< script type=”application/ld+json”> { “@context”: “http://schema.org”, “@type”: “WebSite”, “url”: “http://www.xn--4dbcyzi5a.com”, “potentialAction”: { “@type”: “SearchAction”, “target”: “http://www.xn--4dbcyzi5a.com/?s={search_term_string}”, “query-input”: “required name=search_term_string” } } < /script>
דף הבית / כל הכתבות / היסטוריה וספרות / היסטוריה / ניסוי המריחואנה המוזר של 1972

ניסוי המריחואנה המוזר של 1972

בשנת 1972, 10 נשים לקחו חלק בניסוי מדעי בו נדרשו לעשן מריחואנה כל יום. המחקר מומן על ידי ממשלת קנדה והיום, יותר מ-40 שנים לאחר מכן, תוצאות המחקר הן עדיין בגדר תעלומה.

בחורף של שנת 1972, עשרים נשים צעירות לקחו חלק באחד מהניסויים המדעיים המוזרים ביותר בהיסטוריה של קנדה.

במשך 98 ימים, בבית חולים במרכז העיר טורונטו, מוחותיהן, לבבותיהן, כליותיהן, כבדיהן, דמן והשתן של כל 20 הנשים נבדקו ונותחו בקפדנות, מתוכן 10 עישנו מריחואנה בכל יום. צוות אחיות תיעד את התנהגותן מסביב לשעון, וביצע רישומים במרווחים של חצי שעה.

מה הייתה מידת השפעת המריחואנה על 10 הנשים שעישנו אותה כל יום?

ארבעים ואחת שנים מאוחר יותר, הנשים האלה עדיין תוהות מה בדיוק קרה להן בשלושת החודשים בהם שימשו שפני ניסיון אנושיים.

דורין בראון (Doreen Brown), המתגוררת כיום בקיימברידג', היא אחת מהנשים שלקחו חלק במחקר בשנות ה-20 שלה. השנה היא חוגגת את יום הולדתה ה-63.

דורין בראון

דורין בראון

בשנות ה-60 המאוחרות של המאה ה-20, עברה בראון למרכז העיר טורונטו לחיות לבדה אחרי שאמה נפטרה. היא הייתה בת 17.

"הייתי מלאת צער, פשוט קיר לבנים", אומרת בראון. "עשיתי דברים שידעתי שלא היו טובים עבורי".

אסיד, מסקלין, מריחואנה.

גם כשהייתה תחת השפעת סמים או עייפה, היא אף פעם לא פספסה משמרת כמזכירת חנות הכל-בו.

אבל עד שהייתה בת 21, אורח החיים הזה לא מצא חן בעיניה. כאשר עמית לעבודה אמר לה שקבוצת מדענים מחפשת נשים מתנדבות להשתתפות במחקר מריחואנה בתמורה לכסף, היא ראתה בזה בריחה.

"זו הייתה החלטה של שבריר שניה," אומרת בראון. "לא אהבתי את מה שעשיתי. רציתי שינוי וחשבתי, למה לא?"

המחקר היה חלק מתכנית של מיליון דולר, האחרון בסדרה של ניסויים במימון ממשלתי שנועדו לענות על אחת מהשאלות הבוערות ביותר במדינה, שהועלתה כאשר ראש הממשלה דאז, פייר טרודו (Pierre Trudeau) השתעשע בהצעת הענקת מעמד חוקי למריחואנה.

ביל מיילס

ביל מיילס

המחקר נערך בהובלת ביל מיילס (C.G. Miles), פסיכולוג בריטי שעבד בטורונטו.

בשנת 1971, הקרן לחקר ההתמכרות פתחה בית חולים למחקר וטיפול במקום בו מחקר המריחואנה של מיילס, פרויקט E206, היה אמור להיערך.

הוא הרכיב צוות שכלל שני פסיכולוגים התנהגותיים, רופא, פסיכיאטר, עובד סוציאלי ומשמרת מלאה של אחיות ועובדים נוספים.

בית החולים קיבל את עשרים הנשים בברכה למחלקה עם ארוחת ערב רשמית שנערכה ב-31 בינואר, 1972.

בראון, אז בת 21, סרקה את השולחן הארוך. אף אחת מהנשים, בנות 18 עד 35, לא נראתה מוכרת, אם כי נראה שחלקן הכירו אחת את השנייה.

המחלקה הייתה נקיה ומודרנית, עם שטיח כחול מתחת לרגליים וריח של צבע טרי באוויר.

זה נראה כמו מקום אידיאלי להמצאה אישית מחדש.

"קיוויתי שאולי שם אפתור חלק מהבעיות שלי – אהיה פתוחה יותר, שמחה יותר", אומרת בראון. "בהחלט הייתי נשמה אבודה בשלב הזה. חסרת כיוון. הייתי זקוקה לעזרה, אבל לא ידעתי לאן ללכת כדי לקבל אותה".

הנשים חולקו בזריזות לשתי קבוצות בשני אזורים שונים בבית החולים. מחצית מהן – קבוצת הניסוי – נדרשה לעשן מינונים יותר ויותר חזקים של מריחואנה פעמיים בלילה, ואילו המחצית השנייה – קבוצת הביקורת – לא. שני הצדדים יכלו לקנות ג'וינטים קלים יחסית, כמה שרצו, עבור 50 סנט ליחידה בחנות שמכרה גם אלכוהול, ג'אנק פוד, מוצרי היגיינה, סיגריות וכתבי עת.

ואז הן התחילו לעבוד.

אלמנט מרכזי במחקר היה המיקרו-כלכלה. הנשים נדרשו לכסות את עלות קיומן, פרט למיטה והמים שלהן, במשך 98 ימים. כל כסף שהרוויחו ולא הוציאו על מזון, ביגוד או בידור, הן יכלו לשמור לעצמן.

בונוס של 250 דולרים חיכה לאלו שתשתתפנה בניסוי עד סופו. מי שתעזוב מוקדם תאבד את התשלום הנוסף ועד 75 אחוזים מחסכונותיה.

הן התפרנסו באמצעות מכשיר עץ פרימיטיבי למראה, נול גואטמלי, שבעזרתו הן טוו חגורות צבעוניות, מטושטשות, עם גדילי צמר קשורים. עבור כל חגורה שעברה בדיקה – שהייתה צריכה להכיל לפחות שני צבעים ולהיות באורך 132 סנטימטרים – קיבלו הנשים 2.50 דולרים.

אחרי כמה ימי תרגול, המשימה נהייתה קלה יותר.

משתתפת אחת קנתה גיר מחנות המחלקה כדי לצייר ציורים על קירות הטרקלין. אחרת, ברמנית מקצועית, ערבבה משקאות. הנשים בשתי הקבוצות הסתובבו עירומות. החיים במחלקות נפרדות וסגורות לא מנעו מהנשים משתי הקבוצות מלתקשר אחת עם השנייה, או עם אנשים בסביבת בנייני המשרדים – כמו הגברים שהוחזקו ביחידת הפסיכיאטריה המשפטית במכון קלארק, שנמצא בסמוך. הנשים כתבו מסרים ידידותיים קצרים על שלטים גדולים והבזיקו סימנים מבעד לחלונות הגדולים שפנו אל הרחוב ואל החצר פנימית.

האווירה חסרת הדאגות לא נמשכה זמן רב.

הג'וינטים הפכו חזקים כל כך שחלק מהנשים ביקשו אישור רופא כדי לא לבצע את חובותיהן הליליים, ואמרו שהרגישו חולות מכדי לעשן.

"היינו מבקשות מהם לקחת את זה משם", אומרת בראון. "הם ידעו שרצינו שזה יילקח, לא היה ספק בכלל. הרגשתי מעולפת. לא יכולתי לעשות כלום."

"זה הפך לעינוי", אומרת בראון.

בשבוע האחרון, הנשים שנותרו ביחידת עישון החובה סרבו להמשיך.

ב-8 במאי, 1972, הן עזבו את המרכז.

בראון ציפתה להרגשת הקלה, איזושהי תחושה של חופש, אבל היא הרגישה פרנואידית במקום.

"זה היה מאוד מפחיד", היא אומרת. "חשבתי, 'לאן אני אלך? מה אני אעשה? אני מפחדת לעלות על הרכבת התחתית'."

"קיוויתי שהשהות שם במשך 98 הימים האלה עשויה לתת לי קצת פרספקטיבה. אבל עבורי, זה רק העצים את הבעיות שלי."

היא בילתה מספר שנים בטיפול והלכה לאוניברסיטת טורונטו ללמוד מדעי המדינה והיסטוריה.

בשנות ה-30 המאוחרות שלה, היא נכנסה להריון ועברה לקיימברידג' כדי לגדל את בנה. היא עדיין עובדת במשרה מלאה במרפאת שמיעה מקומית. יש לה נכדה.

היא עדיין תוהה מה עלה בגורל תוצאות הניסוי.

בראון אומרת שהיא עשתה כמה בירורים במהלך שנות ה-80 וה-90. היא הייתה צריכה להיות אגרסיבית יותר, אבל חששה שהיא עלולה לאבד את עבודתה אם יתברר שהיא לקחה חלק בניסוי במריחואנה.

כיום היא פחות מודאגת.

"אני רוצה לדעת, אני רוצה לדעת", היא אומרת. "המינונים. מה שהם גילו מבחינה פסיכולוגית, מבחינה פיזית. אני מרגישה מרומה, מנוצלת. זה בדיוק כאילו שזה לא קרה. אני מרגישה כאילו, כן, נתת שלושה חודשים מהחיים שלך בשביל מה?"

"האם התוצאות היו כל כך נוראיות שהם לא נתנו לנו אותן? אני חושבת שאולי הן תמכו בהענקת מעמד חוקי למריחואנה. זו הסיבה שהן לא פורסמו. אני לא יודעת. זה משאיר אותך עם הרבה שאלות".

מיילס, עורך המחקר, מת בשנת 2009 בגיל 74, אבל עדיין יש כמה אנשים שיכולים לעזור למלא את החלקים החסרים של מחקר הנשים והמריחואנה.

ג'נט מקדוגל (Janet McDougall) הייתה אחת מהחוקרות הזוטרות בפרויקט.

היא זוכרת שהקבוצה התפרקה לפתע ושהיא נשארה כמעט לבדה עם כמה קלסרים וסלילי קלטות חומים. בהנחייתו של מיילס, היא שלחה חלק מהם לכלכלנים באוניברסיטת A&M בטקסס.

אחד מהם היה ג'ון קגל (John Kagel), כיום פרופסור למיקרו-כלכלה יישומית באוניברסיטת אוהיו. "הניתוח שלנו הראה שהאנשים האלה היו רציונאליים לחלוטין, עבדו קשה מאוד. היה אירוע יפה, שלא במתכוון שבו הם פתחו בשביתה בגלל שגרמו להם לעשן יותר מדי מריחואנה וזה היה פוגע ברווחים שלהם, מה שנראה כמניע העיקרי בגללו חלקם נכנסו לדבר הזה".

מחקרים כיום מצביעים על כך שלמרות שלעישון מריחואנה תכוף עלולות להיות גם השפעות מזיקות – לרבות תלות ורגישות לזיהומי ריאות – מוטיבציה היא לא בעיה.

החוקרת הזוטרה מקדוגל לא יודעת היכן שאר נתוני המחקר נמצאים כיום.

ד"ר הרולד קלנט (Harold Kalant), לשעבר המנהל הנודע של המחקר הביולוגי וההתנהגותי בקרן לחקר ההתמכרות, שבגיל 90 עדיין עובד על יורשו – המרכז להתמכרות ובריאות נפשית – ידע באופן כללי מה שמיילס עשה ומה שהוא גילה.

האם הפוליטיקה עמדה בדרכו של מיילס ומנעה ממנו להפיץ את נתוני הדוח הסופי?

"אני מנחש שזה כנראה לא הניב שום דבר שהיה יכול להשפיע ישירות על המדיניות", אומר קלנט.

מכל השאלות שהועלו, המחקר לא ענה אפילו על שאלה אחת בצורה משכנעת, אומר ג'ון קגל מאוהיו.

"במונחי הנושא המרכזי, אם נותנים למריחואנה מעמד חוקי, האם מקבלים חבורה של אנשים מסטולים שסתם מסתובבים, מעשנים סמים כל הזמן ולא עושים שום עבודה? המחקר הוא עדות משכנעת למדי לכך שזה לא היה הולך לקרות".

ראיון עם דורין בראון (אנגלית):

מקור

צפו בניסוי: מה נכנס לריאות שלנו כשאנחנו מעשנים מריחואנה?

העבירו הלאה:

הפורום | העצומה | הזנים | המדריכים | המילון

אוהבים קנאביס? הרשמו:

נצפים עכשיו

תנו לייק וקבלו את כל העדכונים גם לפייסבוק
x

מומלץ עכשיו

תפיסת 600 שתילי מריחואנה רמת הגולן מושב אליעד

רמת הגולן: לול תרנגולות הוסב לחוות גידול קנאביס

לול במושב אליעד רמת הגולן ששימש לגידול תרנגולים עבר הסבה לחוות גידול ...