על בלבולי המוח של תומכי הלגליזציה “הנאורים”

“חופש האדם וחירות הפרט הם מושגים חשובים מאוד – רק כשהם נוגעים אליכם באופן אישי, כל השאר יכולים להזדיין בשקט…” ● רותם סילבס כועס על תומכי הלגליזציה הצבועים

מאת: רותם סילבס

אין לי בעיה עם אנשים הנאבקים למטרה מסוימת, גם אם אני מתנגד נחרצות לאותה מטרה ספציפית – להיפך: בני-אדם הפועלים למען עתיד טוב יותר (לטעמם) בהחלט ראויים להערכה בנוף האנושי האדיש של ימינו.

הבעיה שלי מתחילה כשאנשים מתגלים כצבועים שלא באמת מאמינים ברעיון אותו הם מקדמים, אלא מאמינים בעיקר בלדאוג לתחת של עצמם.

בכל פעם שעולה דיון בנושא לגליזציה של הקנאביס אני שומע משפטים כמו: “באיזו זכות הממשלה נכנסת לי לריאות”? ו-“אני האחראי היחידי על הגוף שלי”. אלו בהחלט טיעונים ששווים דיון, אולם לעיתים קרובות מדי מגיע מיד אחרי זה משפט תמוה וחסר כל היגיון כגון: “שישקיעו את המאבק שלהם במלחמה בסמים הקשים”.

ראו עוד: הקוברה השחורה – כנראה שזה הסם הגרוע בעולם…

סליחה? איך בדיוק באה לידי ביטוי אותה “מלחמה”?

אחרי לא מעט שיחות שערכתי בנושא עם תומכי לגליזציה הגעתי למסקנה שאחוז לא קטן מהם מאמין שזה פשע לרדוף אדם שיושב במרפסת ומעשן ג’וינט להנאתו, אולם אם אותו אדם היה יושב בדיוק באותה המרפסת ומטפטף אסיד – הוא יהפוך מיד לעבריין לגיטימי!

צרכני קנאביס אינם פושעים - כל השאר דווקא כן...
צרכני קנאביס אינם פושעים – כל השאר דווקא כן…

המחמירים עוד דואגים לגבות את הטיעונים שלהם גם ב”עובדות מדעיות” המספרות על “הנזקים החמורים” שאותם “סמים קשים” גורמים. כאילו שהאלכוהול והטבק שנמכרים בכל פינה ומתפרסמים על שלטי חוצות אינם בעלי פוטנציאל נזק גדול בהרבה מגלולת אקסטזי…

דוגמא נוספת לצביעות המקוממת השוררת בקרב החברים “הליברלים” שלי קיבלתי מתגובות לכתבה שפורסמה במגזין ועסקה בתופעת הטאבו של גילוי עריות.

בכתבה סופר על סרט דוקומנטרי שנוי במחלוקת שסיקר מספר זוגות בעלי קירבה משפחתית ממדרגה ראשונה הנאלצים להתמודד עם הטרדות אינסופיות מצד החברה במקביל לרדיפה של הממסד והמשטרה.

הכתבה המדוברת: האם גילוי עריות צריך להיות חוקי?

שנהיה בריאים…

אקדים ואומר שאני מודה ומתוודה: גילוי עריות בהחלט מגעיל אותי מאוד, רק המחשבה על הנושא מעוררת בי חלחלה – אבל בכל זאת אינני מבין באיזה זכות יש לחברה לקחת שני אנשים בוגרים, שאוהבים אחד את השני וטוב להם יחד, ולזרוק אותם לכלא בעוון אקט שהם עשו בביתם הפרטי.

האמת שגם הומוסקסואלים מגעילים אותי, אבל אני לא חושב שיש לי זכות מוסרית להיכנס לחדר המיטות שלהם ולכפות עליהם את דרך החיים שלי.

חלק מהמתנגדים העלו את הטענה המגוחכת ש”יחסי מין בין קרובי משפחה ממדרגה ראשונה מעלים את הסיכוי לוולד עם “מום” או “פגם” מסוים – אז מה?

הזכות לחופש - בערבון מוגבל...
הזכות לחופש – בערבון מוגבל…

גם לזוג לקויי ראיה יש סיכוי טוב להביא לעולם ילד עם בעיות ראיה קשות. למעשה כמעט כל זוג עם נכות מסוימת שעוברת בתורשה נמצא “בסכנה” ללדת תינוק ש”יסבול” כל חייו בגלל ששני ההורים “הנכים” שלו החליטו להתנות אהבים.

האם ילד בעל נכות כזו או אחרת איננו מסוגל לחיות חיים מלאים ומאושרים? האם כולם צריכים להיות בני-אדם “בריאים” על-מנת שיוכלו להגשים את עצמם? אני לא רוצה להזכיר איזו אידיאולוגיה רעיון שכזה מעלה בזיכרוני…

אז לכל אותם “תומכי לגליזציה” צבועים, המתגאים בכך שהם מנופפים בדגל ה-“חופש” ו-“חירות הפרט” ובאותה נשימה מצודדים בהפללה של אדם ששתה קצת MDMA או השלכתם של זוג אוהבים לכלא רק בגלל שהם קרובי משפחה אני מאחל שימשיכו לרדוף אתכם על שני עציצים בארון, לא באמת אכפת לכם מרעיון ה”חיה ותן לחיות” – אכפת לכם רק מהתחת של עצמכם ותו לא…

ראו גם: עזבו את מיסטר נייס גאי בשקט!

המשך קריאה
Back to top button
x
Close

אופס!

אנא בטלו את חוסם הפרסומות כדי לצפות בתוכן באתר