לקנאביס הייתה השפעה עצומה על התפתחות אמונה דתית כמעט בכל מקום אליו הגיע והשפעותיו על הנפש הפרידו אותו משאר צמחי המרפא וזיכו אותו במעמד קדוש. גיא קרלינסקי מפרט כיצד היה הקנאביס חלק מדתות העולם ושימש כחלק בלתי נפרד מהווייתן והתפתחותן.

מאת: גיא קרלינסקי

עוד משחר ההיסטוריה נמצא צמח הקנאביס בשימוש אנושי למגוון מטרות. קנאביס סאטיבה גודל בסין לפני למעלה מ-5000 שנים וקיימת סברה כי ביות הקנאביס החל למעשה את החקלאות בסין.

לאורך ההיסטוריה כמעט כל תרבות שנתקלה בצמח, ייחסה לו סגולות רפואיות ורוחניות רבות. הסיפור על פולחן הקנאביס הוא למעשה סיפור על דתות העולם.

ישנן שלל עדויות וממצאים שמראים כי הקנאביס שימש את הרפואה באופן נרחב בעולם העתיק. תכונותיו ההזייתיות של הקנאביס גרמו גם לעניין רוחני בו ולשילובו בפולחנן של דתות רבות.

הודו

קנאביס נמצא בשימוש פולחני בהודו באופן רציף מימי קדם ועד ימינו. האת’רא-ודה, טקסט הינדי קדוש שנכתב בין 1400-2000 לפנה”ס, מזכיר את הקנאביס כאחד מחמישה “צמחים מקודשים” ומציין אותו כ”נותן הנאה”, “מקור אושר” ו”משחרר”. ספרות הקודש ההודית אוסרת על פולחן ישיר של הצמח (הוא איננו אל בפני עצמו), אך רוכשת לו כבוד גדול ומקשרת אותו עם פולחן אלילים. אחד השמות לקנאביס בסנסקריט הוא “אינדרה-קאנה” – מזון האלים.

ראו גם: קנאביס ומין במסורת ההודית

על פי המסורת ההודית, הקנאביס מקושר לפולחן האל “שיווה”, אחד משלושה האלים הראשיים, שנודע גם כ“המשמיד” או “מחולל התמורות”. ההינדואיזם מנבא שסופו של העולם ייגרם מריקוד הרסני של שיווה שיחריב את הכל. שיווה מוצג בדרך כלל כיוגי סגפן השקוע במדיטציה בהרי ההימלאיה.

האמונה ההודית מסבירה את מקור הקנאביס ב”אמריטה”- שיקוי חיים שיצרו האלים והשדים בסיבוב האוקיינוס – סיפור בפולקלור ההודי בו אלים ושדים חוברים יחדיו ומערבלים את מי הים בדומה לערבול חלב לייצור חמאה. לפי הסיפור, טיפת אמריטה נפלה לארץ מגן עדן, וממנה צמח לראשונה הקנאביס. לפי מסורת אחרת שיווה יצר את הקנאביס מגופו, על מנת לטהר את שיקוי החיים מרעל. ההודים השייווים רואים בשיווה את האל העיקרי, מתרכזים בפולחנו ומאמינים כי קנאביס מטהר מחטאים, עוזר בחיפוש רוחני ומאחד את נשמת המאמין עם נשמתו של שיווה.

ראו גם: על הכפר מלאנה שבהימאליה ההודית

שיטת הפקת צ’אראס (חשיש הודי) מסורתית כוללת שפשוף תפרחת הצמח בידיים על מנת לאסוף שמנים ממנו. התוצר מעושן לרוב במקטרת חימר בשם “צ’ילום”.

משקה המכיל חלקי קנאביס ונקרא “בהאנג” קיים בהודו ושתייתו מהווה מנהג עתיק. על פי המסורת ההודית בהאנג היה המשקה האהוב על אינדרה – מלך האלים. לבהאנג שימוש פולחני – שתיית בהאנג למטרות הנאה אינה מקובלת בתרבות ההודית המסורתית שרואה בו קדוש.

בדומה ליתר מדינות העולם, ובהשפעתן, הקנאביס בהודו לא חוקי. עם זאת, גידול וצריכת הצמח עדיין מושרשים עמוק בתרבות ההודית. סגפנים נודדים המכונים “סאדהו” נוהגים לצרוך קנאביס בעישון צ’ילום. הממשלה ההודית, למרות האיסור הרשמי, מאשרת ומפקחת מכירה של בהאנג בחנויות מיוחדות בערים מסוימות בצפון הודו. בחגים הגדולים בהאנג נצרך בגלוי ובסובלנות מצד רשויות החוק.

ראו גם: איך זה שקנאביס לא חוקי בהודו?

סין

שימוש בקנאביס רווח בסין העתיקה למגוון מטרות רפואיות ורוחניות. הסימן הסיני לקנאביס הוא “מָה”, צורתו מסמלת שני צמחים תלויים הפוך לייבוש תחת צילייה.

המסורת הסינית מייחסת את גילוי הצמח ל”שֵנ-נונג”- שליט אגדי של סין שחי לפני 5000 שנים. משמעות השם שנ-נונג היא “החקלאי הנשגב”. הוא היה קיסר בעל ידע בוטני גדול, שלימד את העם כיצד לעסוק בחקלאות. שנ-נונג התנסה בלקיחת מאות עשבים שונים כדי לצבור ידע על תכונותיהם ולבסוף מת כשאכל צמח רעיל. תגליותיו הן הבסיס לרפואה הסינית המסורתית. ידע המיוחס לשנ-נונג נכתב בערך בשנת 100 לספירה בספר “שנ-נונג בן קאו ג’ין” – ‘חומרים רפואיים של החקלאי הנשגב’. הספר מציין שימוש ב”מה-פן” – מונח שמשמעותו המילולית היא ‘פרי קנאביס’ ואומר: “לקיחה בהפרזה גורמת לאנשים לראות שדים ולנהוג כמשוגעים, אך אדם שלוקחו לתקופה ארוכה יכול לתקשר עם רוחות וגופו הופך לאור.” ספרים מאוחרים יותר מציינים תיאורים דומים.

החל מהמאה הרביעית לספירה כתבים טאואיסטיים מציינים שימוש בקנאביס כקטורת. כתבים אלה מסבירים כי על מנת לתרגל את הטאו מיותר לצאת למסעות בהרים, אלא אפשר להתנקות ולהיטהר בעשן הקטורת, לו מיוחסות תכונות של נצחיות ואלמוות.

הרוקח הטאואיסטי טאו הונג לינג (456-536 לספירה) מספר על טכנאֵי הקסם – שאמנים, רופאי אליל, שאוכלים זרעי קנאביס בשילוב עם ג’ינסנג, צמח מרפא בעל שימוש עתיק, על מנת לנוע קדימה בזמן ולראות אל תוך העתיד.

בתקופת שושלת האן (206 לפנה”ס- 220 לספירה) השימוש הרוחני-דתי בקנאביס נזנח כמעט לחלוטין במעבר הדת השולטת מטאואיזם לקונפוציוסיזם. בעקבות מעבר זה החלו בסין לקשר פולחן קנאביס לעמים לא מפותחים בעלי אמונות תפלות. שימוש טאואיסטי מודרני בקנאביס אפשר למצוא בway of infinite harmony – “דרך ההרמוניה הנצחית”. פלג קטן בטאואיזם שכמעט ונמחק במהפכה התרבותית הגדולה של סין הקומוניסטית. פלג זה סוגד ל”מה-גו” – “עלמת הקנאביס”, דמות סינית מיתולוגית. מאמינים במה-גו נוהגים לאכול, לשתות ולעשן קנאביס שאותו הם רואים כקשור אליה בגלל שמה.

פרס

זורואסטריות, או זורואסטריזם, היא דת פרסית עתיקה, אשר נוסדה במרכז אסיה על ידי זורואסטרה, נביא הדת אשר לפי האמונה חי בפרס בסביבות שנת 1000 לפנה”ס. זורואסטריות הייתה דתה המרכזית של האימפריה הפרסית בין המאה החמישית לפנה”ס למאה השביעית לספירה, וכיום מונה רק כמה מאות אלפי מאמינים בעולם. הדת מתרכזת במאבק תמידי בין טוב לרע ורואה בעולם הגשמי מאבק בין כוחות האור לכוחות החושך.

על פי הזורואסטריות, הטוב בעולם נברא על ידי “האל הטוב” – אהורה מזדה, והרע נברא על ידי “הישות הרעה” – אהרימן. כתבי קודש של הדת מזכירים מספר פעמים צמח המכונה “הַאוּמה” – צמח גבוה וריחני, בצבע ירוק-זהב, אשר גדל בהרים ועוזר בהחלמה בריאותית, מעורר מינית, נותן עוצמה פיזית, מגביר מודעות, בעל השפעה משכרת ללא תופעות לוואי ומזין את הגוף והנשמה. המילה ‘האומה’ מקבילה למילה “סוֹמה”, שם הודי עתיק לצמח.

במשך השנים אבדה זהותו המדויקת של האומה, והועלו מגוון השערות לזיהויו הבוטני. בין היתר הוצעו הפטריות אמניטה מוסקריה ופסילוסיבין (בעלות תכונות הזייתיות), והצמחים אפדרה (צמח מרפא) וקנאביס. תיאורי הצמח והשפעותיו תומכים בטענה כי קנאביס סאטיבה הוא המועמד הסביר ביותר לזהות ה’האומה’. האומה מופיע גם בדמות ישות נשגבת אשר פוגש זורואסטרה, ולו עיניים בצבע ירוק זהב. האומה מוצג ככהן חכם ובעל תובנה וכמגן על צמחים בפסגות ההרים.

אזכור נוסף וודאי יותר לקנאביס אפשר למצוא ב”זנד-אווסטה”, ספרי קודש זורואסטרים בהם מופיע משקה המכונה “בהאנגה”, “המשכר הטוב של זורואסטרה”, מינוח שמלמד אותנו על חיבתו של זורואסטרה לצמח. מסופר בספר על שני בני אדם שנשמותיהם נשלחו לגן עדן, ושם בעזרת שתייה מקודשת של בהאנגה התגלו להם כל סודות הקיום. זהות ה”בהאנגה” ברורה יותר מאחר וגם בימינו המילה “בהאנג” משמשת בהודו לציון משקה קנאביס וצמח הקנאביס עצמו.

סקיתים

סקיתים היו קבוצת עמים שחיו באזור אוקראינה הדרומית בין המאה השמינית למאה הראשונה לפנה”ס. הסקיתים לא השאירו אחריהם עדויות כתובות בנוגע לאמונותיהם או לאורח חייהם ורוב המידע עליהם מגיע מתיעוד יווני מאותה תקופה.

ההיסטוריון היווני הרודטוס, המכונה “אבי ההיסטוריה” ונחשב לאחד ממתעדי ההיסטוריה הראשונים בעולם, מתאר בספרו “היסטריוס” (440 לפנה”ס) את הסקיתים “רוחצים” בסאונה של קטורת קנאביס.
התיאור כולל את מבנה מתקן הקטורת – מעין אוהל קטן מכוסה צמר ובתוכו צלחת המכילה גחלים לוחשות.

הרודטוס מספר איך הסקיתים נהגו להשליך את זרעי הקנאביס (כפי הנראה התייחסות לכלל התפרחת המכילה שמן – זרעים, פרחים וגבעולים, ולא רק לזרע עצמו) על הגחלים, אשר שחררו אדים “יותר מאשר כל סאונה יוונית”, וגרמו לסקיתים לצעוק מאושר. לדברי הרודטוס, זה היה המרחץ היחיד של הסקיתים, והם אף פעם לא רחצו במים.

באזור שינג’יאנג בצפון מערב סין נתגלו מומיות השייכות כפי הנראה לשאמאנים סקיתים. בסמוך לראשי הגופות נמצאו שקים של קנאביס וההשערה היא כי למתים שנמצאו היה עניין רוחני בצמח.

ראו גם: קנאביס היה מותר הרבה לפני שהיה אסור

נורדים

העמים הנורדים חיו באזור סקנדינביה וצפון גרמניה בעידן הויקינגי, ואמונתם כללה פנתאון אלים נרחב. הנורדים קישרו את הקנאביס לאלה הנשית “פרייה”- אלת הפריון, האהבה, היופי והמיניות.

הם האמינו שפרייה חיה בפרחים של נקבת הקנאביס, ושעיכול הפרחים מועיל לפוריות ובעל השפעה קדושה. בתקופת קציר הקנאביס, הויקינגים היו עורכים פסטיבל מין גדול להוקרת האלה וכתבים לטיניים מהתקופה מציינים את החגיגות, אך לא מפרטים, בטענה כי אופיין גס מדי.

באוגוסט 1903 נתגלתה ספינה ויקינגית שנשתמרה היטב בתל חפירות בחוות אוסברג שבנורווגיה. בספינה נמצאו שלדים של שתי נשים, כנראה ממעמד גבוה ולהן זרעי קנאביס. סברה מקובלת היא שמדובר בשאמאניות, כוהנות של האלה פרייה.

ראסטפארי

ראסטפארי היא תנועה דתית שהוקמה בג’מייקה בשנות ה-30 של המאה העשרים. התנועה סוגדת לקיסר ‘היילה סילאסי’ מאתיופיה ורואה בו את התגלמות האל (ג’ה) עלי אדמות. האמונה הראסטפארית התפרסמה בעולם בעיקר בעקבות מוזיקת הרגאיי ובייחוד הזמר בוב מארלי.

ראו גם: נאשם בגידול מריחואנה זוכה לאחר שטען כי קנאביס הוא חלק מדת הראסטפארי

הראסטפארי היא אולי התנועה הדתית המזוהה ביותר עם הקנאביס, לו חלק מרכזי באורח החיים. שימוש פולחני של ראסטפארים בקנאביס היה קיים משלב מאוד מוקדם בדת, ומתועד כבר בשנות ה-40, כעשור לאחר ייסוד התנועה.

הראסטפארי מזהים את צמח הקנאביס כ”עץ החיים” המקראי ולכן רואים בו קדוש. הקנאביס מהווה חלק בלתי נפרד מה”ריזנינג” (reasoning), מנהג בו הגברים יושבים ביחד ודנים בחיים ובאמונה תוך כדי עישון קנאביס מ”צ’אליס” – כלי עישון עשוי אגוז קוקוס וצינור. הריזנינג מהווה חיפוש של “האמת” והקנאביס עוזר לפיהם לראיית האמת.

לפי הראסטפארי קנאביס, או גאנג’ה, עוזר בטיהור, הרגעה, שלווה וקירוב הנפש לג’ה. הראסטפארי מאמינים בתנ”ך ובברית החדשה ומפרשים פסוקים רבים בהם כקשורים לקנאביס. על פי האמונה קנאביס היה הצמח הראשון שצמח והקיף את קבר המלך שלמה. עישון גאנג’ה לפיהם הוא מנהג עתיק שמקורו בתרבות האפריקנית ממנה נחטפו אבותיהם לעבדות במערב. המאמינים רואים בטקס חיבור לשורשים האפריקנים שלהם.

חוקרים מאמינים כי המקור למעמד הקדוש של הצמח נבע מהגירה המונית של הודים לאזור האיים הקריביים אחרי תקופת העבדות. ההערכה היא שהג’מייקנים למדו מהמהגרים ההודים את פולחן הצמח, יחד עם חלקים רבים בתרבות ההינדית.

ראייה לסברה זו אפשר לראות במונח הראסטפארי הנפוץ ביותר לצמח- “גאנג’ה”, מילה ממקור הודי שמשמעותה קנאביס, וכן בדמיון החיצוני בין סאדהו – נזירים הודים, לראסטות – חכמי דת ראסטפאריים אשר לא נוהגים להסתפר או להתגלח, שיערם אסוף ב”ראסטות” – צמות ארוכות הנוצרות באופן טבעי בשיער (דרדלוקס), והם מקפידים על אורח חיים טבעוני.

ממצאים ארכיאולוגים מראים כי הצ’אליס, כלי עישון ראסטפארי, מקורו באזור דרום אסיה שם נמצאו כלי עישון עשויים קוקוס.

התנועה הראסטפארית קמה לעולם בו קנאביס כבר היה מחוץ לחוק במדינות רבות, כולל בג’מייקה, שם החל איסור הצמח ב-1913. הראסטפארים מתייחסים לאיסור כרדיפה, הם רואים בממשלות העולם “בבל” (בבילון, פרשנות לנבואה תנ”כית), כח מושחת המונע מאינטרסים כלכליים וכולל ממשלות, תאגידים, תקשורת, ודברים נוספים שנתפסים כ”מושחתים”. קנאביס מזוהה כחומר בעל כח השפעה עצום אשר פותח את מוחם של אנשים לאמת, דבר העומד בבירור נגד האינטרסים של בבילון ולכן נרדף על ידי החוק.

יהדות

סברה מקובלת במשך השנים הייתה שקנאביס לא מופיע במקורות היהודיים ולא קשור לפולחן האל ביהדות. בסברה זו מחזיקים היום רוב היהודים הדתיים, שעדיין רואים בקנאביס “סם מסוכן”. מחקרים הטוענים אחרת מקבלים כיום חיזוקים מהציבור ומשנים תפיסה בנוגע למקורות היהודיים של קנאביס.

ראו גם: המקורות התנ”כיים של השימוש היהודי בקנאביס
ראו גם: האם הרמב”ם היה תומך בלגליזציה?

הקשר ראשון בין קנאביס לת”נך נעשה על ידי האנתרופולוגית הפולנית שולה בנט ב-1936. בנט מראה כי המקור למילה “קנאביס”, שהגיעה ללטינית מהמילה הסקיתית לצמח (קנאביס), הוא בעצם במונח השמי “קנה בושם” המופיע גם בתנ”ך.

ראו גם: קנאביס בתנ”ך

אטימולוגים מציעים כי המילה המשיכה להתפתח לצורות “קאנאב”, “קאנאף” ולבסוף למילה האנגלית “המפ” המתארת את הצמח.

קנה בושם מופיע בתנ”ך בהוראות שנותן אלוהים למשה להכנת “שמן משחת קדש” (קנה בושם מעורב במור, קינמון ושמן זית) להקטרה ב”אוהל מעד”. בתקופת התנ”ך המשחה זכתה למעמד קדוש, היא הוקטרה בבית המקדש, ונהגו למשוח בה מלכים.

כשתורגם התנ”ך ללטינית, קנה בושם תורגם כ”קלמוס”, מין צמח מרפא. התרגום השתרש ונחשב עד לאחרונה למדויק. הביטוי “קטורת סמים” מופיע כתיאור הפולחן של אהרון הכהן הגדול. המילה “קנה” מתארת צמח מוקטר כקרבן. השימוש בקטורת, הקישור לאוהלים והעניין הפולחני מזכירים תיאורים של שימוש העמים הסקיתים בצמח. דמיון זה מוסבר בקרבה הגאוגרפית בין העמים וביחסי מסחר הדוקים שקיימו.

ראו גם: קנאביס בנצרות – האם ישו השתמש במריחואנה?

סיכום

לקנאביס הייתה השפעה עצומה על התפתחות אמונה דתית כמעט בכל מקום אליו הגיע. השפעותיו על הנפש הפרידו אותו משאר צמחי המרפא וזיכו אותו במעמד קדוש. אנשי הדת והחכמה בעבר ראו בקנאביס מתנה מהאלים, וכלי המקשר בין אנשים ובין נשמת האדם ליתר הבריאה.

גם היום, עם ירידת מעמד הדת בעולם המערבי, הקנאביס פותח לאנשים רבים דלת לעולם רוחני ושלווה פנימית. גם ללא דת, קנאביס יכול לספק חוויה מיסטית משמעותית למשתמש בו.

האיסור על הצמח ורדיפתו במאה השנים האחרונות גרם לתדמית שלילית לו ולמשתמשים בו. מה שפעם במקומות מסוימים נחשב למפתח את הנפש, קושר ללמידה וזוהה עם חכמי החברה, כיום נתפס בציבור כמדכא שאיפות ומקושר לבטלנות וסטייה מהחברה התקינה.

ראו גם: קנאביס – כל ההיסטוריה על רגל אחת