללשכתו עד שיהיה ניתן להמשיך; אני מתלווה אליו כדי שנעבוד על פסקי דין בתיקים אחרים. “ומה דעתך לגבי ואקנין?” פתאום הוא שואל, מן הסתם לא כי זה משנה אלא מתוך סקרנות משועשעת.

בית משפט - סמים

יתכן שיש לי דבר או שניים לומר בנושא, אבל גם אם הייתי מצליח להיזכר בציטוט ההוא של שפינוזה לגבי חוסר התבונה ב”חוקי יובש” למיניהם, מה לפילוסופיה פוליטית ולתיק מעצר בערכאה נמוכה; כאן לא מגדילים להכשיר חוקה עתידית אלא שופטים על פי חוק ותקדים קיימים. על פי החוק, מן העבירה הלכאורית של ואקנין נובעת מסוכנות, וגם אם ניתן לאיינה על ידי תנאים מגבילים, נהוג להיעתר לבקשת הארכת מעצר ראשונה על מנת לאפשר למשטרה להשלים בהקדם את חקירתה. וממילא מדובר בחקירה קצרה, כך שכתב האישום יוגש במהרה, שאז בוודאי ואקנין ישוחרר בתנאים בעוד מתנהל תיקו העיקרי: פרוצדורה יומיומית.

אלא שהיום אינו סתם יום… אנחנו ערב חג הפסח.

אך האם ביום חול פחות חמור לשלול את חירותו של אדם?

מה אני בכלל יודע…

“מה אני יודע”, אני ממלמל, ובדיוק קוראים לשופט לאולם.

משהסתיים הדיון, בן-שושן מכתיב את החלטתו, ואני מקליד, ובין לבין מציץ לעבר ואקנין. הלילה שבילה בתא מעצר ניכר בעיניו. או שמא הן אדומות בגלל הבכי שהוא בקושי מחניק? הוא משפיל מבט לנוכח אביו שהוזעק מעבודתו, ונראה מבוהל כמו בנו.

האמנם אלה פני הפשע? ואם ואקנין פושע, מי הקורבן שלהגנתו חוטפים אדם ממהלך חייו לנעול בתוך כלוב? לכאורה, אלה בעצם ואקנין ושכמותו עליהם המדינה מבקשת להגן – מעצמם; לכן שוטרים מניחים מדי פעם לַגנבים וְלַרוצחים, ופונים לפוצץ מסיבות טבע של צעירים. על אף כותרת הפרוטוקול, המדינה אינה נגד ואקנין אלא בעדו; והוא כפוי-טובה: בוכה.

ובכן, אם המדינה אינה סתם כלי בשירות הפרט לשמור על חירותו מפני הזולת, אלא אב ואם ואח-גדול עם האחריות לנהל את היחיד לטובתו על אפו ועל חמתו, מדוע אינו ראוי אף להגנה מפני אלכוהול, טבק, מזון מהיר או ספורט אתגרי? ואולי גם מפני אי-אלו דתות “אוויליות”, דעה “חתרנית” או אמנות “משחיתה”? ולמה שתקתי בלשכה?

בן-שושן מסיים סקירה יבשה של הסוגיה ומגיע לַמסקנה. הוא לוגם מים מכוסו, ואני מנצל את ההפוגה כדי להכין את הנוסח המוכר: “לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ובחנתי את חומר הראיות, הנני מורה–“, וכאן יש להמתין לשופט, אך פתאום אני מתחצף להמשיך, ומקווה: “…על שחרור החשוד בתנאים הבאים”.

בן-שושן מביט בצג, אולי רמז לחיוך, ובכל אופן – אינו מתקן אותי.

ראו גם: ההצגה חייבת להימשך…

המשך קריאה
Back to top button
x
Close

אופס!

אנא בטלו את חוסם הפרסומות כדי לצפות בתוכן באתר