מחפשת כיוון: מחוץ למרוץ העכברים
פרק 2 בסיפורה של הילי בילי בת חור בגרב: עד כמה הקנאביס עוזר להתמודדות עם קשיי החיים וחרדות היומיום? “זה יותר מסאטלה, זה הרבה יותר מרק הירגעות, אני רוצה להזרים את הדם ללב, לריאות, למח, לפתוח את קנה הנשימה ולנשום.”
כמו הרבה מבני דורי, גם לי יש “בעיות כלכליות”. אני מתעבת את מרוץ העכברים ולפעמים, למרות שברור לי הצורך המידי (ולטווח הארוך) בהשתתפות במרוץ, אני מוצאת עצמי מרימה ידיים, בחוסר מוטיבציה מוחלט להתמודד עם משהו. נושאת על עצמי שילוב של שלל לחצים, כאבים, עומסים ותסכולים, בשילוב עם מזג אוויר מגעיל מהרגיל, ב”עיר” מגעילה מהרגיל, מצאתי את עצמי קצת קורסת. אז אחרי שבפוסט הקודם כתבתי כמה שאני לא צריכה באמת לעשן ושאני רק רוצה, הפוסט הזה מתחיל בהתקף החרדה שלי.
זה מתחיל בבחילה, שום דבר לא יכול להיכנס לפה, כל מה שאני זה רוצה להקיא את כולי החוצה. ואז הנשימות מתחילות להתקצר, אחר כך לצפצף, אני מנסה להשתעל. יש לי סחרחורת ואני מנסה להתכופף ולהשתעל. אני מעמעמת אורות, מנטרלת ריחות ומנסה להתקלח במים חמים ומהבילים שיזרימו את הדם והנשימה, עם המון המון אדים. אני כבר מרגישה את הריאות שלי גדושות, החמצן שם דליל. אני לבד בבית ואני מנסה ליצור קשר עם אנשים כדי להירגע. מישהו עונה בפייסבוק. אני אהיה בסדר. מישהו בא. בלילה הזה לא הצלחתי לישון לרגע. המוח והריאות שלי מרגישים תחת לחץ, זה יותר מ”סאטלה”, זה הרבה יותר מרק הירגעות, אני רוצה להזרים את הדם ללב, לריאות, למח, לפתוח את קנה הנשימה ולנשום.
ומתוך המקום הנמוך הזה שבו כל מה שבא לי זה להתכסות בשמיכה עד מעל הראש ולשכוח מהעולם שממשיך לזוז מהר מדיי, כשכל מה שבא לי זה לבכות את עצמי עד להיעלמות, אז נכנס לחיים שלי מישהו, פסיכי לגמרי, עם נשמה ענקית, טובה ומהפכנית שלא תיארתי לעצמי שאני אפגוש דווקא פה, דווקא במקום הזה שנראה לי חסר תקווה לחלוטין, אני מוצאת מקום שבו קצת יותר נח לי להיות עצמי.
ואולי גם בזכותו, אני חושבת שהגיע הזמן שאגלה שמלבד חרדתיות ואסטמה קלה עד בינונית, אני לוקה גם באקטיביזם חמור. לפעמים אני מרגישה שהיקום דורש ממני גמילות כפויות מאותו אקטיביזם, זה מקשה לי על הלב לפעמים, האקטיביזם הזה. אבל זה מי שאני ותמיד מאוד מושך אותי להיות אקטיביסטית כי אני מרגישה שזה המקום שלי, שאני באמת טובה בזה, שאני באמת מסוגלת לשנות משהו.
אז בעצם זה שילוב של כמה דברים: האקטיביזם שלי פוגש אותי עוד פעם במקום נמוך, אבל הפעם כשאני עוד מצליחה לנגוס לחיים בבוהן לפני שהם בורחים ממני, וגם המהפכן הזה שנכנס לי פתאום לחיים, הם מקימים אותי לעמוד על שתי רגליים קדמיות, אני מוציאה את הראש מהחול, הרבה דברים מתחילים ליפול בדיוק למקום שלהם. לא 70,000 ש”ח לחשבון בנק, אבל הזזתי את עצמי לחתום על כמה מסמכים שאולי איכשהו יסדרו שיהיו לי פחות התקפי חרדה. ברור שזו מחשבה שבאה אחרי חופשת מחלה של מנוחה ותה ותרופה טובה טובה.
החומר לא תמיד הכי טוב, בדרך כלל הוא לא, והוא גם ממש יקר, אבל דווקא עכשיו, בשעה שאנחנו באמת מסתכלים למציאות המרה בעיניים, אנחנו מוצאים נחמות קטנות ואדירות והמון תקווה לעולם חדש מדהים, בהיר, טבעי ומואר. אני מאמינה שבימים אלו אנחנו קרובים מאי פעם להשיג את הדרך אל החופש. ירד כבר הגשם הראשון והשקה את הזרעים, אני מריחה את העתיד והוא ירוק והוא חופשי והוא לשבת בשבת בבית קפה על חוף הים, לשתות הפוך או תה קר ולעשן את הג’וינט הכי ריחני שאפשר עם האנשים שהכי כייף לעשן איתם כשכולם סביבנו מריחים כמה שזה מותר ואפילו רצוי. ואיזה קטע שאחרי שעישנו ג’וינט גם שילמנו וקמנו והלכנו משם ושום דבר רע לא קרה. בתל אביב אני יודעת שזה לגיטימי לעשן בציבור, אבל מחוץ לתל אביב הרבה פחות התנסיתי בזה, מלבד ישיבה בפארקים בתקופת התיכון.
לסיכום, התקף החרדה האחרון עורר בי את כל מי שאני. חשפתי את כל הקלפים ועכשיו כל מה שנשאר מולי זו אני. ולמען האמת, אני דיי מרוצה מהמקום הזה, אני מרגישה טוב, ממש טוב. מרגישה במקום הנכון לי עכשיו, ואני מרגישה שאני בדרך להגיע למקום שאני רוצה להגיע אליו, אני מקווה שאלו לא יהיו חלומות באספמיה ותקוות שמתנפצות בפרצוף. אני יודעת שיש קהילה גדולה של אנשים שיש לי איתם חלום משותף ושאני לא יכולה לשבת בצד ולחכות שזה יקרה, אני צריכה להיות חלק מזה. אני צריכה לעשות שזה יקרה. אני ואתם.
לפרק הקודם בסדרה, “האם שווה להיות חולה“, לחצו כאן.
ראו גם: כוכב הקופים – סיפור אמיתי (סדרת מידע בזיוני)
