למה בחו”ל ישראל נראית כמו מעצמת קנאביס – ובארץ לא?
ישראל נחשבת לאחת ממדינות הקנאביס המתקדמות בעולם, אך במציאות ענף הקנאביס הרפואי לא מפותח יותר מבהרבה ממדינות המערב וגם ההכרזה על מדיניות אי הפללה רחוקה מהחופש היחסי שיש לצרכני קנאביס בעולם המתקדם. מדיסון מרגולין ביקרה בישראל וחזרה לארה”ב עם מסקנות מעניינות.
מאת: מדיסון מרגולין
ישראל זוכה בעולם לשבחים רבים כמעצמת קנאביס, לא פחות. זה משהו שאתה רואה ברחובות תל אביב, שפינות בה נראות כמו חוף ונציה של המזרח התיכון. בימי שישי אחר הצהריים, לפני כניסת שבת, מעגלי תופים מנגנים בצד הצפוני של הדולפינריום, במן בית מקדש שנולד מהאפר של הדיסקוטק שהתפוצץ שם בפיגוע לפני שנים ומשקיף על הגלים הים תיכוניים.
לא רחוק משם שוכן שוק הכרמל, שוק כאוטי של מוכרים הצועקים זה על זה בעברית, מוזיקת טראנס מתפוצצת מרמקולים בקיוסקים, היפים ישראליים עם ראסטות שמזמינים אותך לקנות מהם מזכרות מנצנצות בזול ואם אתה שואל בדרך הנכונה גם אולי איזה פרח במחיר טוב.
על רקע קירות מלאי גרפיטי, גראנג’ וגאנג’, לא צריך ללכת רחוק מדי בטרם תמצא את עצמך בערפל ריחני למדי. האמת היא שהישראלים מעשנים די הרבה וויד. לפי הסטנדרטים העולמיים, ישראל היא אחת הארצות הידידותיות ביותר לקהילת ה-420. למעשה כ-27% מהאוכלוסייה בין הגילאים 18 ו-65 הדליקו איזו קטנה במהלך השנה האחרונה.
וזה לא רק עניין תרבותי. בקהיליית הקנאביס העולמית ישראל נחשבת כמובילה בעולם מבחינת מחקרים בתחום המריחואנה הרפואית – ובצדק. בשנת 1963 התגלה הטטרהידרוקנבינול, או בשמו המוכר יותר THC – הרכיב הפסיכואקטיבי העיקרי בקנאביס. גילה אותו הכימאי הישראלי השקדן, רפאל משולם, שעלה מבולגריה מיד לאחר השואה.
מאז שנות ה -60, בעוד שאמריקה מנהלת מלחמה אבודה בסמים, בישראל התפתח מחקר חלוצי ופורץ דרך בצמח הקנאביס, שסלל את הדרך למדינות כמו קליפורניה וקולורדו לפתח בהמשך תעשיית מריחואנה רפואית משל עצמן.
עם זאת, למרות המוניטין של ישראל בתחום מחקרי הקנאביס – המתנהל באופן חוקי לחלוטין וממומן על ידי אוניברסיטאות וגורמי ממשל רשמיים – תוכנית הקנאביס הרפואי שלה היא דלה באופן מפתיע. מעט מאוד חולים זכאים לקבל קנאביס רפואי ורק שמונה חברות מורשות לגדל ולמכור אותו. בינתיים הממשלה קבעה מחיר נמוך למדי, וקבוע, עבור הקנאביס רפואי, מה שהופך את התעשיה ליקרה למדי עבור יזמים וחברות המעוניינים להיכנס לתחום גם הם.
יתרה מזאת, ברוב האזורים מחוץ לתל אביב, עבירות סמים קלות כמו סחר בכמויות קטנות של וויד – אפילו סביב מרכזי היפים ידועים כמו שכונת נחלאות בירושלים, יכולים בקלות להנחית אותך מאחורי סורג ובריח אם אתה נתפס. למרות הפרסום המקיף על מדיניות ה”אי הפללה” החדשה של ישראל, שזכתה לתשומת לב תקשורתית נרחבת ברחבי העולם בחודש מרץ השנה – עבור כל מי שאינו אחד מ-28,000 מטופלי הקנאביס הרפואי במדינה, קנאביס נשאר סם בלתי חוקי הממשיך לתדלק קהילת פעילים קטנה אך נלהבת של לגליזציה.
האם המוניטין של ישראל בקנאביס הוא מיתוס?
בימי רביעי החמימים של חודש יוני, בתי הקפה של תל אביב שופעים אנשים. נראה שיש להם את כל הזמן שבעולם לשבת על שולחנות עגולים קטנים וללגום קפה בנחת, לעשן איזה קטנה ולספוג את שמש הקיץ המוקדמת, לפני החום המדברי וסופות החול המטיסים אותם פנימה ולחבק את המזגנים. קבוצות תיירים של סטודנטים אמריקנים צעירים וקולניים מתהלכים ברחבי העיר, אוחזים פלאפל ביד אחת, אייפון בשנייה, תוך שהם מצלמים תמונות של אתרים כמו בית העצמאות, האנדרטה של ראש הממשלה יצחק רבין – כשברקע, בכיכר רבין ובשדרות רוטשילד, שלטים שנראים רשמיים משהו, בעברית, בערבית ובאנגלית, קוראים “אזור ייעודי לעישון קנאביס”.
“התיירים אוהבים אותם,” מציין ‘שרדר’, אמן רחוב האחראי על הצבת השלטים. לא, אין באמת אזורים ייעודיים לעישון וויד בתל אביב. מדובר במחאה על מדיניותה המפוקפקת של הממשלה בעניין זה. ‘שרדר’, נועל כפכפים, חובש כובע של נהג משאית וחולצת טי שרט, נראה כאילו הוא נשטף מן הגלים לפני שיצא אל קרחת כיכר רבין כדי לשוחח. “זה בולשיט, לא היתה שום אי הפללה,” הוא אומר על מדיניות הקנאביס החדשה של ישראל.
על פי הצעת החוק, אשר אפילו לא נכנסה לתוקף ותופעל אולי במהלך שנת 2018, השימוש האישי בקנאביס יהיה עדיין בלתי חוקי, וכפוף לעונש פלילי. הצדק נשאר בידי שיקול דעתם של השוטרים. כל מי שיתפס על החזקת וויד יזכה לרישום בתיק הפלילי ומי שנתפס עם 15 גרם עומד בפני חוק הקובע עד שלוש שנות מאסר בכלא. בעבירה הראשונה הוא יהיה כפוף לקנס של 1000 ₪ על החזקה עצמית, וקנס בסך 2,000 ₪ בעבירה השנייה. כדי ‘לזכות’ רק בקנס במקום בהליך פלילי, עליך להודות בעבירה וזאת מבלי לקלל את השוטרים או לזרוק את הג’וינט הצידה בטעות, כי זה ייחשב לעבירה נוספת ולא יאפשר את ביטול ההליך הפלילי. בפעם השלישית שתיתפס אתה תישלח לטיפול גמילה או שרישיון הנהיגה שלך יוחרם. העבירה הרביעית כבר תיחשב פלילית. בנוסף, מספיק רק ריח של קנאביס לבדו כדי לאפשר לשוטרים לחפש בתוך הבית שלך.
המשטרה כאן גם עושה פרופיילינג לכל מי שנראה כמו משתמש קנאביס: גברים עם שיער ארוך, או עם קעקועים, פירסינג, “או כל מי שלא נראה בדיוק כמו האדם הממוצע”, אומר שרדר. “בירושלים השוטרים ממש קשים. הם יכולים למצוא חצי ג’וינט ולקחת אותך לתחנה, לחקור אותך, להשפיל אותך”.
הישראלי הממוצע, הוא אומר, מכיר בכך שמדיניות אי ההפללה אינה משנה משהו באמת. והם גם יודעים שיש סיכוי קטן למדי להשיג באופן חוקי רישיון לקנאביס רפואי. יחד עם זאת הרבה מהתוצרת הרפואית זולגת לשוק השחור. “המון מזה”, אומר שרדר. “בגלל זה אני מוכן לשלם קצת יותר כדי לקבל משהו שאני לפחות יודע שהוא מפוקח.” הוא מוציא מכיסו סיגריה מגולגלת באופן מושלם ובלי להסתכל האם מישהו רואה הוא מדליק את הג’וינט כאילו מדובר רק בסיגריה. הולכי רגל חולפים על פנינו, איש זקן מתרווח במרחק של פחות מ-30 מטרים, מזרקת המים מפכפכת, עשן ירוק עולה אל שמים נטולי עננים, והחיים נמשכים.
זו הדרך הישראלית, לקבל ולהבין שחרא קורה בחיים ולהמשיך לחיות אותם ללא קשר. למרות בעיותיה הרבות, ישראל הגיעה למקום ה-11 ברשימת המדינות המאושרות ביותר בעולם. במדינה הזעירה, הקרועה ממלחמות, נראה שהאזרחים מסתדרים בסוף. הם משרתים שירות צבאי חובה, הם מטיילים, הם מסתתרים במקלטים, הם רוקדים במועדונים, הם מתווכחים ורבים, שותים יין בלילות שבת והם לועגים לממשלה או לאויביהם.
והם מעשנים הרבה וויד. בין אם הם עושים את זה למטרות פנאי והנאה, או כתרופה – פוסט טראומה לא מאובחנת היא תופעה נפוצה למדי באומה של ותיקי מלחמות ולישראלים כך נראה ישנה זיקה מובנית לצמח הקנאביס.
ישראל לא תמיד היתה כל כך קנאביס פרנדלי. בעבר הדבר היחיד שיכולת למצוא כאן זה חשיש, שכונה אז ‘נפאס’ (“נשימה” בערבית), הפופולרי בקרב הערבים, מסביר ‘שרדר’. בשנות ה -80, כשישראל יצאה למלחמה עם לבנון, הגיעו לראשונה פרחי קנאביס אמיתיים לשוק השחור. “קראו לזה גראס,” הוא אומר. “בשנות ה-90 וה-2000 הדבר היחידי שאפשר היה לקנות כאן זה גראס בקופסה של גפרורים. זה היה נמדד באונקיות, אפילו לא בגרמים.”
הוויד חילחל אט אט לתוך התרבות, כפי שהוא עושה, דרך מוסיקה, אמנות, ספרות, דת וסלנג משותף. הרכב האלט-רוק ג’ירפות, שחבריו מכירים את עולם הקנאביס היטב, היתה פופולארית בשנות מאוד באותה תקופה. היה להם שיר בשם “רמי מואשם בהחזקת סמים קלים”. מאז כבר קיבל הקנאביס אפילו הכשר מרבנים, כל עוד אתה לא מדליק אותו בשבת.
בסביבות 2005 העשב הפך נדיר שוב. “היה לנו רק חשיש, וזה היה יקר מאוד”, נזכר שרדר. באותה תקופה קנאביס סינתטי הפך פופולרי. “השוק היה כל כך יבש שאנשים קנו את זה”, הוא אומר, גאה שהוא מעולם לא ניסה את החומר הזה בעצמו. “ואז בגיע עידן ההידרופוניקה, כשאנשים החלו לגדל קנאביס משלהם”, הוסיף.
והם עדיין עושים זאת עד עצם היום הזה, כשברקע שמועות שגידול הקנאביס הפך פופולרי במיוחד גם בקרב חרדים, שמגדלים ומוכרים אותו בעבור תוספת הכנסה למימון חייהם העניים אותם הם מעבירים בלימודי דת כל היום.
לאחר הקמת הענף במהלך שנות ה-90 ועד שנת 2012, נצטברו בישראל כמעט 10,000 מטופלי מריחואנה רפואית. בעזרת הקנאביס הרפואי ודרך הקנאביס בגידול ביתי (שנאמד בכמעט 100,000 בתים ברחבי ישראל), הגיע בסופו של דבר חומר איכותי גם לשוק השחור. ‘שרדר’ לוקח עוד שאיפה תוך שהוא חוכך אודות היסטוריית הקנאביס של ישראל. “דרך אגב,” הוא שואל, “רצית שאכטה?”
ההיסטוריה המשפטית של ישראל סביב הקנאביס מספרת סיפור קצת שונה. החלטות בית המשפט ומחקרים רשמיים שנערכו מצביעים על כך שרובם המכריע של הקנאביסטים בישראל הם אנשים נורמטיביים וממוצעים ללא רישומים פליליים, למעט שימוש בקנאביס, כך לדברי ח”כ שרן השכל. על פי החוק, אשר מתייחס עדיין לכמיליון מעשני פנאי כ”פושעים”, שימוש אישי בקנאביס עלול להוביל לעד שלוש שנות מאסר. העונש על החזקה של יותר מ-15 גרם מגיע כבר לעד 20 שנות מאסר. הענישה חמורה בהרבה מחומרת העבירה, היא מסכלת אפשרויות תעסוקה עתידיות, את היכולת לאמץ ילדים ועוד, טוענת השכל. בשנת 2016, ישראל, מדינה של 8.5 מיליון איש, עצרה 22,000 תושבים בגלל קנאביס.
“אם אתה בודק את החוקים בעולם, נניח בעיקר במדינות ליברליות, ישראל נמצאת הרחק מאחור”, אומר אורן ליבוביץ’, יו”ר ‘עלה ירוק’, מפלגת הלגליזציה של ישראל, העורך הראשי של ‘קנאביס’, גוף התקשורת הישראלי המוביל בתחומו ויו”ר הקואופרטיב הראשון לחולי קנאביס רפואי בישראל. “יש לנו מה שאני מכנה אי הפללה מזויפת. המדיניות [החדשה] שומרת את החוק הפלילי כפי שהוא היה. שוטר שמריח קנאביס מהבית שלך יכול להיכנס אליו ללא רשות, אנחנו רוצים לשנות את זה. מטרה נוספת שלנו היא להפוך את צרכני הקנאביס לנורמטיביים ככל האפשר, שלא ייתפסו כפושעים מבחינה ציבורית”. הוא קורא להסדרה של שוק קנאביס חוקי, בדומה לזה שבקולורדו. “אם הייתי צריך לנחש, ישראל נמצאת מאחורי ארצות הברית כעשר שנים ברוב הדברים האחרים, כך שאם בקולורדו אישרו לגליזציה ב-2013, אני מניח שאולי ב-2023 גם ישראל תלך בכיוון הזה”, אומר ליבוביץ’. “למרות שאני די פסימי, מדובר בצעד טוב בכיוון הנכון, את זה חייבים להגיד. זו הממשלה הכי ימנית-שמרנית שהיתה אי פעם בישראל, אז זה הישג גדול, למרות שזה לא בדיוק מה שרצינו”.
הקשר בין ישראל לקנאביס עשוי להיראות טוב יותר מחו”ל מאשר מבית. ההישגים המדעיים הנודעים שלה בעולם בחקר הקנאביס העפילו על חסרונותיה בנושא תוכנית המריחואנה הרפואית המקומית, אי ההפללה, ושלא לדבר על הלגליזציה והמדיניות.
“למרות ששמענו את השמועות על הסרת ההפללה, מדובר בעיקר בתרגיל יחסי ציבור של המשרד לבטחון פנים,” אומר גיל לוקסנבורג, המייעץ לשדולת הקנאביס הרפואי בכנסת. בינתיים, גם המריחואנה הרפואית הישראלית נראית טוב יותר מחו”ל מאשר מבית. “כל כושר ההמצאה יוצא לשוק בארה”ב, ובקושי מגיע לחולים במצוקה בישראל”, הוא מוסיף.
נכון להיום, בישראל ישנן שמונה חברות מריחואנה רפואית ברחבי הארץ, המשרתות קרוב ל-30,000 חולים. כל מטופל זכאי להירשם רק אצל חברה אחת ספציפית, בה הוא יכול לקבל את התרופה שלו ממרכז החלוקה היחידי בו נמכר כל הקנאביס הרפוא במדינה, או באמצעות משלוח בעבור 100 שקלים נוספים לחודש. המדינה קובעת את המחיר למריחואנה רפואית שעומד על 370 שקלים בחודש, לא משנה כמה הרבה או מעט קנאביס המטופל מקבל או צריך.
“אתה לא משלם לפי גרם, אתה משלם עבור השירות”, מסבירה האקטיביסטית והמטופלת סילביה שינבוים. עבור מטופלים, זה עסק הגון – שלא לדבר על כך שניתן גם להרוויח מזה בשוק השחור (לקבל יותר וויד ממה שאתה צריך ולמכור אותו, או לתת לנכדים למכור אותו עבורך). אבל עבור המגדלים, המחיר הקבוע הוא מתסכל. זה גם קשה מאוד לקבל מרשם למריחואנה רפואית: עליך להוכיח קודם שהשימוש בתרופות במשך שנה לפחות לא הועיל לך.
המחיר הקבוע מקשה על סקטור משגשג נוסף בישראל, שאחרת אולי היה כבר מתפתה להשקיע בקנאביס: עולם הסטארטאפים.
כפי שהיא ונציה של הים התיכון, תל אביב היא גם חוף הסיליקון של ישראל, כחלק מהיותה של ישראל עמק הסיליקון של המזרח התיכון. קו הרקיע של העיר משתנה כל הזמן, תמיד יש בנייה חדשה שמתרוממת בצורת בניינים מלוטשים, גורדי שחקים עשויי זכוכית ופלדה. מול הים אוסף של בנייני משרדים ומלונות יוקרה, ביניהם גם ‘דן פנורמה’, מונולית לבן המתנשא מול הים.
בקומת הקרקע של המלון הסמוך למגרש החנייה, עומדת קבוצה ומסתודדת בצל, נמלטת מהשמש החמה של חודש יוני. הם מעבירים כמה ג’וינטים בדיסקרטיות לפני שחוזרים לאולם הכנס. בקומה העליונה, מגשי כסף עליהם סלמון אפוי וקוסקוס, קפה וטירמיסו, מזינים מאות אורחים מרחבי הארץ והעולם באירוע Cann10, אחד מכנסי הקנאביס הנערכים בארץ הקודש. הכנס כולל הרצאות של אקדמאים ומומחים בינלאומיים בנושאים כמו “האתגר האמיתי של פרמקוקינטיקה”, “העתיד של המחקר הקליני בחשיש”, “ביוסינתזה קנבינואידית” ועוד – שלא לדבר על מצגת של רפאל משולם בכבודו ובעצמו ונאום פתיחה של ח”כ תמר זנדברג, אחת התומכות הפוליטיות המרכזיות של תנועת הקנאביס בישראל. מחוץ לחדר הישיבות הראשי עומדים דוכני קנאביס הרפואי, היי טק, גינון, גנטיקה וחברות נוספות שממלאות עד תום את חדר האירועים הראשי.
“הרבה שחקנים בתעשייה מצפים להשקעה גדולה בתעשיית הקנאביס בישראל,” אומר שאול קיי, מייסד חברת ‘קנאטק’, עוד כנס טכנולוגי לקנאביס רפואי. הוא צופה שהענף הישראלי יראה צמיחה של מיליארד דולר בשנתיים הקרובות.
“המחקרים האלה לא נעשים בשום מקום אחר בעולם. רמת המדע המופנית לקנאביס בישראל היא עוצרת נשימה,” הוא אומר. הסיבה לכך היא שישראל מסתכלת על הקנאביס כתרופה אמיתית, לא שונה מהדרך בה חברות אחרות בכל העולם מסתכלות על פתרונות פרמצבטיים. “אם אתה נותן מוצר לילדים שלך, החיים עם אפילפסיה, ויש שוני באופן הגידול, המיצוי והצריכה, בסופו של דבר זוהי איננה רפואה,” אומר קיי. “בישראל, אנחנו מביאים את זה לכדי רפואה יציבה וממוסדרת שמסייעת לטפל במחלה שלך”.
הקנאביס בישראל חוצה גבולות חברתיים, נוגע בכל תחומי החברה, מחרדים ועד ערבים, צעירים עד זקנים, וכל אדם שחווה כל סוג של טראומה, עקב השירות הצבאי או סתם מלחיות במדינה שמעולם לא ידעה שלום מהו.
“אנחנו מדינה שלמה שנמצאת בפוסט טראומה כל הזמן,” אומר שרדר. “לחיות בישראל זה מאוד מלחיץ. יש פה מלחמה קטנה ושם עוד מלחמה, כולם מכירים מישהו שנפגע באיזה אירוע, בין אם בצבא או בפיגוע טרור.”
בשנת 2014 ערכו חוקרים מאוניברסיטת אריאל מחקר על 2,235 ותיקי צה”ל הסובלים מתסמונת פוסט טראומטית. 80% מהם נחשפו ל”טראומה חמורה”. יותר מזה, היחידות הלוחמות של צה”ל עם השיעורים הגבוהים ביותר של PTSD נחשבות לאיכותיות והמוצלחות ביותר. אמנם ישראל נמצאה כאחת המדינות עם השיעורים הנמוכים ביותר של PTSD בעולם, ממצאים אלו הראו גם שיש סיכוי שרק מעט מאלו שסובלים מהתסמונת ניגשים לקבל טיפול.
בארצות הברית זה די נפוץ להשתמש בכדורים וגלולות להתמודדות עם מתח וכאב (ומכאן מגיפת האופיואידים ברחבי ארה”ב), אך בישראל זה נפוץ הרבה פחות, מוסיף שרדר. “אני מכיר הרבה אנשים שהיו בטראומה ברמות שונות במהלך השירות הצבאי שלהם, שהוא בגדר חובה עבור גברים ונשים בישראל. אני יכול לומר שהקנאביס היה הדבר היחיד שבאמת עזר להם. בתוך עשר עד עשרים שנה, הלגליזציה תהיה כל כך ברורה.”
עם זאת, לאחרונה אושרו בכנסת התקנות החדשות להרחבה ופתיחה של שוק המריחואנה הרפואית. מספר החברות יגדל בסופו של דבר, המטופלים יוכלו לקנות קנאביס מיותר מחברת קנאביס אחת בלבד. יש גם דחיפה לעבר שוק חופשי יותר ותמחור גמיש יותר. הממשלה אף אישרה תוכניות לייצא קנאביס רפואי למקומות מסוימים באירופה, כגון צ’כיה. המלכוד הוא שכל דבר ביורוקרטי בישראל מתנהל בקצב של חילזון. לא ברור מתי כל התקנות המוצעות הללו יהפכו למציאות אבל בינתיים נמשכת העלייה במספר המטופלים, בפיתוחים הטכנולוגיים ובגנטיקה.
לפחות לישראל יש תוכנית “רפואית אמיתית”, מודה לוקסנבורג, בשונה ממה שהוא מכנה המודל “הפנאי-רפואי” האמריקאי. “אין בארה”ב חולים שמטופלים בקנאביס על-ידי רופא שעוקב אחר ההשפעות, תופעות הלוואי וכמויות הקנאביס שנצרך,” הוא אומר. ומכיוון שהקנאביס הרפואי הוא חוקי לחלוטין ומתנהל כחלק מתוכנית מרכזית בפיקוח משרד הבריאות, חולים ישראלים, רופאים, מגדלים ומדענים, יכולים ליהנות מתוכנית מחקר יציבה. מאחר והחולים משוייכים לחברות ספציפיות, המגדלים שעובדים עבור אותן חברות יכולים לתמרן את הגנטיקה של הצמח על מנת להתאים אותו לצרכים הספציפיים של בסיס המטופלים שלהם.
שיתוף הפעולה בין מגדלים ומדענים כאן הוא חסר תקדים, ובארצות הברית הוא רק פנטזיה בהתחשב בכך שהסטטוס החוקי של מריחואנה מעכב כל אפשרות למחקר אמיתי. בישראל, הניסויים הקליניים מורכבים מחולים שצורכים קנאביס בבתי חולים, שם רופאים ומדענים יכולים לחקור את ההשפעות.
בינתיים, חברות קנאביס רבות בארה”ב כבר טומנות זרעים בישראל, היכן שהחוק לא מונע בעדם לעשות זאת. הציבור הישראלי, כמו הציבור האמריקאי, ממתין לממשלתו לבטל את האיסור על קנאביס כולו: עד שקנאביס לא יהיה חוקי לחלוטין, לא יוכלו אזרחים נורמטיביים להעביר ביניהם את מקטרת השלום, ובכן, בשלום.
הכותבת, מדיסון מרגולין, גרה על קו ניו יורק לוס אנג’לס ומסקרת את עולם הקנאביס והתרבות היהודית בארה”ב. היא כותבת למגזינים מוערכים כמו ‘רולינג סטון’, ‘פורוורד’ ועוד וניתן לעקוב אחריה בטוויטר כאן.
