על הדרך שעברה המילה “סמים” מאזכורה הראשון בתנ”ך ועד לשימוש בה בימינו אנו.

בתקופת המקרא, “סמים” היו ביטוי שהתייחס לצמחים מיובשים שנטחנו לאבקה ונשרפו פעמיים ביום כ”קטורת הסמים” על מזבח הזהב בבית המקדש. עד שנת 1930, היה מקובל להניח למשל שהמושג “קנה בושם”, המופיע חמש פעמים בתנ”ך, מתייחס לקנה סוכר או סתם קטורת ריחנית, אך בשנת 1936 פירסמה שולה בנט, חוקרת פולנית מ”המוסד למדעי האנתרופולגיה” בוורשה, בירת פולין, מאמר בו טענה כי מקור המונח “קנה בושם” מתכוון למונח “קנבוס” בארמית שהיום נקרא קנאביס.

אך לא רק היהודים השתמשו בקנאביס ואף כתבו על כך. “ישו היה צרכן קנאביס ואחד מראשוני התומכים ביתרונות שבשימוש בצמח. המשחה השומנית בה השתמשו ישו ותלמידיו מכילה מרכיב הנקרא ‘קנה בושם’, אשר מיוחס מאז ימי התנ”ך לצמח הקנאביס,” טוען כריס בנט, חוקר תנ”ך מוכר, במחקר שפירסם בשנת 1996. “ישו ותלמידיו השתמשו בקנאביס בטקסי ריפוי שהיו מקיימים,” טען בנט.

למעשה, האזכור הראשון לסמים בתנ”ך מופיע כאשר אלוהים פונה אל משה הצעיר ואומר לו כך:

[לד] ויאמר יהוה אל-משה קח-לך סמים, נטף ושחלת וחלבנה, סמים, ולבונה זכה: בד בבד, יהיה. [לה] ועשית אותה קטורת, רוקח מעשה רוקח, ממולח, טהור קודש.

במאמר שפורסם ב’הארץ‘, בפינתו הקבועה “גלגולה של מילה”, מפרט הכותב אילון גלעד, על דרכה של המילה “סמים” מאותם ימים ועד ימינו אנו:

גלגולה של מילה: “סמים”

בתלמוד משמשת המילה הארמית המקבילה ‘סמא’ לתאר הן תרופות והן דיו לכתיבה,” כותב גלעד. “בהשפעת הרפואה הערבית בימי הביניים גבר השימוש בצמחי מרפא בקרב רופאים יהודים ואלו קראו להם בהשפעת התלמוד “סמים”: “אלוה העלה סמים מן הארץ בהם הרופא מרפא המכה ורוקח את המרקחת” ‏(בראשית רבה, פרשה י’‏). עם תחיית השימוש בעברית בתקופת ההשכלה, השתמשו סופרים רבים במילה “סמים” כמילה נרדפת למילה הנפוצה יותר “תרופה”.

בשנת 1920 חוקק באנגליה ה–Dangerous Drugs Act, חוק שאסר שימוש, קנייה ומכירה של אופיום, מורפיום, קוקאין, אקוגונין והרואין בממלכה. ב–1925 החליטו הבריטים לעשות סדר בחקיקה השונה ברחבי האימפריה שאותה ניהלו, מה שהוביל לפקודת הסמים המסוכנים בארץ ישראל המנדטורית, החוק שעומד במרכזם של חוקי הסמים של מדינת ישראל עד ימינו. ככל הנראה שם הפקודה הוא תרגום של יצחק עבאדי, שהיה המתרגם הרשמי של ממשלת המנדט לאורך רוב ימי השלטון הבריטי בארץ.

מאותו הרגע החל השימוש במושג “סמים מסוכנים” או “סמים משכרים” להיות נפוץ בעיתונות העברית בעיקר בהקשר הפלילי וכך המילה “סמים” ספגה קונוטציה שלילית. בהדרגה, במהלך שנות ה-60 של המאה הקודמת, החלה המילה “סמים” לשנות את משמעותה ממשמעות רחבה הכוללת “סמי מרפא”, “סמים משכרים” ו”סמים מסוכנים”, למשמעות צרה יותר הכורכת יחד את “הסמים המסוכנים” עם “הסמים המשכרים” אבל אינה כוללת “סמי מרפא”. לאלו יוחדה המילה “תרופה”. התהליך הזה היה חלק מתהליך רחב יותר; חילופי דורות בין דור המייסדים, דור שדיבר בעברית ההשכלה כשפה שנייה ,לדור הראשון של דוברי עברית כשפת אם. בני דורם של חיים נחמן ביאליק ודוד בן גוריון אמרו דברים כמו “סמים משכרים”, בני דורם של לאה גולדברג ויצחק רבין פשוט אמרו “סמים”.

בתוך כמה שנים, כל סם חדש שהופיע בישראל הוסף לרשימה בסוף פקודת הסמים המסוכנים המפרטת את הסמים האסורים על פי חוק. נראה שהמציאות אינה סובלת סמים חוקיים. דוברי עברית רבים חשים אי-נחת מהכפפה של קפאין, טבק ואלכוהול יחד עם “סמים ממש”. לשם כך הומצא המושג “חומר פסיכואקטיבי”, שכולל גם “סמים חוקיים” וגם “סמים בלתי חוקיים”. בעברית בת זמננו סמים הם החומרים הפסיכואקטיביים האסורים לשימוש על פי חוק.

הסמכות החוקית להכריז על חומרים כסמים היא של שר הבריאות אך אין שר הבריאות מחליט על דעת עצמו אילו חומרים יש לאסור ואילו להתיר. מאז 2003, נהוג ששר הבריאות מוציא מחוץ לחוק חומרים שעליהם המליצה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת ‏(אחרי דיון שרוב חברי הוועדה מדירים את רגליהם ממנו‏). החלטת הוועדה מתקבלת בעקבות המלצה של הוועדה לבחינת חומרים פסיכואקטיביים שמגיעה בעקבות דיווחי המשטרה על שימוש בחומר חדש.

בינתיים, באירוניה של ההיסטוריה, חומרים שהוועדה לא הספיקה להוציא מחוץ לחוק ‏(ויש אינסוף חומרים שניתן לסנתז ושיכולים לשמש כסמים‏), נמכרים בחנויות “קטורת” הפזורות ברחבי תל אביב. כך חזרו הסמים להיות “קטורת”, בדיוק כמו שהיה נהוג בבית המקדש.

ראו עוד: סמים נלקחים למטרות הנאה – תבינו את זה ונוכל להתחיל להתקדם