תומך בלגליזציה או מתנגד לקרימינליזציה? / בן מרמרלי

לגליזציה, דה-קרימינליזציה, רגולציה, הפסקת הפללה וכיוצ”ב – מילים וביטויים רבים נמצאים בשימוש בשיח בין תומכי ומתנגדי הקנאביס, לעתים מבלי לשים לב לכובד משקלם של אותם ביטויים ואופן השפעתם על דעת הקהל והשיח הציבורי. בן מרמרלי מנסה לעשות קצת סדר.

מאת: בן מרמרלי

מילים הן אבני הבניין של הטיעונים שלנו, וגם של ההצדקות לטיעונים הללו, וגם כאשר אנו רק משוחחות עם עצמנו, ומסבירות לעצמנו מה אנחנו חושבות. למעשה, בדרך כלל, אנו לא יודעות מה אנחנו חושבות לפני שאנחנו אומרות את זה, אפילו אם זה רק בלב, בלי להוציא מילה מהפה. לכן, המילים נבחרות בדרך כלל באופן לא מודע, כי הרי כבר הניסוח שלנו לעצמנו את הרעיון היה צריך להיות מורכב, ברוב המקרים, ממילים.

בשנים האחרונות יוצאות מפיהם של התומכים המון מילים שונות ומשונות שגורסות כי מריחואנה צריכה להיות חוקית לפחות כמו טבק ואלכוהול. אותן מילים מבטאות גם מספר רב של רעיונות פוליטיים, חלקם סותרים, חלקם מקבילים. אני אנסה לנסח כאן את חלקם, כדי שנוכל להבין קצת יותר טוב את ההבדלים ביניהם, ובין הרעיונות שהן מבטאות.

ראשית, קיים ההבדל במילים בין אלה המשתמשות במילה ‘מריחואנה’ ואלה המשתמשות במילה ‘קנאביס’. המילה השנייה נפוצה במיוחד בקרב אלה המבקשות לנער את התדמית השלילית של מריחואנה (כינוי מקסיקני לאותו צמח והכינוי שהתקשורת הגזענית האמריקאית השתמשה בו בשנות ה-20 וה-30 כדי להפחיד את האמריקאים מהסם המקסיקני המסוכן עם השם הזר והמקסיקני – מריחואנה). קנאביס היא מילה מערבית יותר, לבנה יותר, אשכנזית יותר. אני בדרך כלל משתמש במילה ‘מריחואנה’, אני אוהב אותה יותר, את איך שהיא מתגלגלת על הלשון, ואני לא חושב שאני צריך להתחנף לסתומות ולסתומים שגם ככה חושבות שזה לא צריך להיות חוקי.

קל מאד היום להגיד “אני תומכ/ת בלגליזציה של קנאביס רפואי” ואפילו “אני תומכ/ת בלגליזציה של מריחואנה רפואית”. בכלל, ניתן לראות שהמילה ‘רפואי’ מוסיפה מימד כמעט שמימי לאותו צמח. למעשה ישנם א/נשים הסבורות בטעות כי קיים איזשהו הבדל קוסמי בין מריחואנה רפואית ומריחואנה לא רפואית, הבלבול הזה נובע ממילים, המילים יצרו את ההבחנה. אז ליתר ביטחון סתם שתדעו: מריחואנה רפואית זאת פשוט מריחואנה טובה, אבל תכל’ס, בשוק הפרטי ניתן להשיג מריחואנה איכותית עוד יותר מזו המסופקת ע”י משרד הבריאות. לכן, המריחואנה ‘הלא רפואית’ עשויה בהחלט להיות עוד יותר רפואית ממריחואנה רפואית. לא מדובר בעניין של תוכן, אלא רק של צורה, של מילים, של ביטוי.

אבל בואו נעזוב את ה’רפואי’ בצד, אני ואתן הרי תומכות בלגליזציה של מריחואנה לכולם/ן, לא רק לחולים, על אף שכולנו מסכימות שחולים וחולות צריכות להיות הראשונות בתור לקבל אותו כי זאת בלי שום ספק תרופה מצילת חיים. אבל כן, היום, גם אם מורידים את מילת הקסם ‘רפואי’ עדיין נשארים עם המוני בנות אדם שיכריזו: “אני תומכ/ת בלגליזציה של קנאביס/מריחואנה”. מילים אלו מבטאות תמיכה ברגולציה וחקיקה שתאפשר ממכר מסודר ומוסדר של מריחואנה/קנאביס, בין אם בבתי מרקחת, פיצוציות או קופישופס סטייל אמסטרדם.

אולי פחות קל או טבעי להגיד “אני מתנגד לקרימינליזציה של מריחואנה/קנאביס”, אבל זה מה שאני באופן אישי נוטה יותר להגיד והוא מבטא רעיון שונה. קרימינליזציה היא “הפשעה” הפיכה של דבר מה לפשע או עבירה. התנגדות לקרימינליזציה של מריחואנה מסמנת התנגדות לעצם זה שהפשיעו את הצמח הזה מלכתחילה, ולא תמיכה בהפיכתו פתאום לחוקי. זו הכרה בכך שעצם ההפשעה היא הבעיה הכי גדולה בכל הקשור לטיפול האנושי בצמח הזה, מדובר בעוול היסטורי שהחל בשנות השלושים של המאה העשרים ונמשך עד היום, זה העוול של משתמשות המריחואנה בכל העולם.

הקרימינליזציה של המריחואנה היא עוול נוראי ומתמשך שגרם למותם המוקדם של מיליוני בנות אדם ולכליאתן של עוד מיליונים רבות ורבים. מכניסים בני ובנות אדם למכלאות, סוגרים אותם/ן בכלוב, כלובים, המוני כלובים, להמוני בנות אדם, שעישנו או מכרו צמח, עשב שגדל באופן טבעי כמעט בכל מקום בעולם. מזעזע, מחריד, לא יעלה על הדעת, פשע מחריד שבוצע ע”י ממשלות העולם בהנהגת זו האמריקאית החל משנת 1937 ונמשך עד היום.

לאחרונה, בעקבות מחשבה נוספת על הנושא, החלטתי שוב לשנות את המילים שאני משתמש בהן בכדי לבטא את הרעיון הפוליטי שהוא מסמן, את העמדה הפוליטית שאני מבקש לתפוס. אני מתנגד לקרימינליזציה של כל סוגי הסמים, חד וחלק. זאת למעשה התנגדות לנרטיב מסוים, הנוגע לסמים/תרופות (מילים, מילים) והצריכה/שימוש (מילים) שלהם ע”י בנות אדם לאורך ההיסטוריה. מדינת הלאום המודרנית נוהגת לכפות על נתיניה נרטיב מסוים, דרך ספציפית להסתכל על העולם ועל ההיגיון שמאחורי הדברים. אחד ההגיונות החולים ביותר שהתפתחו במאה העשרים הוא שהמדינה צריכה להגן על אזרחיה מפני עצמם.

ההיגיון הזה בא לסמן רטרואקטיבית, בדרך כלל, פעולות של המדינה המגבילות את הפעולות של אזרחיה. למשל, כשיאיר לפיד מעלה את המס על עראק במיליון אחוז, הוא יכול ברוב חוצפתו להגיד לאנשים שישתו פחות, כי זה גם ככה לא כדאי לשתות יותר מידי, זה לא בריא. כשהוא מעלה את המס על סיגריות הוא יכול להגיד את אותו דבר כמובן. אבל הרי העלאת המס על אלכוהול וסיגריות אף פעם לא הייתה קשורה לדאגה לאזרחים, זאת בסה”כ דרך להעלות מסים בדרך האחורית, להגדיל את הכנסות המדינה מהאזרחים שלה בלי שום מאמץ בכלל. פשוט מעלים את המס על חפיסת סיגריות בשקל והופה קיבלנו עוד מיליונים בלי לעשות כלום. אבל בגלל ההיגיון החולני שתואר למעלה המדינה החצופה עשויה להגיד שזה לטובתנו שהמחיר של הסיגריות עולה, כדי שנעשן פחות.

אני מערער על ההיגיון החולני הזה. אני מתנגד לכל חוקי הסמים. אני נחרד מהעובדה שמיליוני אסירים (פוליטים!) בכל העולם כלואים במכלאות צפופות לאורך שנים, על שימוש או מכירה של סמים, כל הסמים. לא יתכן שאדם יושב בכלא כי הוא הזריק/מכר הרואין בדיוק באותה מידה שהוא כלוא על שעישן/מכר מריחואנה. כן, אני שם את הסוחרים והצרכנים באותה סירה, כי הם תמיד היו באותה סירה, כי הם לא יכולים להיות קיימים בנפרד! הצרכנים חייבים סוחרים והסוחרים חייבים צרכנים, זאת צביעות מחליאה לתקוף את סוחרי הסמים כאשר כולנו זקוקים להם כדי לספק את תאבוננו והם אלה שלוקחים את רוב הסיכון בשבילנו, בשביל שנוכל לעשן ג’וינט סרעבק. לדעתי.

וזה מחזיר אותנו לעניין הקנאביס הרפואי. הקנאביס הרפואי הוא קדוש משום שרשם אותו הרופא. הרופא הוא במעמד של כוהן דת עילאי בתרבות המערבית, וכשהוא אומר משהו כולם צריכים להשתחוות. אבל רגע, אותם רופאים שרושמים היום (עשרים גרם) קנאביס לחולי סרטן הם אלה שלפני כמה שנים לא רשמו קנאביס לאותם חולים. יותר מזאת, אנחנו יודעים שאותם רופאים, לפני שברוב אצילותם ניאותו לרשום לחולי הסרטן את הרשות לעשן עשב, רשמו לאותם חולים הרואין לשתיה (אוקסיקונטין, מילים, מילים) והביאו אותם לדרגות נרקומניות שמוכרות בדרך כלל מאזור התחנה המרכזית. אז מדוע הם קדושים? אינני מקבל את קדושתם! הם בדיוק אותם טמבלים שקודם לא רשמו מריחואנה. אם אתן מכירות בזכותם לקבוע לכם מה לשים בתוך הגוף שלכם אתן תכירו בכך גם כאשר הם יגידו לכן לא לעשן. גם כאן מדובר בסוג של צביעות, הרי הרופא היה טמבל קודם, מה בדיוק השתנה? השתנתה איזו רגולציה איפשהו שמאפשרת לו לאשר לך מריחואנה? נו באמת…

אין לי שום כוונה להשתמש בהרואין לפני גיל הפנסיה, גם מעולם לא התכוונתי לא לשים חגורת בטיחות לפני גיל הפנסיה, למעשה אני שם חגורת בטיחות גם במוניות שירות וכולם מסתכלים עלי מוזר. יחד עם זאת, אני מתנגד נחרצות לקרימינליזציה של אי לבישת חגורת בטיחות או של הרואין ומריחואנה. אם מישהי בחרה שלא לשים חגורת בטיחות, זאת אולי בחירה שאני באופן אישי לא הייתי עושה, אבל לתת לה קנס בשל כך? לתת קנס על זה שסיכנה את עצמה? מדוע זה עניינה של המדינה אם שמתי חגורת בטיחות?

אחד הטיעונים המצדיקים את הפעולות הכוחניות האלה של המדינה שאומרת לנו מה לעשן או לשתות או לחגור, הוא הסיפור על מערכת הבריאות הציבורית, וכיצד למעשה המדינה צריכה למנוע מבני אדם מלפגוע בעצמם כי זה עולה למערכת הבריאות הציבורית הרבה כסף. כלומר, ההוצאה הציבורית על בריאות גדלה בגלל שאנשים שותים או מעשנים או עושים תאונות בלי חגורת בטיחות. אבל האמת היא שמדובר בתרגיל דמגוגי בעזרת שימוש ספציפי במילים. הרי אם אנו דואגים למערכת הבריאות הציבורית כדאי שנכיר את העובדות. מערכות הבריאות הציבורית בכל העולם המערבי (לא רק בישראל) קורסות, אבל לא בגלל שאנשים מזריקים הרואין או לא לובשים חגורת בטיחות, הן קורסות בגלל השחיקה המתמדת מצד כוחות קפיטליסטים לצד עליה מתמדת בתוחלת החיים. אותו היגיון (קפיטליסטי ולא סוציאליסטי סמולנים יקרים) שאומר שצריך לשמור על הוצאות הבריאות נמוכות אמור דווקא לעודד שימוש מוגבר בהרואין ואי חגירת חגורת בטיחות. כדי שאנשים ימותו. הכי משתלם לתקציב מערכת הבריאות זה שאנשים ימותו ביום שהם יוצאים לפנסיה, ולא יאריכו חיים בגלל ששמרו על הבריאות שלהם בכל מיני תחבולות כמו חגורת בטיחות ואי שימוש בהרואין.

לכן אני מציע להוציא את כל אלה מהמשוואה לחלוטין, בוודאי שאינני רוצה לומר שאני בעד שאנשים ימותו בגיל צעיר כתוצאה משימוש לא נבון בסמים/תרופות. אני בסה”כ אומר שמקור הסמכות בנוגע להחלטות העשויות לסכן את החיים שלנו הוא בידינו בלבד ולא בידי ביורוקרטים, פוליטיקאים או רופאים. אחרת, למען ההגינות, מן הראוי שיגבילו את הרגלי האוכל שלנו, והספורט ומה לא. אז שהמדינה והרופאים לא יכנסו לי לצלחת, או לאוטו או לגרון או לווריד. הם היו טמבלים אז והם טמבלים היום, הם לא יקבעו לי מה מזיק לי ומה לא, הם בכלל לא מכירים אותי, הם בטח לא יודעים מה מזיק לי, בין אם זה מריחואנה, הרואין, פטריות, עראק, אופנוע, אוכל משמין או הרעלת מים.

אז לא, אני לא רוצה להגיד יותר שאני תומך בלגליזציה של מריחואנה. אני לא רוצה שהמדינה תפקח על גידול צמח, עציץ בסלון או ערוגות בגינה. אני לא רוצה שהמדינה תיקח מסים מיוחדים ומופקעים מאלו שמוכרים את העשב הזה שהם גידלו. המס על מריחואנה צריך להיות שווה ערך למס על עגבניות, ואת המס על עגבניות צריך לבטל, אם יש כזה. אני לא שותף לחלק גדול של תומכי הלגליזציה שמנסה להתחנף למדינה ולפתות אותה בעזרת הפיתוי של הכנסות של כסף ממסים. אני מערער על הסמכות של המדינה מלכתחילה להגביל גידול, עישון או מאכל של כל דבר, בטח ובטח בעשב מופלא שכזה, לא יאומן שכזה.

אני מתנגד לקרימינליזציה של כל סוגי הסמים. לא כי אני חושב שמישהו צריך להשתמש בהרואין, זה סם נוראי שהורס כל דבר שהוא בא איתו במגע, אלא משום שאני לא חושב שמישהו צריך להיכנס לכלא בגלל זה. משתמשי ההרואין שנכנסים לכלא בכל העולם מגיעים מאוכלוסיות מוחלשות, ההרואין היה אלטרנטיבה לחיים קשים, ברוב המקרים. חוקי הסמים מיועדים לכליאת אוכלוסיות מוחלשות. אף אחד לא מדבר היום על לגליזציה של הרואין בדיוק משום שבהרואין משתמשים אנשים שאין להם קול או פנים. במריחואנה משתמשים כולם, יאיר לפיד הרי בכבודו ובעצמו היה סטלן. וכל הבעיות שנגרמות מהרואין ושימוש בהרואין לא נפתרות ע”י כליאה של בנות אדם. ממש לא. בעיות כאלה יכולות להיפתר רק דרך השקעה חברתית, שינוי מבני במערכת הכלכלית והעצמת אוכלוסיות מוחלשות. דברים שבכלל לא קשורים להרואין, הרואין היה ונשאר סימפטום, סימפטום אחד מיני רבים לאפליה מבנית, הדרה וקיפוח של אוכלוסיות קצה. לא מספיק שהמדינה חרבנה עליהם כל החיים היא אח”כ שמה אותם בכלא כי הם פנו להרואין בתור תרופה נגישה לכאב היומיומי מהחיים עצמם.

מילים. מילים. מילים.

ראו גם: השרה יעל גרמן עוד תזדקק לקנביס רפואי / בן מרמרלי