טמטומה של מתנגדת המריחואנה
תומכי הקנאביס הם “הדוניסטים, מפונקים, ריקניים ופוחזים” טוענת מבקרת הספרות של ‘הארץ’ עלית קרפ, “שונאת הילדים” כהגדרתה את עצמה, בטור אישי בשם “טמטום המריחואנה”. בטור היא יוצאת נגד המקדמים את הפסקת הפללת צרכני הקנאביס אך מפספסת לגמרי את הסיבה האמיתית למאבק. דעה.
מאת: שירן גונן
המאבק להסדרת שוק הקנאביס בחוק, או לכל הפחות לאי הפללת צרכני הקנאביס, הוא אחד המאבקים הצודקים והחשובים ביותר בדורנו. לא בגלל ש’כולם צריכים לעשן’ ולא כי ‘קנאביס זה צמח פלא’, אלא דווקא מהטעם הפשוט של חופש האדם לעשות בגופו כרצונו.
למרות תמיכה רחבה ביותר לה זוכה הנושא בציבוריות הישראלית ובהתאם גם בתקשורת ובכנסת, מדי זמן מה יוצאת איזו אושיה נגד מאבק חשוב זה ונגד מה שהם, המתנגדים למאבק, מכנים בזלזול ‘המאבק על הזכות להתמסטל’. כך לדוגמה אשת השמאל אורטל בן דיין בשנת 2014 וכך בדיוק גם כתב חדשות 10 נדב איל בשנת 2016, ועוד.
טיעוניהם של אלו המזלזלים במאבק מתמקדים בעיקר בהגחכתו ובנסיון לזלזל באלו שעבורם “שום דבר אחר אינו גורם להם לצאת למאבק: לא מצב החינוך, לא הפערים החברתיים, לא יוקר המחיה וגם לא הרס הדמוקרטיה,” כפי שכותבת היום (ד’) בטור אישי חדש ב’הארץ’ מבקרת הספרות של העיתון עלית קרפ.
“בישראל יש יוקר מחיה וכיבוש של עם אחר שנמשך כבר 50 שנה? זה לא נוגע להם. מה כן נוגע להם? שייתנו להם את הסוטול שלהם, שזה יהיה חוקי, ואם אפשר — גם זול,” כותבת קרפ – שבטור קודם שלה תיארה את עצמה כ’שונאת ילדים’ – וקובעת כי המשתמשים בקנאביס בסך הכל רוצים לברוח מהמציאות.
“לתמיכה בשימוש במריחואנה יש, כך נראה, היבט חברתי, המשקף את סדר היום של פלגים מסוימים בחברה; או, נכון יותר לומר, את אלה שאין להם סדר יום, כאלה הסבורים שקושי הוא משהו שיש לעקוף אותו, ולא להתמודד אתו,” היא כותבת. “לכן, כאשר צץ קושי כזה, הם פשוט בורחים לזרועות של סמים משני תודעה, מאלחשי רגשות ומרוממי מצב רוח. התמודדות היא לא בשבילם. פשוט יותר להניח את הצער ואת הכאב, חזק או חלש, מאחורי מסך עשן.”
“מי שדוגלים במאבק לשימוש חוקי בסמים קלים — ועל פי תשומת הלב שחברי כנסת מסוימים וגם כמה אנשי תקשורת מקדישים לנושא, אפשר לחשוב שאין דבר חשוב יותר בציבוריות הישראלית מהפיכת השימוש בסמים קלים לחוקי — פשוט חושבים, שבאנו הנה רק כדי ליהנות,” היא אומרת. “זה בסדר ליהנות, אבל מי שרוצה רק ליהנות — וזה, נדמה לי, תומכי השימוש החוקי במריחואנה רוצים — הוא הדוניסט מפונק וריקני; וככזה, אין פלא שאיש אינו מתייחס אליו ברצינות.”
מה שקרפ ודומיה לא מבינים הוא שהמאבק ללגליזציה הוא מאבק כנגד שלטון שרודף את אזרחיו על פשע ללא קורבן. על חפותם של כמיליון ישראליים המוגדרים כאזרחים סוג ב’ בגלל שבוחרים לצרוך חומר שאינו מזיק יותר מסיגריות, אלכוהול, קפה או סוכר. המאבק הוא על למעלה מ-20 אלף ישראלים שבכל שנה נרשמים להם תיקים פליליים על ה”פשע” שביצעו כאשר החליטו להנעים את זמנם או לטפל במכאובם בעזרת תוצר טבעי שאינו חתום על ידי תאגיד תרופות ענק. המאבק הוא על למעלה ממיליארד וחצי ש”ח בשנה לקופת האוצר והוא גם על צדק חברתי.
על אף שלדעתי גם “הזכות להתמסטל” חשובה וצודקת בפני עצמה, מדובר במאבק שמסמל אולי יותר מכל את עריצות הרוב על המיעוט, את בורות הציבור המושפע מתקשורת זולה ומניפולטיבית, את האינטרסים הכלכליים שעומדים מאחורי חוקים ובעיקר – את הזכות של אדם לגופו ורכושו כל עוד אינו פוגע באחר.
לכן, בתשובה לשאלתה של קרפ בסוף טורה “את מי ישרת טמטום המריחואנה, שבו חפצים לשקע אותנו”, מקווה שאותך, אם תנסי איזו שאיפה.
ראו גם:
נאום הסחית: עירית לינור נגד לגליזציה
ארדן מבטיח: “איאבק נגד לגליזציה”
