מחפשת כיוון: האם שווה להיות חולה?

טור אורח במגזין קנאביס: הילי בילי בת חור בגרב כותבת על חלומות ירוקים בתקופת היובש ותוהה מדוע לא נותנים לה לעשן בשקט בכדי להתגבר על הכאבים. “זה פשוט עושה אותי אני משופרת, רגועה יותר, חייכנית יותר, נעימה יותר, אוהבת יותר, מקבלת יותר”.

מאת: הילי בילי בת חור בגרב

היה יום כל כך ארוך היום. בשעות האחרונות בעבודה נזכרתי שהיבולים החדשים עדיין לא פרחו במלואם והמלאי האחרון חוסל בסוף השבוע כשישבנו עם חברים לסשן תה צמחים וקלפים. אז כשסיימתי לעבוד קפצתי לקופי-שופ השכונתי, ביקשתי מהמוכר קצת סאטיבה להרגעת הנשמה והוא אמר שאני קצת מכופפת היום. הוא צודק, הצוואר תפוס, מרחתי אתמול על הצוואר קצת שמן מנטה והמפ, זה הרגיע אותי זמנית. הוא אמר שיש לו בלנד טוב של 64% סאטיבה והשאר אינדיקה כדי לשחרר את השרירים. הוא הציע שארכוש גם נרתיק מבד קנאביס, אמר שזה טוב לאכסן במקום סגור, ו”תראי יש גם תא מיוחד לניירות ולקליפר”. ויתרתי על התענוג אז הוא ארז את ההזמנה שלי בשקית נייר חומה והוסיף בכל זאת מיני קליפר סגולה במתנה. שילמתי לו, איחלנו אחד לשנייה לילה טוב ויצאתי הביתה.

כמו שאתם מבינים, זה לא באמת קרה, כל הכתוב למעלה הוא פנטזיה מוחלטת, אפילו כמעט מושלמת. הדבר היחיד שנותר פה אמת ויציב הוא העובדה שזה היה יום ארוך, יום ארוך וקשה ומחר, מחר יהיה ככל הנראה דומה לו. במקום זה, אני מנסה לסרוק בסטריאוטיפיות מי נראה לי חייכן וחברותי מספיק בשביל שאולי יהיה לו איזה כיוון.

יש עוד כמה דברים שתלויים ביציאה מהארון הירוק, אני כמעט לגמרי בחוץ, אבל, אני חייבת לשמור על העבודה הזאת כרגע. אני לא טועה בפניות שלי, אני מזהה את האנשים הנכונים, אך התשובות המוכרות, בעיקר באזורי, מלוות בעיקום שפתיים ואף, “הלוואי” ו”אוף איזה יובש”. אנחנו מדברים על המשטר הקיים ועל המלחמה הנצחית ועל זה שהם רוצים להשאיר אותנו ככה, ראש בקיר, אנחנו יודעים שיש משהו מדהים בצמח הפלאים שפוקח לנו את העיניים עד שכבר אי אפשר לעצום אותן. ויכול להיות, אולי, רק יכול להיות, שבגלל זה הם לא רוצים שנדע כמה שזה טוב בשבילנו, כמה שאנחנו יכולים להיות כל כך חזקים ומאוחדים ולנטרל אותם מכל הכח המזויף שהם לקחו לעצמם. הרי איך יהיה הפרד ומשול אם יתנו לצמח שלנו לגדול ולגדול? איך יהיו כעס ושנאה שאפשר לנתב לטובת אינטרסים מדיניים כלכליים? איך תהיה מלחמה אם נהיה רגועים ואוהבים, עם לב פתוח בין אדם לזולתו ולסביבתו? איך תמשיך למלוך עלינו תעשיית הנשק אם לא יהיה במה להאשים את האויב? אם חלילה, חס וחלילה, לא יהיה אויב?

אבל לך תספר את זה לשטופי המח שעדיין חושבים שאם אתה עושה שאכטה פה ושם אז אתה סטלן בטלן. אז מתישהו לפני שלושה עשורים וחצי התחיל המאבק על הקנאביס הרפואי, שהוא קרב חשוב, וחובבי צמח הפלאים העבירו שלל ראיות והוכחות, תמונות וסיפורים קורעי לב שמסתיימים בנסים גדולים או נחמות קטנות. אבל למה בכלל היינו צריכים להגיע לזה? קנאביס בשבילי הוא תרופה מונעת, אבל לך תסביר להם בריאות, לך תסביר להם מהו כאב ומהו חולי, לך תסביר להם שכל מה שהם יצרו סביבנו בעשרות השנים האחרונות התפתח לחולי ומוות, לך תסביר את הקושי לנשום, את הקושי להרגיש, את הקושי לחיות ובכלל, לך תסביר להם שכל כך הרבה אנשים מעשנים/מאדים/מטפטפים ומנשנשים, ולא רואים בזה שום דבר פסול. כי כל טיעון שיובא כנגד יתבטל כאין וכאפס.

המצב הבעייתי נוצר כשאני “לא חייבת” קנאביס, כשאין לי כל עילה, מבחינה חוקית, לבקש אישורים. שאני פשוט, כמו רבים אחריי, לפניי ואיתי, פשוט רוצה, שזה פשוט עושה אותי אני משופרת, רגועה יותר, חייכנית יותר, נעימה יותר, אוהבת יותר, מקבלת יותר. אני מרוכזת יותר, אני חדה יותר, אני כותבת טוב יותר, ולומדת טוב יותר, מבשלת טוב יותר, אני חברה טובה יותר ובת טובה יותר. וגם, על הדרך, עור הפנים נראה טוב יותר וגם בתוך כל ענני זיהום האוויר שבסביבתי, האסטמה נעלמת לחלוטין ואני נושמת טוב יותר.

אבל אין כרגע כלום, אולי מלבד איזה רבע שאכטה “הומאופטית”. וככל שהמלאי מתדלדל, אני מוצאת את עצמי גונבת פה ושם סיגריות. וזה מתסכל, כי כשיש קנאביס, אז אין לי שום חשק לסיגריה, גם לא ממש לאלכוהול, הצורך פשוט נעלם והגמילה היא הכי פשוטה שאפשר. שנים עישנתי ורבות הפעמים שבהם נגמלתי מעישון ואין שום ספק שגמילה מסיגריות המלווה בקנאביס הינה הגמילה הקלה ביותר שעברתי. אבל היום, אחרי חודשים ארוכים, עישנתי שוב סיגריה, כשביקשתי מנהג המונית שעמד בתחנה אש כדי להדליק את הסיגריה המגולגלת הוא שאל “מה זה? ג’וינט?”, השבתי, בעיקום שפתיים (ואף): “הלוואי”.

ראו גם: מדריך הסאחים המלא – 24 תשובות לשאלות נפוצות
ראו גם: על הידרו, קונספירציות ועיתונאים בורים