המאבק לזכויות הלהט”ב הוא פריבילגי לעומת המאבק ללגליזציה

מפעם לפעם אנו כתומכי המאבק להפסקת הפללת צרכני וצרכניות הקנאביס נחשפים ליחס התקשורתי המאוד מפרגן למאבק הלהט”ב ושואלים את עצמנו – איך זה שהתקשורת מתגייסת כולה כגוף אחד מאחורי מאבקי הלהט”ב ומבקשת בעניין זה את ההתייחסות של כל חבר כנסת וכל שר ובכל הזדמנות וכמעט בכל ריאיון, ובו בזמן מתעלמת כמעט לחלוטין מהמאבק לזכויות שוות לצרכני קנאביס וספקיהם? 

הטענה הזאת על אפליה מבחינת היחס הציבורי ובעיקר התקשורתי כלפי שני המאבקים נשמעת לא מעט בשיחות פנימיות על ג’וינט. על פי הטענה, אין שום איסור פלילי כנגד אורח חיים להט”בי, ישנם גיבורי תרבות רבים מהקהילה, ויתרה מזאת – מאבקי הלהט”ב עוסקים בסופו של דבר בסוגיות שוליות, לעומת המאבק להפסקת הפללת צרכני הקנאביס החשוב בהרבה. לדוגמה, מאבק הלהט”ב הוא על דברים כגון “הזכות שפקיד מדינה עם זקן וכובע שיש לו תואר ‘רב’ מה שמבטיח מבעוד מועד שאותו פקיד יאמין שיחסים להט”בים הם תועבה, ירשום בחוברת שמדובר בבני זוג נשואים”. זה לא שולי? מה לגבי המאבק הקדוש של הלהט”בים למען “הזכות ששנה אחרי שנפרדים שלישיית פקידים עם כובעים וזקנים יכפו על הצדדים לבזבז ימים שלמים על מנת שאותה שלישיה מיותרת תחטט בצורה חולנית במערכת היחסים שלהם בטרם יתנו אישור למחיקת הרישום כנשואים לא לפני שאחד הצדדים זורק על השני כפכף”?

על פניו, נראה שמאבק הלהט”ב הוא לא עניין מיוחד ואולי אפילו מיותר – רוצים לחיות ביחד? תחיו! למי אכפת מה אומר פקיד עם זקן וכובע? הרי ההכרה הכלכלית כבני זוג תקפה בישראל גם על בני זוג בני אותו המין. אפשר אפילו להגדיל ולטעון שמדובר במאבק פריבילגי שמבקש את הזכות “לשכור שירותי אישה לצורך שימוש בגופה כתא לגידול ילד שאינו קשור אליה באופן ביולוגי ואז לקחת ממנה את הילד ולאסור עליה כל קשר איתו”, מה שנקרא “פונדקאות”, ועוד בנוסף גם להגביל את התמורה שאותה גברת נחמדה מקבלת. בואו נגיד שזה לא בדיוק מאבק שהוא מיסודות החברה, בלשון המעטה.

מאבק הקנאביס הרבה יותר חשוב!

אז איך בכלל אפשר להשוות מאבקים פריבילגיים כאלה של להט”בים שמבקשים דברים חסרי משמעות או בונוסים שלאחרים אין, למאבק הכל כך צודק לביטול הגדרת צרכני הקנאביס כעבריינים פליליים אשר מסתכנים בעבירה שהעונש עליה בספר החוקים הוא שלוש שנות מאסר בגין צריכת פרח קנאביס ועשרים שנות מאסר(!) על כל מעשה אחר בו? איך אפשר להשוות את המאבק לזכות להתחתן אצל רב, בניגוד לרצונו, למאבק לשחרור אלפי אסירי קנאביס שלא פגעו באף אחד אלא רק צרכו, גידלו, עיבדו או מכרו פרחי קנאביס? למה המאבק לזכות לשכור רחם של אישה בכסף חשוב יותר מהמאבק למחיקת עשרות ואף מאות אלפי רישומים פליליים שהרסו והורסים חיים של אנשים? להפסקת הרדיפה המטורפת והאפליה הבלתי נתפסת כנגד צרכני וצרכניות הקנאביס וספקיהם בכל אחד מתחומי החיים? 

אז מה טוענים צרכני הקנאביס ותומכי הלגליזציה באותן שיחות פנימיות בהן אומרים דברים שאיש כמעט לא מעז להגיד בפומבי ושבודאי אני הולך לספוג בגינם תגובות נאצה? ש”עם על הכבוד ללהט”בים, ואני לגמרי איתכם, מאבק הקנאביס הרבה יותר חשוב!”

בתגובה לטענה הזאת יישמעו מצד תומכי מאבק הלהט”ב, לרוב, בנוסף לפריקת זעם, שתי תשובות עיקריות:

• שצרכני קנאביס “בחרו” לצרוך קנאביס ולהט”ב “נולדו ככה”
• ש”את הלהט”ב רוצחים במצעדי גאווה ואת צרכני הקנאביס לא”

ובכן – שתי התשובות הללו שגויות בעליל. על מנת להפריך אותן, אני רוצה לספר לכם מעט היסטוריה על מאבק הלהט”ב, וכשאני אומר “לכם” אני לא מתכוון רק לתומכי לגליזציה שקוראים את המאמר כאן במגזין קנאביס אלא גם לבני ובנות קהילת הלהט”ב שאולי נכנסו לקרוא אותו בזעם בשל הכותרת הפרובוקטיבית. מספיק להבין מעט מאוד מההיסטוריה של המאבק הלהט”בי כדי להבין את שני צדי הדיון, ואפשר גם ללמוד ממנו לא מעט.

פעם גם להיות הומו היה לא חוקי

מקור האפליה נגד הלהט”ב הינו במונותאיזם. במדינות נוצריות ומוסלמיות להט”ב היו מוצאים להורג כסוטים, כופרים או מכשפות. ישנן מדינות בהן התופעה הזו עדיין מתקיימת. בארה”ב החלה רדיפה אזרחית אחרי להט”בים לאחר מלחמת העולם השניה. הלהט”ב נאנקו תחת המגף הציבורי, זזו לשולי החברה וניסו בשקט ובזהירות לבנות לעצמם חיים שקטים. שיא המאבק הלהט”בי החל בסוף שנות השישים המאוחרות, תקופת וודסטוק, לאחר מהומות סטונוול. בשנת 1970 כבר החל מנהג “מצעד הגאווה”.

נשאלת השאלה: למה המאבק הלהט”בי פחות זכור מאותה תקופה? אנחנו הרי רואים הרבה תמונות של יחסים בין גזעיים, כלומר בין שחורים ולבנים מאותה תקופה, אבל הרבה פחות תמונות של יחסים בין בני אותו המין. למה? הסיבה היא שבאותם זמנים יחסים חד מיניים נחשבו פסולים ואף בגדר עבירה פלילית, בפרט ובעיקר בנוגע ליחסי מין בין גברים הומוסקסואליים המבצעים “מעשה סדום” – עבירה שבוטלה בפסיקת בית המשפט העליון בארה”ב רק בשנת 2003(!). ככלל היתה התעלמות עקרונית מעבירות אלו אבל היו מקומות שראו בהתנהגות הומוסקסואלית כפסיכופטיות ממש וכמחלת “נפש” שהייתה יכולה להוביל לאשפוזים כפויים ולהתעללויות מצד הממסד הפסיכיאטרי.

התפיסה המקובלת של האליטה השלטת באותם ימים היתה שהומוסקסואליות ולהט”ב בכלל, הן בחירות סוטות של אנשים חולים ששונאים את המין השני בעקבות טראומות ילדות ו/או התעללות מינית שספגו.

זה שאני “בוחר” הופך אותי לאשם? 

מזכיר לכם את אחת הטענות ה”מצדיקות” את ההתעלמות מהמאבק להפסקת הפללת צרכני הקנאביס שהזכרנו קודם? הנה פה עולה טענת “הבחירה” – מותר לי להעניש אותך כביכול כי זו בחירה שלך לבצע את “הפשע” או לא.

אלא שטענה זו שגויה משני טעמים: 

הטעות הראשונה היא שלמעט בהקשרי גזע, תמיד אפשר לטעון שיש בחירה גם אם היא לא קיימת, כפי שהלהט”ב צריכים לדעת אם כי למרבה הצער עבר מספיק זמן כדי שרובם המוחלט אפילו לא יודעים שכך נטען כלפיהם בעבר. רבים מצרכני הקנאביס לא עושים זאת מבחירה חופשית, אלא כצורך גופני או רגשי. ה”בחירה” היא פיקטיבית כאשר האלטרנטיבה היא סבל, ולכן צרכני הקנאביס לא “בוחרים” יותר מאשר הבחירה של להט”ב.

הטעות השניה היא שאנשים בוחרים גם לשתות מיץ. האם מרכיב הבחירה הזה, כשלעצמו, מצדיק הפללה של שותי המיץ? התשובה היא כמובן שלא. עבירה פלילית היא קביעה חברתית לפיה יש להפעיל אלימות ממוסדת כנגד קבוצת אנשים מסוימת, כלומר – צריך להצדיק את הפסול בהתנהגותם ללא קשר למרכיב הבחירה. האם צריכת קנאביס היא פסולה חברתית כשלעצמה? התשובה היא שלא, ולכן אין מקום לעבירות פליליות ולאלימות ממוסדת נגד צרכני הקנאביס וספקיהם.

אז מדוע מפרגנים למאבק הלהט”ב ומתעלמים מהמאבק ללגליזציה?

עם התפתחות מדעי המיניות, התפיסה לפיה יחסים חד מיניים הינם תוצאה של טראומת ילדות נעלמה, ומקובל היום לחשוב שזוהי העדפה טבעית ואולי אף מולדת. לפיכך, הלגיטימיות של טיעון ה”בחירה” כנגד להט”ב כורסמה עד דק. אמנם הלהט”ב הצליחו להיאבק ולבסוף גם לקבל את זכויותיהם, אך בכל מדינה מונותאיסטית עדיין טבועים בחברה שורשי השנאה כלפיהם, שמקורם בתנ”ך. אפילו שם העבירה, “מעשה סדום”, הוא שם תנכ”י שמרמז על העיר שהושמדה על ידי האל על כל יושביה, זקנים, נשים, טף, בעלי חיים ורכוש. אף אחד ושום דבר לא קיבל חנינה מרוב שהעיר מלאה “בכפירה ותועבה”. כתוצאה, עדיין יש הסתה נגד להט”ב ונסיונות לספק להם טיפולי “גמילה” מלהט”ביות בכפייה הקרויים “טיפולי המרה”. הם אכן סובלים מאלימות ואפליה ובהחלט זה צריך להיפסק. 

אך האם צרכני הקנאביס וספקיהם לא סובלים מאלימות ואפליה? האם לא מספיק שכל שוטרי משטרת ישראל, כל התובעים, כל הפרקליטים, כל השופטים, מקצים חלק מזמנם כדי לרדוף, לתייג, לכלוא, להכות, ולפעמים אפילו להרוג את צרכני הקנאביס וספקיהם? יש מדינות, כמו הפיליפינים ובקרוב אולי גם ברזיל, בהן מדיניות הרצח וההרג הממוסדים כנגד צרכני קנאביס וספקיהם צריכה כבר להיות מוגדרת כפשע נגד האנושות. 

אם כך, מדוע היחס התקשורתי כלפי צרכני וצרכניות הקנאביס וספקיהם גרוע כל כך לעומת היחס למאבק הלהט”ב? התשובה היא פשוטה מאוד – פער בלגיטימציה. הלהט”ב נתפסים כאוכלוסייה מאוד לגיטימית בקרב האליטות ומקבלי ההחלטות בתקשורת, בעוד שצרכני הקנאביס ובעיקר ספקיהם הלא חוקיים נחשבים כאנשים פסולים. לפיכך, בשורה התחתונה, הסיבה שהתקשורת נותנת יותר גיבוי למאבק הלהט”בי היא לא שהוא צודק יותר, או חשוב יותר. הסיבה היא שתקשורת המיינסטרים היא עסק, ולכן יותר קל לה לתמוך בדברים שקהל היעד שלה תומך בהם.