עכשיו כשהלגליזציה של הקנאביס צוברת תאוצה וכמעט בכל יום שומעים על עוד מדינה שמצטרפת למדינות שכבר החלו ברגולציה של חוקי הקנאביס, מן הראוי לכבד את זכרו של אחד מהתומכים הנלהבים ביותר שהיו לקנאביס, בתקופה שבה היה הרבה פחות פופולרי לסנגר על “זרע השטן”.

קרל סייגן (1934-1996), אסטרונום, אסטרופיזיקאי, קוסמולוג, סופר אמריקאי וחסיד נלהב של הקנאביס, היה בנם של סם סייגן, פועל טקסטיל, ושל רחל מולי גרובר, עקרת בית – זוג מהגרים יהודים מאוקראינה שהתיישבו בניו יורק; סייגן זכה במהלך חייו לכבוד רב ולפרסים רבים על עבודתו כמתווך בין המדע לתרבות. בין היתר הוא זכה בפרס פוליצר על ספרו “הדרקונים מעדן”, על הסדרה התיעודית “קוסמוס” ועל רב המכר “קונטאקט”. הוא נחשב לאחד מהיחצ”נים הטובים ביותר שידע המדע והודות לכריזמה שלו וליכולתו להעביר רעיונות מדעיים ונושאים תרבותיים בפשטות כובשת, הוא הצליח להשפיע על הציבור הרחב ולגרום לרבים לפנות לקריירה בתחום המדעים.

באחד מראיונותיו, סייגן אינו נרתע מלהביע את מורת רוחו מכך שמונעים קנאביס מחולים סופניים (יש לזכור שמדובר בשנות ה-80): “זו שערורייה לאסור על חולים סופניים להשתמש בקנאביס כטיפול פליאטיבי (טיפול רפואי המתמקד בהקלת חומרת הסימפטומים של המחלה), המסייע בשיפור התיאבון ובעלייה במשקל,” אמר אז. “זה נראה מטורף לומר שאנשים יכולים להתמכר לקנאביס, לא רק משום שאין ראיות לכך שהוא ממכר, אלא בגלל שגם אם הוא היה כזה, מדובר כאן בבני אדם על סף מוות, מפני מה רוצים להציל אותם?”

אנקדוטה: אן דרויאן, אשתו הראשונה של קרל, היתה בין השנים 2006-2010 מנכ”לית של NORML, ארגון א-פוליטי הדוגל ברפורמה בחוקי המריחואנה ופועל לקידום הלגליזציה.

את המאמר הבא כתב סייגן ב-1969 והוא התפרסם בשנת 1971 בספרו של לסטר גרינספון,”Marijuana Reconsidered”, בעת שסייגן היה באמצע שנות השלושים לחייו. סייגן המשיך להשתמש בקנאביס עד סוף ימיו.

מיסטר X – מאת קרל סייגן

הכל התחיל לפני עשר שנים. השגתי שלווה בחיי – הגעתי לעת שבה אני חש שיש יותר משמעות לחיים מאשר למדע, עת שבה מקיצות התודעה החברתית והחביבות שבי, עת שבה אני נפתח לחוויות חדשות. התיידדתי עם קבוצה של אנשים שמעשנים קנאביס מדי פעם, לא באופן קבוע, אך בהנאה גלויה.

בהתחלה לא הייתי מוכן לקחת חלק, אבל האופוריה שניכר היה שהקנאביס מספק והעובדה שלא היה סיכון להתמכרות פיזיולוגית בסופו של דבר שכנעו אותי לנסות. החוויות הראשוניות שלי היו מאכזבות לחלוטין, לא הייתה השפעה כלל… התחלתי להשתעשע במגוון השערות לגבי מהותו של הקנאביס ואחת ההשערות היתה שהוא עשוי להיות פלצבו אשר פועל על פי הציפיות וההיפרוונטילציה ולא על ידי פעילות כימית. לאחר כחמישה או שישה ניסיונות לא מוצלחים, זה קרה. שכבתי לי על הגב בסלון של חבר, בוחן את דפוסי הצלליות שהטילו ענפיו של עציץ (לא קנאביס!) על התקרה.

פתאום הבנתי שאני בוחן מכונית פולקסווגן זעירה וגדושה בפרטים, שנראתה בבירור בתוך הצלליות. הגבתי בסקפטיות, ניסיתי למצוא סתירות בין מכונית פולקסוואגן לבין מה שראיתי על התקרה. אבל זה מה שזה היה, כולל צלחות הגלגלים, לוחית הרישוי, גלגלי הכרום, ואפילו הידית הקטנה המשמשת לפתיחת תא המטען. כשעצמתי את עיניי נדהמתי, סרט נע בצד הפנימי של העפעפיים שלי. פלאש… סצנת כפר, חווה ובה בית עם גג אדום, שמיים כחולים, עננים לבנים, נתיב צהוב מתפתל על גבעות ירוקות עד האופק… פלאש… אותה סצנה, בית כתום, שמיים חומים, עננים אדומים, נתיב צהוב, שדות סגולים… פלאש… פלאש… פלאש. ההבזקים התחלפו בערך עם כל פעימת לב. כל הבזק הביא את אותה סצנה פשוטה לעין, אבל בכל פעם צבועה בסט צבעים אחר… גוונים עמוקים להפליא, מדהימים בהרמוניית השתלבותם האחד בשני. מאז אני מעשן מדי פעם ומאוד נהנה. הקנאביס מעיר רגישויות רדומות ומייצר אפקטים שהם לדעתי יותר חשובים ויותר מעניינים, כפי שאסביר בהמשך.

אני זוכר עוד חוויה חזותית מוקדמת עם קנאביס, שבה אני צופה אל לב ליבה של להבת נר ומגלה בתוכה את האדון הספרדי במגבעת השחורה שמופיע על התווית של בקבוק השרי “Sandeman”, עומד באדישות אלגנטית בתוך הלהבה. דרך אגב, הצפייה בלהבות גבוהות באמצעות אחד מאותם קליידוסקופים שיוצרים פריזמה סביב התמונה היא חוויה יוצאת דופן, מרגשת ויפה.

אני רוצה להסביר כי מעולם לא חשבתי שמה שראיתי נמצא שם “באמת”. ידעתי שאין פולקסווגן על התקרה, ושלא היה שום איש סלמנדרה של “Sandeman” בתוך הלהבה של הנר. אני לא מרגיש שום סתירה בגלל החוויות האלה. חלק ממני עושה ויוצר תפיסות אשר בחיי היומיום תיראנה מוזרות; חלק אחר ממני הוא סוג של משקיף. כמחצית מההנאה מגיעה מעמדת המשקיף הצופה בהערכה על מלאכתו של הבורא. לעתים אני מחייך, או אפילו צוחק בקול רם, בזמן שאני חווה את התמונות שרצות בצד הפנימי של עפעפי. במובן זה, אני מניח שהקנאביס הוא psychotomimetic (מעורר הזיות), אך לא מצאתי בו את הפאניקה או הטרור הנלווים לפסיכוזות. ייתכן שזה בגלל שאני מכיר את הטריפ שלי ויודע שאני יכול לצאת ממנו במהירות בכל פעם שאני רוצה.

בעוד החוויות המוקדמות שלי היו כולן חזותיות ומעוררות סקרנות בשל היעדרותן של דמויות אנושיות, במהלך השנים שחלפו חל שינוי. כיום אני מוצא כי ג’וינט אחד מספיק לי כדי להרגיש בהיי. הדרך שבה אני בודק אם הקנאביס התחיל להשפיע היא לעצום את העיניים כדי לזהות הבזקים של צורות, זה מגיע לפני שינויים אחרים בתפיסה. אני חושב שזה בגלל בעיית יחס אות לרעש היות וה-‘הרעש’ של התמונה קטן בעת שהעיניים עצומות. עוד היבט מעניין במידע התאורטי הוא השכיחות – לפחות בהבזקי הקריקטורות שלי – של דמויות בעלות קווי מתאר בלבד. קריקטורות, לא תמונות. אני חושב שזה פשוט מנגנון של דחיסת מידע. בלתי אפשרי לקלוט את הפרטים המלאים של תמונה בתצלום רגיל, נגיד 108 ביטים, בשבריר שנייה של הבזק פלאש.

חווית הפלאש נועדה, אם יורשה לי להשתמש במילה הזאת, לבקרה מיידית. האמן והצופה הם אחד. זה לא אומר שהתמונות אינן מפורטות ומורכבות להפליא. לא מזמן ראיתי תמונה ובה שני אנשים משוחחים, המילים שלהם היו מצטיירות בצהוב מעל ראשיהם ואז נעלמות, בערך בקצב של משפט לפעימת לב. באופן הזה יכולתי לעקוב אחר השיחה. מדי פעם הייתה מופיעה מילה אדומה בין המילים הצהובות שריחפו מעל ראשיהם, מתאימות בצורה מושלמת לתוכן השיחה, אבל כאשר אחד מהם היה נזכר בדברים האדומים האלה, הם היו מתחילים בסדרת אמירות שונה לחלוטין, אמירות נוקבות וקריטיות לשיחה. אני מעריך שסט התמונות המלא שהתוויתי כאן, כלל לפחות 100 מילים צהובות ומשהו כמו 10 מילים אדומות, והוא ארך פחות מדקה.

הרגישות מתחדדת בכל הרמות ונותנת תחושה של התייחדות עם הסביבה, הן עם החי והן עם הדומם

הקנאביס שיפר את הערכתי לאמנות, נושא שמעולם לא הייתה לי הערכה רבה אליו; היכולת להבין את כוונת האמן, כאשר אני בהיי, לפעמים באה לידי ביטוי גם כשאני לא בהיי. זהו אחד מגבולות האדם הרבים אשר הקנאביס עזר לי לחצות. היו לי גם כמה תובנות הקשורות לאמנות – אני לא יודע אם הן נכונות או לא, אבל היה תענוג לגבשן. לדוגמה: בהיותי בהיי, ביליתי זמן מה בהסתכלות על עבודותיו של אמן הסוראליזם הבלגי איב טנגיי. כמה שנים מאוחר יותר, יצאתי משחייה ארוכה באיים הקריביים וצנחתי תשוש על חוף שנוצר משחיקה של שונית אלמוגים. בעודי בוחן בחיבוק ידיים את שברי האלמוגים בצבעי הפסטל שיצרו את החוף, הופיע לפניי ציור עצום של טנגיי. אולי טנגיי ביקר בחוף כזה בילדותו.

שיפור דומה מאוד חל בהערכה שלי למוסיקה. לראשונה בחיי הצלחתי לשמוע את שלושת חלקיה השונים של הרמוניה בת שלושה חלקים ולגלות את העומק של הקונטרפונקט. מאז, גיליתי שמוזיקאים מקצועיים יכולים די בקלות לשמור על קטעי מוסיקה רבים, בו זמנית בראשם, אבל בשבילי, זו הייתה הפעם הראשונה. לחוויית הלמידה במצב של היי יש יתרון מסוים בהשוואה למצב של פיכחות. ההנאה ממזון מתחדדת; מגיחים טעמים וניחוחות, שמסיבה כלשהי, בדרך כלל אנו עסוקים מכדי להבחין בהם. בהיי, אני מסוגל להשקיע את מלוא תשומת ליבי לחושים. לתפוח אדמה יש מרקם, צורה, וטעם כמו זה של תפוחי אדמה אחרים, אבל הוא יכול להיות הרבה יותר מזה. הקנאביס משפר את ההנאה מהסקס, מחד הוא מחדד את החושים, ומצד שני הוא דוחה את האורגזמה: בחלקו בגלל הסחת הדעת של סדרת התמונות החולפות לנגד עיניי. בפועל נראה כי זמן האורגזמה מתארך באופן משמעותי, אבל זו עשויה החוויה הרגילה של של “התפשטות הזמן” המתרחשת עם עישון קנאביס.

אני לא מחשיב את עצמי לאדם דתי במובן המקובל, אם כי יש לי זיקה דתית במידה מסוימת. הרגישות מתחדדת בכל הרמות ונותנת תחושה של התייחדות עם הסביבה, הן עם החי והן עם הדומם. לעתים, סוג של תפיסה לאבסורד הקיומי מציפה אותי ואני רואה בוודאות נוראה את הצביעות ואת העמדת הפנים שלי ושל זולתי. בפעמים אחרות, מתעוררת תפיסה אחרת לאבסורד, שהיא סוג של מודעות שובבה וגחמנית. ניתן לחלוק את שתי ההתייחסויות האלה אל האבסורד, חלק מהשיאים המתגמלים ביותר שהיו לי מקורם בשיחות שיתוף הומוריסטיות על תפיסות שונות. הקנאביס מעיר את אותה המודעות, שכל חיינו מאמנים אותנו להתעלם, לשכוח ולהוציא מדעתנו. התחושה של מה הוא העולם באמת, עלולה להיות מטריפה; הקנאביס העיר בי תחושות לגבי איך זה להיות משוגע, ואיך אנחנו משתמשים במלה הזאת ‘משוגע’ כדי להימנע מלחשוב על דברים שהם כואבים מדי עבורנו. מתנגדי המשטר בברית המועצות נשלחים כעניין שבשגרה לבתי משוגעים. דבר דומה, עדין קצת יותר אולי, מתרחש כאן: “שמעת מה לני ברוס אמר אתמול? הוא בטח משוגע.” בזמן שהייתי בהיי עם קנאביס, גיליתי שיש מישהו בתוך האנשים האלה שאנחנו מכנים “משוגעים”.

כשאני בהיי אני יכול לחדור אל העבר, להעלות זכרונות ילדות, חברים, קרובי משפחה, צעצועים, רחובות, ריחות, צלילים וטעמים מעידן שנעלם. אני יכול לשחזר התרחשויות באירועי ילדות שהיו חצי מובנים בעתם. רבים מהטריפים שלי עם הקנאביס טעונים במשמעות סמלית עבורי, אך לא כולם, מעין סוג של מנדלה שולטת בהיי. למנדלה זו אסוציאציות חופשיות, הן מבחינה ויזואלית והן במשחקי מילים, והן מייצרות מגוון עשיר מאוד של תובנות.

הבזיק לי שהתובנות הפסיכולוגיות האמיתיות שפרויד הביא לעולם, לפחות בחלקן, נבעו מניסיונו עם סמים

ישנם מיתוסים על סוג כזה של היי: למשתמש יש אשליה של תובנה גדולה, אבל הדבר לא ישרוד עד לבדיקה בבוקר. אני משוכנע שמדובר בטעות, ושהתובנות המדהימות ביותר מושגות בהיי ואלו הן התובנות האמיתיות, הבעיה העיקרית היא לארגן את התובנות האלה בצורה מקובלת על העצמי האחר לחלוטין שאנחנו, כשאנחנו כבר לא בהיי ביום המחרת. חלק מהעבודה הכי קשה שעשיתי אי פעם הייתה להנציח תובנות כאלה בהקלטה או בכתב. הבעיה היא שלפחות עשרה רעיונות ותמונות הולכים לאיבוד במאמץ לבצע הקלטה אחת. קל להבין, מדוע יש החושבים שהניסיון ליישב את הרעיונות והמחשבות, הוא מאמץ מיותר, מעין חדירה של האתיקה הפרוטסטנטית. אני חושב שמכיוון שאיני חי את רוב חיי בהיי, המאמץ שלי הוכתר בהצלחה. אגב, אני מוצא שאפשר לזכור תובנות טובות למדי ביום שלמחרת, אבל רק אם נעשה קצת מאמץ כדי לזכור אותם בדרך אחרת. אם אני כותב את התובנה או מספר אותה למישהו, אז אני יכול לזכור אותה ללא סיוע למחרת בבוקר, אבל אם אני רק אומר לעצמי שאני חייב לעשות מאמץ כדי לזכור, אני לא אזכור.

אני מוצא שרוב התובנות שאני משיג כאשר אני בהיי קשורות לנושאים חברתיים, בתחום של מלגות לימודים יצירתיות, תחום שונה לחלוטין מזה שאני מתמחה בו. אני זוכר שפעם, כשהייתי בהיי והתקלחתי עם אשתי: עלה לי רעיון על מקורותיה ותקפותה של הגזענות במונחים של עקומות גאוס. זה נראה בעיני איכשהו, משהו ברור מאליו, אבל שכמעט לא דנים בו. ציירתי את העקומות בסבון על קירות חדר האמבטיה, ולאחר מכן הלכתי לכתוב את הרעיון. רעיון אחד הוביל למשנהו, ואחרי שעה של עבודה קדחתנית שכתבתי אחד עשר מאמרים קצרים המכסים מגוון רחב של נושאים: חברתיים, פוליטיים, פילוסופיים וביולוגיים. בשל מגבלה של מקום, איני יכול להיכנס לפרטי מאמרים אלה, אך על פי המשוב שקיבלתי מאוחר יותר, כגון תגובת הציבור ופרשנויות המומחים, נראה כי הם מכילים מושגים תקפים. אני השתמשתי בהם בנאומים פומביים ובספרים שלי.

הרשו לי לפחות לנסות להעביר את הטעם של תובנה כזאת והנלוות אליה. לילה אחד, בהיי מקנאביס, התעמקתי בילדות שלי. עשיתי מעין ניתוח עצמי קטן שהביא לדעתי להתקדמות טובה מאוד. עצרתי לרגע וחשבתי כמה נפלא זה היה שזיגמונד פרויד הצליח להשיג את האנליזה העצמית יוצאת הדופן שלו ללא סיוע בסמים. אבל אז זה הכה בי כמו רעם, טעיתי, פרויד בילה עשור לפני האנליזה העצמית שלו בניסויים ובהטפה לשימוש בקוק. הבזיק לי, שללא ספק, התובנות הפסיכולוגיות האמיתיות שפרויד הביא לעולם, לפחות בחלקן, נבעו מניסיונו עם סמים. אין לי מושג אם זה אכן אמיתי, או האם ההיסטוריונים של פרויד היו מסכימים עם פרשנות זו, או אפילו האם רעיון כזה כבר פורסם בעבר, אבל זו השערה מעניינת, אחת שהייתה עוברת סינון ראשוני בעולם של הסחים (נקיים מסמים).

אני יכול לזכור את הלילה שבו לפתע הבנתי מה זה להיות משוגע, או לילות שבהם הרגשות והתפיסות שלי היו בעלות אופי דתי. הייתה לי תחושה מאוד חדה שהרגשות והתפיסות האלה, אותן דרך אגב העליתי על הכתב מדי פעם, לא היו עומדות בבדיקה הקפדנית הרגילה שהיא המניה שלי בסחר החליפין שלי כמדען. אם אני מוצא בבוקר הודעה מעצמי מהלילה הקודם האומרת כי יש סביבנו עולם שאנחנו בקושי חשים, או שאנחנו יכולים להתמזג לאחד עם היקום, או שפוליטיקאים מסוימים הם אנשים נואשים ומבוהלים, אני נוטה שלא להאמין, אבל כשאני בהיי אני מודע לחוסר האמון הזה. יש לי קלטת שבה אני מטיף לעצמי לקחת דברים כאלה ברצינות. אני אומר לעצמי ‘תקשיב טוב, בנזונה של בוקר! החומר הזה הוא אמיתי! אני מנסה להוכיח לעצמי שהמוח שלי עובד באופן בהיר! אני זוכר את שמו של מכר מהתיכון עליו לא חשבתי שלושים שנה; אני מתאר בראשי את פרטי את הצבע, הטיפוגרפיה והפורמט של ספר שנמצא בחדר אחר והזיכרונות האלה כן עוברים את הבדיקה הקפדנית הקריטית של הבוקר. אני משוכנע כי באמצעות המריחואנה (וכנראה גם באמצעות סמים אחרים) מתקבלות רמות של תפיסה תקפות ואמיתיות, אשר עקב הפגמים של מערכת החינוך ושל החברה שלנו לא ניתן להגיע אליהן מבלי להזדקק לסמים מעין אלה. הדבר נכון לא רק בנוגע למודעות עצמית ולעיסוקים אינטלקטואליים, אלא גם לתפיסה של אנשים אחרים. הרגישות להבעות פנים, לאינטונציות ולבחירת מילים, לעתים מניבה יחסי קרבה כל כך עמוקים כאילו שני אנשים קוראים את המחשבות האחד של רעהו.

“התמודדתי עם הנהיגה ללא קשיים כלל, אם כי חשבתי על צבע הדובדבן הנפלא של הרמזורים”

קנאביס מאפשר לכאלה שאינם מוזיקאים לדעת קצת איך זה להיות מוסיקאי ולכאלה שאינם אמנים לתפוס את הנאות האמנות. אבל אני מה לי ולאמן או למוסיקאי. מה לגבי עבודתי כמדען? בעוד אני מוצא רתיעה מסקרנת מפני מחשבות על הדאגות המקצועיות שלי כאשר אני בהיי (ההרפתקאות האינטלקטואליות האטרקטיביות תמיד נראות כשייכות לתחום אחר) עשיתי מאמץ מודע לחשוב על כמה סוגיות עכשוויות קשות במיוחד בתחום שלי, כאשר הייתי בהיי. זה עובד, לפחות במידה מסוימת. אני מוצא שאני יכול לגרום לקבלה, למשל, של מגוון עובדות ניסיוניות רלוונטיות המציגות חוסר עקביות הדדית. עד כה, הכל בסדר. לפחות הזכרון עובד. ואז בניסיון למצוא דרך ליישב את העובדות השונות יכולה לצוץ במוחי אפשרות מאוד מוזרה, כזאת שאני בטוח שלעולם לא הייתי חושב עליה בהיותי פיכח. כתבתי מסמך המזכיר את הרעיון הזה כבדרך אגב. אני חושב שלא סביר שזה יהיה אמיתי, אבל ישנן השלכות שניתן לבדוק בניסוי, שהוא הגושפנקא לכל תאוריה מקובלת.

כפי שציינתי, בחוויה עם הקנאביס חלק מהמוח נותר צופה אובייקטיבי. הוא מסוגל לגרום להתפכחות מהירה בעת הצורך. יצא שבכמה הזדמנויות נאלצתי לנהוג בכבישים עמוסים במצב של היי. התמודדתי עם הנהיגה ללא קושי כלל, אם כי בדרך חשבתי על כמה ניפלא צבע הדובדבן של הרמזורים. אני מגלה שלאחר הנסיעה אני בכלל לא בהיי. אין הבזקים בצד הפנימי של עפעפיי. אם אתה בהיי והילד שלך קורא לך, אתה מסוגל להגיב כפי שאתה עושה בדרך כלל.

אני לא מטיף לנהיגה בהיי עם קנאביס, אבל אני יכול להעיד מניסיוני האישי כי זה בהחלט אפשרי. ההיי שלי הוא תמיד רעיוני, שליו, אינטלקטואלי, מרגש וידידותי. ושלא כמו ההיי המושג באמצעות אלכוהול, אין הנגאובר אף פעם. במהלך השנים גיליתי שכמויות קטנות של קנאביס מספיקות לי כדי לייצר את אותה עוצמת היי. בבית קולנוע בו ביקרתי לאחרונה, גיליתי שאני יכול לתפוס היי על ידי שאיפת עשן הקנאביס התלוי בחלל אולם בית הקולנוע בלבד.

ישנו היבט מאוד נחמד לקנאביס והוא הריכוז העצמי. כל שאיפה היא במינון קטן מאוד; פער הזמן בין שאיפה לנשיפה ותחושת ההשפעה הוא קטן ואין שום רצון לצרוך יותר לאחר שמגיעה תחושת ההיי. אני חושב שהערך של R, אורך הזמן שלוקח לחוש את השפעת המינון שנלקח, לזמן הנדרש כדי להגיע למנת יתר, הוא ערך חשוב. ערך ה-R של ה-LSD (שאף פעם לא ניסיתי) הוא גבוה מאוד, ושל הקנאביס נמוך באופן סביר.

ערכי R נמוכים צריכים לשמש אמת מידה לרמת הבטיחות של הסמים הפסיכדליים. אני מקווה שכאשר הקנאביס יהיה חוקי הערך הזה יודפס על גבי האריזה. אני מקווה שלא רחוק מדי אותו היום; האיסור לצרוך משהו שמשרה שלווה ותובנה, רגישות ואחווה, ערכים נחוצים באופן נואש בעולם שהולך והופך למטורף ולמסוכן יותר ויותר – הוא מקומם!

מקור: Artículo de Carl Sagan sobre el cannabis – El señor X
תרגמה: ג’ובאנה קליימרמן

ראו גם: ההמצאות הגדולות ביותר שנוצרו אחרי שימוש בחומרים מעוררי תודעה
ראו גם: 10 גאונים שהשתמשו בסמים
ראו גם: קנאביס היה מותר הרבה לפני שהיה אסור
ראו גם: לגליזציה לסמים קלים וקשים – פילוסופיה