מרוקו: למרות לחץ המשטרה – עסקי המריחואנה ממשיכים לפרוח
למרות שבמהלך החודשים האחרונים נתפסו מאות טונות של חשיש שהגיעו מכיוון מרוקו למדינות שונות באפריקה ואירופה, תעשיית הקנאביס, או ה”קיף” בלשון המקומית, אינה נרגעת
“אם תנסה לגדל פה יבולים אחרים הם ייבלו”, אומר אחמד, מוקף בשדות ירוקים עשירים בקנאביס, הצמח הלא חוקי שהוא ואלפי חקלאים עניים נוספים בהרי הריף במרוקו תלויים בו.
הייצוא הידוע ביותר לשמצה של מרוקו טופח בתרבות המרדנית של אזור הצפון במשך מאות שנים – האקלים המתאים לגידול קנאביס, או “קיף”, נחשב לאידיאלי בגובה של מעל 1,200 מטרים.
לאורכו של העמק המהמם העובר בין העיירות טאונטה ו-איסאגואן, נשים עובדות בשדות ואוספות את גידולי השנה, בזמן שסוחרים צעירים מחפשים קונים לאורך הדרך בת 70 הקילומטרים במכוניותיהם.
אך לאחר סדרת פשיטות ענקית בספרד במהלך החודשים האחרונים, רוב הסיכויים שתשומת הלב של ארגוני הסמים באירופה תופנה מחדש למקור הראשי של הקנאביס ביבשת – ואל מאמציה של מרוקו לייצר את הסחורה.
בסוף חודש אפריל מצאה משטרת ספרד 32 טון חשיש במשאית שהעבירה מלונים ממרוקו ורק מספר שבועות לאחר מכן, אותו כוח משטרה מצא 52 טון במחסן בעיר הספרדית המערבית קורדובה, ובכך קבע שיא אירופאי חדש.
גם בחודש אפריל מצרים הודיעה שנמצאו מעל 20 טון חשיש שמקורו במרוקו על ספינה בים התיכון עם קבוצה של מצרים וסורים שניסו להבריח אותם אל תוך המדינה. כך גם 20 טון חשיש שנתפסו על סירה שיצאה ממרוקו לאיטליה.
שר הפנים של מרוקו התעקש שמרוקו השקיעה הרבה מאוד באידוק השמירה על הגבולות ולחימה בסחר וכן “משאבים אנושיים וחומריים עצומים” על מנת להשמיד את גידול הקנאביס. ראו: 10 טון חשיש הועלו באש על ידי הרשויות במרוקו.
נושא שאין עליו עוררין
יש אינדיקציות שמעמדה של מרוקו כיצרנית מספר אחת בעולם נמצא תחת איום, אך רק עקב עלייה בגידולים האפגניים.
הוועדה הבינלאומית לפיקוח על סמים באו”ם (INCB) הודיעה בדוח האחרון, שפורסם בחודש מרץ, ש-72% משרף הקנאביס שמקורו במדינות צפון אפריקה, נתפס בשנת 2011 על ידי רשויות המכס ברחבי העולם.
“יישום מדיניות של פיתוח אלטרניטיבי היא אבן הפינה של האסטרטגיה שלנו בלחימה נגד אספקת הסמים”, רשם הארגון בהודעת דואר אלקטרוני שנשלחה ל-AFP (סוכנות הידיעות הצרפתית).
אבל בכביש שבין טאונטה ל-איסאגואן יש מספר סימנים לכך שמקורות פרנסה אחרים מתהווים, ואחמד, החקלאי בן ה-55, לא מדבר על כך שהממשלה לוחצת על קהילת החוואים באזור להפסיק עם ההרגל.
“לא מופעל עלינו לחץ להשתנות”.
“קיף זה הייבול היחיד שיכול לפרנס את משפחתי, למרות שזה לא מספיק, בגלל שבסוף השנה אנחנו צריכים כסף”, מסביר האב לשמונה, שלדבריו מרוויח 40 אלף דיראהמס (4,700$ דולר, שהם למעלה מ-17,000 ש”ח) לשנה.
לפי מספרים שצוטטו על ידי משרד הפנים המרוקני, כ-90 אלף משקי בית, או 760 אלף מרוקאים, תלויים בתוצרת הקיף, המרוכזת באזורים הצפוניים של אל-חוסיימה, צ’פצאואן ואואוזנה.
גדל על קיף
אבראהמן חמודני, בן 64, ראש העיר לשעבר של איסאגואן (נקראת גם בשם “קטמה”), הוא חסיד נלהב של גידול קנאביס בריף, והוא מאמין שהוא מתקיים עוד מתקופת הפיניקים, שהביאו את הזרעים מהמזרח. “קיף לא הורג אותך, אבל רעב כן”, הוא מחייך.
באישור הספרדים, ששלטו בצפון מרוקו תחת חסות משנת 1912, הייבול נותר חוקי עד שנות ה-70 של המאה ה-20. “קטמה הייתה מכה היפית”, אומר חמודני, כשהוא לוקח שאיפה ממקטרת קיף.
מאז שהוא נאסר, נעשו מאמצים להטמיע צורות חלופיות של חקלאות מסביב לאיסאגואן, כולל טיפול בחיות משק כמו פרות ועזים מאירופה. אבל חקלאים התעקשו שאין מספיק דשא בשביל חיות משק, ושהאקלים יותר מדי קר בשביל לגדל ייבולים אחרים.
כמעט ואין תשתיות לתיירות מסביב לקטמה, למרות הנוף המרהיב, הגבעות המכוסות שלג והמוצר המקומי מפורסם, אם כי העיר הציורית צ’פצאואן, הנמצאת במרחק 100 קילומטרים מערבה, ידועה בתור יעד פופולרי למעשנים.
חמודני אומר שגידול קנאביס בעיקרון מורשה פה “כל עוד דברים הולכים חלק”, אבל אם יש תפיסה גדולה, כמו לדוגמה בקסבלנקה, “אז הם שולחים את המשטרה”.
“אז כאן יש לנו בעיה בהתפתחות – האנשים עניים – אבל החוואים חיים עם הלחץ והפחד”.
הפחדים האלה מאושרים על ידי מספרים רשמיים, לפיהם נתפסו במרוקו 1,089 טונות של חשיש משנת 2005 ושטח האדמה המיועד לגידול הסם צומצם ב-60% אחוז במהלך העשור האחרון לכ-500 אלף דונם.
נואורדין מדיאנה, חבר פרלמנט במפלגת האיסתיקלאל ששימש לוביסט מטעם המגדלים, אמר לסוכנות הידיעות הצרפתית ש-30% אחוז מאלה שנמצאים במאסר בבתי הכלא במרוקו הם סוחרי סמים ומגדלי קנאביס.
הוא ביקש מהממשלה ליזום דיאלוג פתוח בקשר לגידול הקיף, “שהוא המציאות, בין אם אנחנו אוהבים את זה ובין אם לא”.
“הוא עדיין מתרחש שם בגלל שזה חלק מהתרבות של אנשי ההרים. החקלאים נולדו עם קיף. ההורים והסבים שלהם גידלו את זה, כמו שהוריהם וסביהם עשו במשך מאות שנים”.
“רוב האיכרים הללו בקושי יכולים להאכיל את עצמם במשך שלושה או ארבעה חודשים בשנה. אנחנו מכירים אותם ויודעים איך הם חיים. האנשים שמרוויחים מזה הם הסוחרים, המייצאים והמפיצים”, הוא אומר.
ראו גם: רוחות של גאנג’ה – על הכפר מלאנה שבהימאליה ההודית
ראו גם: חשיש מסביב לעולם
