פארק החולדות האנושי של ד”ר ברוס / אבישי מוריה
מה זו התמכרות? האם ההתמכרות הינה סובייקטיבית ועד כמה היא מושפעת מסביבת המחייה שלנו? ולשאלת השאלות: עד כמה היא באמת נמנעת או מצויה בשליטתנו?
שאלות אלו העסיקו לא מעט מדענים במאה השנים האחרונות ותאוריות שונות נפרסו על פני לא מעט עמודים.
נתחיל מהשאלה הראשונה, הפשוטה: התמכרות הינה תלות פסיכולוגית/גופנית או שניהם יחד ובמקרה שלנו תלות פיזית של חומרים פסיכו-אקטיביים שמספקים למוח דופמין/סרוטונין/אנדורפין וכ’..
אילולא האספקה החיצונית של אופיואידים סינטטים למחצה אלו (semi-synthetic opioids) היה המוח ממשיך לייצרם במינונים תקינים אך צריכתם של חומרים נרקוטיים מכל סוג משבשת את הפקת האופיאטים ולמוח נדרשת תקופת התאוששות על-מנת לחזור ולייצרם שוב באופן טבעי.
כיום ניתן לאבחן מכורים באופן מדעי מאחר ובסריקות PET (הדמיה באמצעות פליטת פוזיטרונים) בהם המוח נצבע בצבע אדום בהיר כסימן להשתוקקות לסם.
המחקרים שסייעו בעבר ומסייעים לנו גם היום אלו הניסויים על בעלי-החיים ומכיוון שלעכברים מערכת עצבים הדומה מאוד לשלנו מתבצעים מידי שנה מאות ניסויים הבוחנים את תפקודה בהקשר זה.
כמעט כל הניסויים שבדקו דפוסי התמכרויות אצל בעלי-חיים התמקדו בהנחה שקיימים חומרים מסוימים שההתמכרות אליהם הינה בלתי נמנעת וכהוכחה לכך הם הסתמכו על תוצאות של ניסויים בהם בעלי החיים העדיפו לצרוך את הסם הרעיל ולרעוב למוות.
בניסויים שנערכו לפני ניסוי פארק החולדות המפורסם (אליו נגיע בהמשך) כמו באוניברסיטת מק’גיל בשנת 1954 שני פסיכולוגים צעירים (ג’יימס אולדס ופיטר מילנר) גילו כי חולדת מעבדה לבנה תלחץ על דוושה ללא הפסק על-מנת לקבל גירוי חשמלי במוח. בניסוי אחר קיבלו חולדות מעבדה אופיום במידה ויחצו לוח חשמלי שדי בנגיעה קלה בו על-מנת להירתע ממנו כל זאת כאשר בכף רגלו של המכרסם מצויים עצבים רבים כמעט כמספר העצבים המצויים בפין האנושי. החולדות חצו ביללות, התמוטטו על מנת הסם ומצצו אותה בשקיקה. עדות לכוחם הפרמקולוגי של סמים מסוימים ללא ספק!
קראו עוד: בוגוטה, קולומביה: טיפול למכורים לסמים באמצעות מריחואנה
משנים את חוקי המשחק
לאחר מלחמת וייטנאם עבר ד”ר ברוס אלכסנדר, פסיכולוג מוכר בחוגים אמריקאים, הליך גירושין שבעקבותיו עזב את ארה”ב והחל להרצות באוניברסיטת סיימון פרייזר בוונקובר שבקנדה. באוניברסיטה התבקש להעביר קורס בנושא התמכרות להרואין, מכיוון שידע אז מעט מאוד על הנושא החל להתמחות באופן עצמאי בקליניקה לטיפול במכורים לסמים ואלכוהול שנמצאת גם היא בוונקובר. שם, הניצוץ שכבה מעיני המכורים בקליניקה הצית בד”ר ברוס ניצוץ אחר ובליבו גמלה ההחלטה לבחון את ההתמכרות במונחים שאינם פרמקולוגים.
ד”ר ברוס חבר לרוברט קומבס ופטרישה אדווי, יחד הם ניסו לאתגר את הסברה הרווחת שהתמכרות הינה בלתי נמנעת.
התובנה שהציתה את אותו ניצוץ כבוי הייתה שאם אותם אפקטים כימיים/פסיכו-אקטיביים מצליחים לגרות את מרכז ההנאה (MDF – האלומה התיכונה של המוח הקדמי) בכזו קלות מדוע לא נלכדים כל המשתמשים באובססיה להם?? כיצד ניתן לתלות את ההתמכרות ביצירת גירוי זהה אצל חולדות/קופים/אנשים ומנגד, להתעלם משתי עובדות חשובות:
א. החולדות והקופים שהתמכרו לא נהנו מהאפשרות שלא להתמכר, בכל הניסויים שנערכו הם בודדו מסביבתם הטבעית ונכלאו בגפם והאפשרות היחידה שקיבלו הייתה לצרוך את הסם עד שיתמכרו.
ב. אצלנו, בני האדם, ידוע שישנם לא מעט אנשים שצרכו סמים בקביעות ולא התמכרו – הכיצד?
לאחר עיון נוסף בנושא מתוודע ברוס לנתונים נוספים שלא עלו בקנה אחד עם הנחה זו. מחקרים בעבר כבר הוכיחו שרובם המוחלט של מטופלים שאושפזו תקופה ארוכה וטופלו בכמויות גדולות במיוחד של מורפיום התנתקו מהסם ברגע שכאביהם פסקו, כמו כן בתום מלחמת וייטנאם נמצא כי 90% מהחיילים שהתמכרו להרואין בשדה הקרב פסקו לצרוך אותו עם חזרתם למולדת.
קראו עוד: צרפת מציגה: מרכז הזרקות סמים בפיקוח
ד”ר ברוס שהיה שותף בניסויי הקופים המפורסמים של ד”ר הרלו במהלך תאריו השני והשלישי החליט לנסות לבחון את ההתמכרויות במרחב המחיה האמיתי של בעלי החיים ולא בכלובים כמו שהיה נהוג.
הניסויים של ברוס בוצעו בשנת 1981 באוניברסיטת סיימון פרייזר שבוונקובר ופורסמו בכתב העט המדעי Phrmacology Biochemistry and Behavior בשם “ניסוי פארק החולדות”.
בניסוי הראשון של אלכסנדר ומרעיו נלקחו 32 חולדות שחולקו לשתי קבוצות שוות. 16 חולדות הושמו בכלובים נפרדים ואילו 16 החולדות הנותרות הוכנסו לפארק החולדות, שם, על-פני 18 מטר רבוע מצוידים בבקרת אקלים, חיכו לחולדות אזורים נרחבים לזכרים הפעלתנים, קינים חמימים לנקבות, מצעי הזדווגות והמלטה ומאחר שאזור הניסוי היה באוניברסיטה ולא בטבע, סטודנטים שלקחו חלק בפרויקט הרימו את הכפפה ודאגו לקשט את המקום בציורי קיר של טבע מוריק ומפלים מפכפכים.
מכיוון שעכברים נמשכים בטבעיות לכל דבר ממותק, הכינו החוקרים תמיסת מורפיום ממותקת בסוכר כאשר מידי יום מעלים את מינון הסוכר במשקה, לצידם הונחו מים רגילים שבוודאי היו פחות קורצים במבחן המתיקות.
שתי קבוצות הניסוי קיבלו תזונה זהה במינונים זהים לחלוטין. הממצאים היו חד משמעיים, בכלובים, שם כל חולדה הייתה בגפה, לא היה כל צורך למתק את תמיסת המורפיום, כל 16 החולדות בלי יוצא מהכלל העדיפו אותו מהרגע הראשון וויתרו לחלוטין על המים, מנגד בפארק החולדות התפתו כמה חולדות לטעום את התמיסה הממותקת (הנקבות יותר מהזכרים) אך ברובם התחרטו כמעט מיד והעדיפו באופן בולט את המים הרגילים, כאשר השוו את שתי הקבוצות נמצא שאוכלוסיית החולדות בכלובים שתו את התמיסה פי-16 מכמות התמיסה ששתו החולדות בפארק, נתון בעל מובהקות סטטיסטית.
נתון מעניין נוסף מאותו הניסוי, כאשר הוסיפו החוקרים “נלוקסון” (תרופה השוללת את אפקט הסם) לא הייתה לחולדות כל בעיה לשתות אותו. תוצאות הניסוי הצליחו בזמנו לבלבל אסכולה מדעית שלמה שהתבססה עד אז על מושגים כגון: “הזיקה הטבעית” שהסמים מעצם טבעם מפתים וכעת נגלה לעיני כל שבסביבה בריאה וטבעית המכרסמים יוותרו על הסמים “המפתים” מחוסר צורך בהם.
בנקודה זו ברוס וציוותו יכלו לחכך את ידיהם בהנאה ולהתהדר בהישגם המרשים אך לברוס לא הייתה כל הכוונה לעצור, אם התוצאות שכאן חד משמעיות האם קבוצת מכרסמים מכורים שתיכנס לפארק החולדות תיגמל – או שמא כאן יהיה זה מאוחר מידי?
קראו עוד: לגליזציה לסמים קלים וקשים – פילוסופיה
אולי הסמים הם לא בהכרח הבעיה?
בניסוי השני שוב נלקחו 32 חולדות וחולקו לשתי קבוצות, קבוצת הכלובים וקבוצת הפארק, עתה, במקום לספק מים סיפקו רק את תמיסת המורפיום וגרמו לשתי הקבוצות (בפארק ובכלובים) להתמכר במשך 75 יום על-מנת שיצור התמכרות נפשית ותלות פיזית. לאחר 75 יום הוסיפו לכלל המכרסמים מים במקביל לתמיסת המורפיום.
שימו לב לממצאים שהתקבלו: אוכלוסיית הכלובים לא הביע עניין במים, אך אוכלוסיית הפארק הפסיקה לצרוך את הסם בהדרגה עד לגמילה מלאה למרות ייסורי הגמילה ששיאם בפירקוסים ללא שליטה עצמית והוכיח הפעם שהתמכרות אינה יוצרת דפוסי התנהגות שאינם ניתנים לשינוי. תוצאות שהעפילו על ציפיותיהם האופטימיות ביותר של החוקרים.
מאז ועד היום ולמרות מחקרים נוספים מהסוג הזה לא השתנתה בהרבה גישת הממסד הרואה במכורים את ענפי הבעיה כאשר השורשים הם הסמים עצמם. לדעת ברוס וציוותו גישת הממסד לוקה בעיוורון סמוי שאינו מבחין משום מה בגורם האמיתי שדוחף משתמשים להתמכר והוא המרקם החברתי-אישי שברצונו של כל אינדיבידואל למלא וצריכת הרגלים הופכת להתמכרות, על כן הגמילה צריכה להיות הפסקת צריכת הרגל מגונה/מזיק באמצעות הקניית הרגלי צריכה חלופיים – ואת החלל הזה לא תמיד פשוט למלא…
לדעתו של ברוס, לפחות לא כל עוד אנחנו חיים בחברה שמתייחסת לאינדיבידואל כאל מוצר צריכה שניתן לעקור או למסור, משיקולים כלכליים או אחרים, כל עוד הערך העצמי מושפע מאינטגרציה נפשית וחברתית.
ד”ר ברוס אומנם אינו מציע פתרון ישיר אך הוא מצביע ישר בכיוון הבעיה, מנתח אותה וחושף בפנינו את קרביה. נסיים בציטוט שלו (“לפתוח את התיבה של סקינר” עמוד 176): “אני חושב שיש הגזמה רבה בתיאור תסמיני הגמילה כמו בכל ההתייחסות לנושא הסמים: זו התבנית שבה המשתמשים בסמים מפרשים את מה שיכול להיות חוסר נוחות, אך לא ייסורים של ממש. אין ספק שהחולדות לא סבלו מייסורים נוראים, וכך גם יוצאי וייטנאם ונגמלים רבים אחרים שהשתמשו בסמים ועברו את תהליך הגמילה והפסיקו את השימוש בסמים”.
בין אם נסכים עם מסקנתו העיקרית שלא המבנה הכימי בסם אחראי להתמכרות אלא המרקם החברתי של הצורכים אותו ובין שלא נסכים אין ספק שהניסוי מעלה בנו תהיות שרוצות להבין מה חסר, אצלי, אצלכם ואצל השכן וזאת סיבה מספיק טובה להעריך את תרומתו החשובה בהבנתנו את מנגנון הצריכה וההתמכרות הפיזיולוגית מזווית חדשה :-).
קראו עוד: האם המריחואנה ממכרת?
