נאום הסחית: עירית לינור נגד לגליזציה

עירית לינור אמנם עישנה ג’וינט או שניים בחייה, אך מתנגדת ללגליזציה, מפקפקת בכנות המאבק לקנאביס רפואי וחושבת שפינק פלויד עושים חרא של מוזיקה. בטור מיוחד למגזין קנאביס היא מסבירה מדוע.

מאת: עירית לינור

לפני יותר מרבע מאה הסתובבתי בחברת ליברלים בוהמיינים שהכירו שימושים מעניינים לבקבוקי קולה ריקים. ברור שזרמתי, ולפני שנרדמתי כאבן, נפל בחלקי העונג לחזות בשותפיי לחוויה משמיעים פעם אחר פעם סולו באס בן שלוש דקות של איזו להקה למביני עניין. ואז אכלתי ביסלי גריל וחזרתי לישון.

גם היום יש לי חברים ליברלים, אנשים נחמדים, עם נכדים נחמדים, ופעם-פעמיים יצא לי לעשן – בטעות! – את הסיגריות המוזרות שלהם, ועדיין לא ראיתי את האור, אם כי נרשם שיפור ברמת הכיבוד, שכן בגילנו משתדרגים מביסלי לקשיו. דווקא עם סמים קשים הייתה לי חוויה בלתי נשכחת: במהלך אשפוז במחלקת אף-אוזן-גרון ריססו אותי במנה נדיבה מדי של קוקאין נוזלי, שאילחש לי גם את הגרון וגם את האמ-אמ-אמא של הנפש הלינורית המאופקת. דילגתי בעליזות במסדרון, וזמזמתי: “אני פרפר!” להנאת החולים והצוות ואז התיישבתי על המיטה בידיים שלובות ובפרצוף תחת וחיכיתי שההיי יתפוגג ואחזור להיות מי שאני: ארכי-סחית מהזן הפוצי.

מחקרים בשקל

אני הראשונה להודות שייתכן שהסיבה העיקרית להתנגדותי ללגליזציה של סמים קלים היא שפשוט לא נהניתי מהם מספיק, ומקריאה ב”מגזין קנאביס” ברור שאני מפסידה המון. שכן ללא קנאביס החיים עצובים, הנפש תוקפנית והסקס בינוני. בעולם של “קנאביס” אפשר להחליק את חספוסי הקיום בעזרת ג’וינט אחד ואז לפקפק ביכולתם של סחים לחייך או ליצור או להירגע. על פי מחקרים תומכי-לגליזציה קנאביס הוא תרופת פלא, לא מתים ממנו ולא מתמכרים אליו. באחד הגיליונות הקרובים יימצא ודאי המדען שיוכיח שלסטלנים אין עיניים כבויות ואדומות ושהם לא מדברים מ-מ-ש מ-מ-ש ל-א-ט, ושיפריך את הטענה ששיחות של מסטולים משעממות אפילו יותר משיחות של סחים על נדל”ן. לצערי, הז’אנר האחרון מוכר לי היטב, והוא באמת מחריד, אבל אל תתלהבו – סולו באס גרוע יותר.

תומכי הקנאביס מצטטים מחקרים שמוכיחים את סגולותיו ואת תועלתו לגוף ולנפש. זה יפה, אלא שמחקרים הם כמו הצבע השחור: הם מתאימים לכולם. מאחורי כל מחקר עומדים גופים בעלי עניין, אג’נדות פוליטיות ולעתים סתם טעויות. בעיניי, המחקרים בזכות הקנאביס לא אמינים יותר מכל המחקרים מטעם חברות התרופות שאתם שונאים כל כך. קראו לי מטומטמת (אני מהמרת על הטוקבק השלישי, אם לא קודם), אבל בסיכומו של דבר חברות התרופות המושחתות אמנם מקדמות את האינטרסים הכלכליים שלהן, מזייפות תוצאות ניסויים, מעכבות מחקר מדעי משיקולים של תחרות עסקית וגורפות רווחים שמנים על חשבון החולים, רק שעל הדרך הן הצליחו לרפא מחלה או שתיים.

רפואי עאלק

תעזבו אותי מקנאביס לשימוש רפואי – אני בהחלט בעד, אלא שאני טיפ-טיפה חושדת שבעודכם זועקים בשם חולי סרטן, סוכרת ואסטמה, מה שבאמת מעניין אתכם הוא שיתנו לכם להתמסטל ללא מעורבות משטרה. יש לכם נימוקים טובים, בעיקר מתחום חירויות הפרט, ואני נוטה להסכים איתכם שאלכוהול מזיק לא פחות מקנאביס. אלא שאני לא משתגעת על הקלות שבה אפשר להשיג כאן אלכוהול, והדבר האחרון שאני רוצה הוא לפתוח את הדלת לעוד כימיקלים משני-תודעה לצריכה חופשית. אני מבינה את הקטע העקרוני, ואפילו יכולה להצדיק אותו, רק שבאופן רגשי לא בא לי להיאבק למען מי שנורא חשוב לו להיות שיכור קלות או קצת מסטול.

תומכי הלגליזציה משבחים לעתים את הקנאביס כמוצר טבעי ובריא, בניגוד למוצרים המסוכנים יותר של חברות התרופות ימ”ש. למה ציפרלקס ולא ג’וינט? למה פרוזאק ולא ספייס קוקיז? אלא שכאן אנו חורגים מגבולות הוויכוח הענייני על סוג החומר שבו כדאי להשתמש כדי להקל על דיכאון, חרדה ומצבי לחץ, וכאן הסטלנים מיישרים קו דווקא עם תעשיית התרופות: גם הם מתייחסים לחלק גדול של ספקטרום הרגשות האנושי כאל בעיות שצריך לטפל בהן, רצוי באמצעים כימיים. מספיק לראות את ה-DSM, קטלוג הפרעות הנפש של איגוד הפסיכיאטרים האמריקני. זה הולך ותופח מדי שנה, ומסווג כמחלה כמעט כל סטייה ממצב רוח של כרובית. כך עושים גם אבירי הקנאביס.

הרגל מגונה

אני אמנם שמרנית, אבל לא מזדעזעת כאשר מישהו שותה או מגלגל ג’וינט אחת ל… יש לי בעיה עם ההרגל, עם הרצון להטביע את החיים עצמם בכימיקלים – כאשר היומרה היא לא רק הפחתת הכאב הקיומי מדי פעם, אלא גם הקצנה של ההנאות, כאילו אין די במידת האושר שאנחנו מקוששים ממוסיקה טובה, או מסרט מצחיק, או מחברתו הנעימה של הזולת.

כאשר “קנאביס” קובע שסקס על מריחואנה מוצלח יותר מסקס פיכח, הוא גרוע כמו חברת התרופות שיצאה בקמפיין שנועד לשכנע את היפנים שהם בדיכאון, וכך לייצר שוק חדש לפרוזאק. כאשר אתם מסבירים ב”מדריך למעשן המתחיל” שהאזנה למוסיקה משתפרת תחת השפעת סמים כי “הצלילים חדים יותר, המילים מקבלות משמעות וכל העסק נראה ומרגיש טוב יותר מהרגיל”, אתם משרתים השקפת עולם שמזלזלת במה שיש לחיים, כפי שהם, להציע, ותומכים בזיוף כרוני של החוויה האנושית. בכך אתם ממצבים את עצמכם כעוד סוכני תרופות שמנסים לשכנע אותנו שמשהו (כלומר: הכול) לא בסדר איתנו, ואם רק ניקח את הכימיקל הנכון – מצבנו ישתפר.

ההבדל היחיד ביניכם לבין הממסד הרפואי הוא שהם באים עם מזוודה של גלולות, ואתם – עם עציץ. אבל הלגליזציה לא תציל אף אחד משיברונות לב ומתוגת הבדידות, גם לא משעמום של אחר הצהרים. ואפילו אם תעשנו דונם של גראס – המוסיקה של פינק פלויד בכל זאת תישאר מחורבנת.

הכותבת, עירית לינור, היא עיתונאית, סופרת, מתרגמת, תסריטאית ושדרנית רדיו ישראלית.