בית / כל הכתבות / דעות / לגליזציה וחופש הפרט, נבואה שניתנה לשוטים, שתיינים ומסוממים / ערן לדור

לגליזציה וחופש הפרט, נבואה שניתנה לשוטים, שתיינים ומסוממים / ערן לדור

לגליזציה וחופש הפרט, נבואה שניתנה לשוטים, שתיינים ומסוממים

מאת: ערן לדור

אלון היה אדם נורמטיבי לחלוטין בחיים במדינת ישראל בשנת 2012, שירת בצבא, עושה מילואים, למד באוניברסיטה, הולך פעמיים בשבוע לחדר כושר, עובד למחייתו, משלם מיסים ונעזר בהורים. משחק פוקר עם חברים, שותה בירה עם החבר’ה בפאב כל סוף שבוע, משתכר עד כמעט דלא ידע פעם בכמה חודשים בחתונה של חבר, שוכב עם חברה שלו כמה פעמים בשבוע ומעשן מדי פעם, כשנוסעים לצפון או כשחבר מתארגן על חומר טוב ומשיג לו קצת. הוא אף פעם לא נתפס נוהג שיכור, לא נקלע לקטטות במועדונים מפוקפקים, לא גנב מסטיקים מהמכולת, לא מלבין כספים ומזיין עם קונדום. אזרח שומר חוק ומוסר.

עד שנתפס באותו יום קייצי בירידה לים ליד חבצלת השרון עם ארבעה וחצי גרם היידרו איכותי שקנה רק יום קודם לכן במיטב כספו בתל אביב. השוטר שעצר את הרכב של חברו ערך חיפוש באוטו ובתיקים ולא מצא כלום, עבר לעשות חיפוש גופני ואז מצא בכיס מכנסיו את השקית. עיקב אותו לתחנת המשטרה הקרובה, שם לקחו ממנו פרטים ואת החומר, חקרו אותו בקצרה מאיפה השיג את החבילה ופתחו לו תיק שאמרו שכנראה יסגר תוך כמה חודשים מפאת התיישנות וחוסר עניין לציבור.

מעשני קנאביס קרימינלים

אלון לקח קשה את המאורע, הרגיש שחירותו מוגבלת בגלל חוק לא צודק, ומאחר שהוא אזרח שומר חוק החליט לנסות לפעול לשנות את החוק. הוא לא רצה אות קלון בדמות תיקיית קרטון ישנה בארכיון מאובק של תחנת המשטרה בנתניה. הוא רצה להיות זכאי לתעודת יושר שיוכל לנופף בה בחוצות העיר ולהגיש למקומות עבודה שעדיין דורשים זאת.

הוא פחד שייתפס, הוא לא טיפש, אמנם הוא מעשן כבר כמה שנים טובות אבל אף פעם לא נתפס. בפעם הראשונה שקנה מסוחר הוא היה לחוץ מאוד ונקט בכל אמצעי הזהירות שראה בסרטים, ירד עם שקית זבל כשהדילר התקשר, העביר את הכסף במהירות ושם את השקית בתחתונים (של החומר לא של הזבל), הלך לכיוון הפוך מביתו והתחיל לחפש פח זבל ועל הדרך להוריד מעליו את העוקבים. כשהתקדמו השנים גם סף החרדה ירד והוא אפילו חשב לעצמו בתמימות שיש למשטרה עניינים יותר חשובים לטפל בהם מאשר אזרח הגון שמוחק לעצמו תאים במוח להנאתו, והוא באמת ובתמים חשב שכל עוונו הוא פגיעה עצמית. הוא באמת הרגיש לא מעט פעמים רחמים עצמיים על החומרים שגורמים לו הנאה בחיים ועל אובדן התמימות. לא מעט פעמים חשב, תחת השפעת החומר, מה יקרה אם ייתפס, מה יאמר להוריו, מה יאמר לבוס, אילו תגובות יקבל מהם, מי מהמבוגרים סביבו יאמר לו “בקטנה אחי, גם אני עישנתי ונתפסתי בפסטיבל רוק בשדות ניו המפשיר בשנת 76′, ואפילו הייתי ערום כשנתפסתי”.

אלון החליט לנפנף את כל העקבות מעליו ולפנות לעורך דין, החליט לעשות מעשה, להרים את הכפפה והאמין שביכולתו לשנות את חיי בני דורו. עו”ד מלצר, שותף בכיר במשרד מלצר את הולצמן ושות’, אמר שהוא מוכן לקחת את האתגר, על אף שלדעתו הסיכוי לנצח בתביעה זו קלוש. ארבעה חודשים לאחר מכן, הגיע מחוייט ומעונב לבית המשפט העליון בירושלים, ראה על המסכים בפוויה המרשים את השורה ‘אלון דיין נגד מדינת ישראל, בג”צ, אולם 2’, ולראשונה בחייו הרגיש שהוא לא רק שורה ברשימה ארוכה. נכנס לאולם המרשים עם הרבה טקס בישבן ורוממות רוח והתיישב במקומו בשעה המיועדת. קיבל הוראות יבשות מעו”ד מלצר מתי לקום, מתי לדבר ומתי להגיד ‘כן כבוד השופטת זנדל’. הקהל קם כשהשופטת זנדל נכנסה והדיון התחיל.

כבוד השופט

בפתח הדיון סיפרה השופטת שכשראתה לראשונה את נושא הדיון פניה זעפו וליבה כעס, היא לא הבינה איך צעיר תל אביבי מרשה לעצמו ברוב חוצפתו לטעון שחירותו הוגבלה כשנתפס עם כמות קטנה של סם מסוג מריחואנה בחוף הים צפונית לנתניה, ואיך פרט חופשי לעשות כל שברצונו לעצמו ולגופו כל עוד הוא אינו פוגע בזולת ובחברה.

אלון נלחץ והחל לחשוב שכל העניין היה מיותר ורק יגרום לו נזק תדמיתי, אך כשהמשיכה השופטת ואמרה שכתב התביעה היה כתוב למופת ומנומק למשעי, ואפילו החמיאה לעו”ד מלצר על עבודתו הטובה, נרגעה רוחו ואמונתו חזרה. זנדל המשיכה ואמרה שקראה את הטיעונים ונסוגה מדעתה הראשונית בנושא. הטיעונים שמריחואנה אינה מזיקה יותר מאלכוהול ואף פחות, שמריחואנה משרה אווירה רגועה ואדישה ואינה מעודדת אלימות, שרוב מדינות אירופה וארצות הברית כבר מרשות לגדל ולצרוך כמות קטנה לשימוש עצמי, וכל זאת מתומך על ידי מחקרים מדעיים, היו נכונים. מנגד אמרה שעדיין יש חוק במדינה, ושאין ביכולתה לחוקק ולשנות חוקים קיימים, שכל התהליך של הגידול והמסחר כולל הרבה פשע ועולם תחתון, העלמת מס והלבנת כספים ושניסויים שנערכו בארץ ובעולם ללגליזציה של סמים לא הצליחו, כולל באמסטרדם ומריחואנה רפואית.

בפסק הדין התקדימי כתבה השופטת זנדל:

“כשם שאליס מילר נתקלה בחומה בצורה של שמרנות מהסוג הישן, קיבלה הערות מזלזות מכל הדרגים עד נשיא המדינה עזר ויצמן, נפגעה מחוסר שיוויון וזכויותיה הוגבלו, לא יכלה לשאת את הויתור על חלומה הגדול ועתרה לבג”צ, נראה כי 17 שנה מאוחר יותר ניצב אלון דיין בפני אותה שמרנות ישנה. הטיעונים בעד ונגד כמעט שווים כשהם מנומקים בלשונו החדה של עו”ד מלצר, אך מתפקידו של בית המשפט לקבוע האם נעשתה פגיעה בחירות האדם. זהו גם הטיעון שהטה את הכף: כאשר אין פגיעה בזולת, איסור צריכת מריחואנה בצורה מדודה וסבירה, על ידי בגיר ושאינה פוגעת בסדר הציבורי, אינה נעשית למטרות מסחר ורווח ואינה משדלת במיסיונריות להפיץ את החומר, אכן פוגעת בחופש הפרט ובחירותו.”

בנימה אישית הוסיפה שהיא מודעת לחשיבות התקדים, וגאה לקדם את החיים ליותר מערביים ונאורים ביער העבות של השמרנות היהודית הדתית והאסלאם המשתלט כשרך פראי. משפט שכמובן היה מושא ללעג רב וברבות הימים התברר כי פגע אנושות בקידומה המקצועי.

הרוחות רעשו ביום המחר, שר הפנים אמר בזלזול מעל דפי עיתון יומי למחרת פסק הדין התקדימי: “בנדיט צעיר ומסומם מלוכלך, תשלם על הפשעים והחטאים שלך. מקומם של דיין וזנדל בבית הסוהר.”

שלי יחימוביץ, ראש האופוזיציה, אמרה מעל גלי האתר: “עוד צעד קדימה לעבר חברה מתוקנת יותר ונאורה יותר”. לונדון וקירשנבאום דנו מעל תשדורת המרקע מהו חופש ומתי נכון להגביל אותו וסיכמו את הדיון בהדלקה חגיגית של פייסל עם כל עוזרי ההפקה.

אך בסופו של יום המשטרה הונחתה להפסיק להיטפל לצרכני מריחואנה ולהתחיל להתמקד בעבירות אחרות ובסחר לא חוקי. בחודש העוקב נרשמה עלייה של 43% נרשמה במכירת עציצים מפלסטיק ו32% במכירת משפכים, ואלפי זרעים שנקנו באתרי אינטרנט מצאו את דרכם לעציצים.

אלון דיין היא דמות פרי מוחי, עו”ד מלצר והשופטת זנדל, אם אתם אכן קיימים, לא ידעתי זאת.

רוצים לכתוב טור דעה לפרסום במגזין? צרו קשר
תנו לייק וקבלו את כל העדכונים גם לפייסבוק