מלחמת אדלסון בקנאביס היא מלחמת האליטות במיעוטים
ד"ר מרים אדלסון מבצעת מניפולציה על קהל קוראי העיתון שבבעלותה, מתעלמת מעובדות אמפיריות, ומקדמת מדיניות שפוגעת בציבור. קנאביס הוא לא "סם שער" לסמים קשים אלא להפך מכך, זאת על פי מחקרים. דעה.
המתנגדת הגדולה ללגליזציה של קנאביס, המיליארדרית ד”ר מרים אדלסון, הבעלים ומו”ל העיתון ‘ישראל היום’ ובעלת רשת בתי קזינו ומרפאות טיפול בעזרת מתאדון, פירטה בסוף השבוע במאמר בעיתון שבבעלותה נימוקים רבים נגד כוונת הממשלה לבצע לגליזציה לקנאביס.
טענתה של אדלסון, לפיה קנאביס הוא ‘סם שער’ (Gateway Drug) לסמים קשים יותר, נחשבת בימים אלו מיושנת. למעשה, הנגישות של צרכני קנאביס לסמים ‘קשים’ היא דווקא בגלל האיסור החוקי על קנאביס שמלכתחילה שם אותו באותו סל ‘סמים’ יחד עם קוקאין, הרואין ודומיהם.
לא סם שער, סם יציאה
האמת הפוכה. מחקרים רבים מתייחסים היום לקנאביס דווקא כאל כלי עזר בגמילה של נרקומנים מסמים קשים ומסוכנים יותר. קנאביס רפואי הוכח כאפקטיבי לטיפול בסימפטומים של גמילה, והוא עדיף על מתאדון, סוג של הרואין סינטטי המסופק למכורים במרפאות אדלסון, כי היא אינו ממכר ובלתי אפשרי למות ממנו ממנת יתר.
כך למשל, לפי סקירת מחקרים שביצעה חברת הקנאביס Colombian Care, ושהובילה למחקר המשך באוניברסיטת קולומביה ובמוסד ללימודים פסיכיאטרים בניו יורק, שימוש בקנאביס רפואי במעקב צמוד של רופא מוביל להתייצבות, מפחית, ואף מפסיק לחלוטין שימוש באופיאטים אצל 62% מן הנסקרים.
כלומר – לא סם שער, אלא סם יציאה.
מלחמת האליטות במיעוטים
וממתי אנחנו אוסרים את השימוש בחומרים כי הם שנויים במחלוקת מבחינה בריאותית? מחקרים רבים ומפורטים מתעדים את נזקי האלכוהול, אותו אלכוהול המוגש לכל דורש בבתי הקזינו של גב’ אדלסון ובפאב הסמוך למקום מגוריך.
גם סיגריות מזיקות מאוד ואין בהן שום תועלת, ובכל זאת, גב’ אדלסון לא קוראת להוציא אותן מחוץ לחוק ולהפליל את המשתמשים בהן. יש גם אינספור מחקרים על התמכרות להימורים, אך גב’ אדלסון לא דורשת להוציא את בתי הקזינו שלה מחוץ לחוק, להפך.
אין ספק כי אם גב’ אדלסון היתה טורחת ללקט מחקרים שליליים על אלכוהול, סיגריות והימורים, תמונת המצב המתקבלת היתה גרועה הרבה יותר. אלכוהול וסיגריות הורגים מיליוני אנשים, הימורים מחריבים את חייהם של מיליונים נוספים – אך גב’ אדלסון אינה דורשת לעצור זאת, לא.
לאורך השנים ראינו פעמים רבות מספור, כי המלחמה בסמים קלים היא למעשה מלחמה נגד מיעוטים. היא החלה בשנות החמישים בארה”ב כחלק מהמאבק נגד המהגרים המקסיקנים, שהקנאביס היה חלק מתרבותם, והמשיכה בתקופת רייגן כחלק ממאבק אתני נגד שחורים. גם בישראל, רשויות האכיפה נוטות להתמקד במיעוטים או קבוצות מוחלשות, ולבצע נגדן אכיפה סלקטיבית.
אם מכור צריך עזרה, התשובה היא לא משטרה
אדלסון מבצעת מניפולציה כאשר היא קובעת ש”המחקר הרפואי עדיין בחיתוליו”, וכי “השיח הרפואי סובב סביב ה-CBD שהוא רכיב קנאביס שאין לו השפעה פסיכואקטיבית”, כלומר רכיב שבעגה המוכרת לא גורם ל’סוטול’.
המחקרים כמובן עדיין לא הסתיימו, אך כבר היום המוני חולים בעולם מטופלים בקנאביס רפואי בגין שלל מצבים, מסרטן ואפילפסיה דרך פוסט טראומה ועד פרקינסון ואלצהיימר. רוב רובם של מטופלים אלו עושים שימוש דווקא ברכיב THC, שהוא החומר שנותן את אותה “תחושת סוטול”, המלווה בשיכוך כאבים.
מבעד למסך האינטרסים, לא נותר אלא לחזור על האמת הברורה: גם אם לחומר מסוים יש השפעות שליליות, התשובה לכך היא לא הפללת משתמשיו. אם אנשים מתמכרים לעישון, להימורים, לאלכוהול – צריך לטפל בהם, והמשטרה היא לא גורם מטפל.
אם אדם צורך סם כדי לברוח ממציאות חייו וזקוק לעזרה, התשובה לכך היא עובד סוציאלי ומטפל, לא שוטר ולא סוהר. כלא הוא מקום המיועד לאנשים שפוגעים בזולתם, לא לאנשים הסובלים מבעיות בחייהם. מישהו, חוץ מגב’ אדלסון, חושב שהמשטרה ושירות בתי הסוהר יהיו הגורם המטפל שיסייע להם לפתור את הבעיות בחייהם?
קנאביס עדיף על אופיאטים
אבל זהו איננו הדבר היחיד שגב’ אדלסון שוכחת, באופן נוח לקידום האג’נדה שלה – היא שוכחת גם את התועלות הרפואיות של קנאביס, שהן רבות מספור כמעט.
כותב שורות אלו, הסובל מפיברומיאלגיה, נמצא בתהליך לקבלת אישור לקנאביס רפואי. למרות שראומטולוגים ורופאי כאב בכירים קובעים כי קנאביס יכול לטפל היטב בסבל של חולי פיברומיאלגיה, אנחנו איננו זכאים לקבלת רישיון כזה.
המערכת הרפואית קובעת כי מצבם של חולים יכול להשתפר באמצעות טיפול מסוים, אך המערכת הביורוקרטית מונעת אותו מהחולים, בחסות דעות קדומות, כמו אלו שאדלסון מייצגת.
כדי לקבל רישיון לקנאביס רפואי, שלדעת הרופאים יהיה הטיפול המיטבי למצבי, הנוהל דורש ממני להיות מטופל שנה שלמה בתרופות אופיאטיות. אלו הן תרופות ממכרות, מזיקות מאוד, בעלות תופעות לוואי קשות, שעלולות לגרום למוות.
קנאביס הוא טיפול עדיף על תרופות אלו בכל קנה מידה – הוא הרבה פחות ממכר, תופעות הלוואי שלו בטלות בשישים, והוא לא יכול לגרום למוות, בעוד תרופות אופיאטיות הורגות אלפים ברחבי העולם ואף זכו כבר לכינוי “מגפת האופיאטים”.
למעשה, מדינת ישראל מעדיפה ודורשת שחולי פיברומיאלגיה ינסו מדבקות מורפיום, סם קשה ובעל פוטנציאל התמכרות שסופו עלול להיות קטלני, רק כדי להימנע מלתת לי קנאביס, סם קל בהרבה שלא מסכן אותי. איזה מין היגיון יכול להצדיק דבר כזה?
הכותב, עומר כץ, הוא פעיל חברתי וראש ארגון “האנשים שברחוב” העוסק בשינוי המדיניות הציבורית כלפי חסרי בית, דרי רחוב ואנשים בסיכון להיפלט אליו.
