“לא רוצה לקום כל בוקר למלחמה” – בכירה בתעשייה עוזבת הענף

לפני ארבע שנים בערך החלטתי שאני רוצה להיכנס לתעשיית הקנאביס. חשבתי שזה מקום שאוכל להרגיש בו שאני קמה כל בוקר לעשות טוב בעולם.

עבדתי קשה מאד כדי להיכנס. ממש. הכרתי המון א.נשים נפלאים.ות, הקמתי עם שתי שותפות יקרות קהילה לנשים בתעשיה WomenCanCann, נכנסתי לסטארטפ סופר מעניין שפתח לי צוהר לעולם המרגש של בריאות נשים ובתוכו התחלתי את היצירה המקצועית שהכי מרגשת אותי עד היום; הפודקאסט שלי ירח מלא.

עברתי את הקורונה, אינסוף כנסים ומיטאפים, פגישות עם המון חברות וטיפוסים שונים ומשונים עד שהגעתי אל חברת בול פארמה. הייתי מאושרת שהשגתי את היעד הנכסף. נכנסתי ללב התעשייה.

אבל, כדברי המשורר, “דברים שרואים משם לא רואים מכאן”. המציאות שהתגלתה לי הייתה רחוקה *מאד* ממה שחשבתי שאפגוש.

שוק הקנאביס המקומי בחוויה שלי הוא שוק בפוסט טראומה מתמשכת. המטופלים (או הצרכנים, תלוי לאיזו אסכולה אתם משתייכים) חווים על בשרם את הנסיונות המגושמים של המדינה לייצר רגולציה לחיה הזאת שלא מצליחים לתת לה שם. היא תרופה? היא סם? (מה ההבדל בכלל) היא מוצר פנאי? הם פגועים ומתוסכלים (בצדק רב) ודי שונאים את כל העולם.

חברות הקנאביס מצידן שטות כבר עשור במים שלא מפסיקים לגעוש. המדינה מטילה פצצות מימין ומשמאל ואנשים טובים (ברובם. ממש לא כולם) שמנסים לבנות מודלים כלכליים שיתנו לגיטימציה לקיום של העסקים שלהם, חוטפים את האש כל פעם ממקום אחר וזה *מאד* קשה לנהל ככה עסק.

המדינה משנה את כיוונה ואת האג’נדה שלה בכל שבוע שני: מכשירה עשרות רופאים לתת רשיונות, אז השוק גדל בקצב מהיר, אז צריך יותר תוצרת, אז היא נותנת לעשרות חקלאים היתרים לגדל את הצמח המבוקש, ואלה מצידם מגייסים הון כדי לבנות את המתקנים הכי משוכללים שיעמדו ברגולציה ובדרישות השוק. אבל אז לפתע מחליטים לקצץ בכמות הרופאים שרשאים לתת רשיונות והשוק נבלם. טונות של מוצר נשארות זרוקות על הרצפה. במקביל, המדינה מאשרת יבוא מחו”ל. ואז מבטלת את האישור לייבא, ואז בעצם מאשרת אותו שוב כי חסרה סחורה. ואז מאשרת ייצוא. אולי. בעצם… טוב כן. או לא? לא יודעת כבר. המפעלים והמשקיעים מזרימים אינסוף כסף לטובת סטנדרטיזציה של התעשיה עם הפארמה, וכל כמה חודשים יוצא עדכון שמחייב השקעות נוספות.

כל זה עוד לפני שהתחלתי לדבר על המחקר הקליני בתחום. לפני עשור היינו מובילים בעולם! פורצי דרך! אף מדינה באותה התקופה לא מצאה דרך לאפשר מחקרים קליניים בקנאביס. ישראל עשתה כברת דרך משמעותית – אוטיזם, פרקינסון, טורט ודמנציה הם רק חלק מהמחלות והבעיות הבריאותיות שנחקרו ונמצאו כמקבלות מענה ושיפור איכות חיים בעקבות השימוש בקנאביס. אבל גם כאן, המדינה סגרה את השערים כמעט לחלוטין וצוותים של חוקרות וחוקרים מחכים שנים ושורפים ממון בהמתנה לאישור המחקר המיוחל. היום, העולם מתקדם ואנחנו נשארים מאחור.

אחרי שנתיים בתוך אחת החברות המובילות בתעשייה הזאת ועבודה עם האנשים הכי טובים(!), אמיתיים וחרוצים שיצא לי להכיר- החלטתי שהספיק לי.

אני לא מעוניינת לקום כל בוקר למלחמה. מלחמה במדינה, מלחמה באנשים שאני רוצה לעזור להם, מלחמה בכל חזית. בדיוק ההיפך מהבשורה שהקנאביס מביא לעולם.

אני מקווה שתוך זמן קצר (אולי זו תהיה מורשתו החיובית של דרעי?) המדינה תיקח את תפוח האדמה הלוהט הזה ותגיש אותו סוף סוף עם גוש חמאה וקצת מלח גס מעל, זה יהיה המאנצ׳ המושלם וכולם יהיו מרוצים.

אני ממשיכה הלאה לתעשיה אחרת, לא רחוקה, ומקווה ששם אוכל לקום בבוקר בתחושת השליחות והעשייה המיוחלת.

הכותבת, יעל זילברמן-רומנו, הינה מנהלת השיווק של בול פארמה לשעבר, יוצרת ומנחת פודקאסט לרפואה מגדרית, מייסדת שותפה של קהילת WomenCanCann.