בעיריית ת”א לא סמים על אף אחד
כשהתפרסם אתמול הפרק העדכני בסאגת “Clubs are the Devil” של המשטרה ועיריית תל-אביב, התייחסתי למאורע ברגשות מעורבים. יהיה זה מעט נאיבי לטעון, שמאות עד אלפי אנשים מתרכזים בלילות השבוע במועדונים כדי לקרוא ביחד את פרשת היום, ולסרוג בצוותא על ליד עמדת הדיג’יי, תוך כדי לגימת כוס תה חם. מצד שני, בשנים האחרונות כמעט ולא היה חג אחד בו הטרידה המשטרה את באי ובעלי המועדונים בתל-אביב, לעתים באופן שנראה מעט יותר מדי מכוון ומעט פחות מדי מוכוון. כמי שכבר מחצית מחייו מבלה על רחבות המועדונים ועל עמדות דיג’יי כאלה או אחרות, נסיונות הדמוניזציה המוצלחים-למחצה של תרבות המועדונים בעיני התקשורת המקומית, הפכו כבר מזמן לסוג של קלישאה שחוקה. אותה תרבות בילוי, שמזכה את תל-אביב בסופרלטיבים, מעמד גבוה ושדרוג תיירותי ברחבי העולם כבר שנים רבות, נרמסת באכזריות ובקלות דעת כמעט בלתי נסבלת, ע”י המרוויחים הגדולים ממנה.
מדהימה במיוחד הקלות, בה מקטלגים מוסדות מוזיקה ותרבות, באותה הקטגוריה כמו ביבי שופכין אחרים, המפוזרים בתל-אביב ונקראים גם כן “מועדונים” בחטא גדול. באותם “מועדונים” מבלים אנשים, שלא הייתי שולח את ילדיי העתידיים לבלות בחברתם, אבל אין צדיק אחד בסדום התקשורתית, שיעשה הפרדה בין אותם מרכזי אלימות, לבין מקומות בילוי לגיטימים עם הסטוריה תרבותית ענפה. לא הייתי מצפה מאנשי המשטרה או העירייה להבין את ההבדל התרבותי העמוק בין האוס, דיסקו וטקנו, לבין “אומצה אומצה”, אבל אני לא יכול שלא לרתוח, כשבסיקור עיתונאי אובייקטיבי או אובייקטיבי לכאורה, מסתתרת האמת מאחוריי ההתעללות הקבוצתית שעוברת תרבות המועדונים של תל-אביב.
את טבילת האש הראשונה שלו הוא עשה במועדון במרכז תל אביב. “לבשתי ג’ינס וחולצה מכופתרת ויצאתי למועדון”, משחזר א’. “היה לי ברור שאני מתחיל מסע כדי להיות חלק מהסצנה של המועדונים בתל-אביב”. ביום הראשון להפעלה שלי לא הצלחתי לרכוש סמים, לא ידעתי למי לגשת”. כשבכל יום מתפרסמת כתבה חדשותית על מקרה אלימות, סחר בסמים או תקיפה מינית בבתי ספר תיכוניים ברחבי הארץ, האופן בו מוצגים המועדונים, כשורש כל הרוע, מביכה כמעט באותה המידה בה כושלות מערכות החינוך והאכיפה, בטיפול במרכזיה האמיתיים של בעיית הסמים והאלימות. לא זכור לי שאת צעדיי הראשונים בסצינה התל-אביבית, אי שם בשנת 1997, עשיתי בעודי מחזיק בידי את “לקסיקון הסמים המלא”, או שבטלפון הסלולרי שלי דאז היו מספרי הטלפון של מיטב עברייני האלימות של העיר. הדבר נכון גם לאחרים, ועל רקע זה בולטת ההכפשה הקבוצתית הבוטה של תרבות המועדונים.
עד לכאן תלונתי למשטרה, אותה אפשר להאשים במקרה הגרוע ביותר בחוסר יכולת להפריד בין מקורות הבעיה ותסמיניה. הבחירה לפעול כנגד תסמינים ולא נגד מקורות הבעיה אינו מוגבל בארץ הקודש רק לסמים או מועדונים, ועל כן אין כאן כל חריגה מהנורמה. באותה הכתבה, ממנה אני מצטט כאן, מופיעה מפת תל-אביב, ובה סומנו המועדונים, אותם סגרה המשטרה בעקבות פעילותו של א’. ליבי נחמץ בהצצה הראשונה במפה, אולם היתה זו הפסקה בטור שליד המפה, שהפילה לי את האסימון (פעם היה כזה) ברעש גדול. “באחרונה עלתה קרנם של מתחמי בילוי כמו נמל תל-אביב, מתחם המסגר ולונדון מיניסטור, מה שמקל על פעולות האבטחה של המשטרה. בנוסף, המשטרה מציבה במתחמים אלה כוחות סמויים וגלויים, שאמונים לשמור על הסדר, ולעזור לבעלי המועדונים להתגבר על בעיות אלימות”. באופן מפתיע, כך שמתי לב, אף אחד מהמועדונים שנסגרו לא נמצא באותם מתחמים.
תהליך הדרת המועדונים הגדולים ממרכזי התרבות של העיר, כאילו היו סרח עודף, הינו תהליך אותו מקדמת עיריית תל-אביב כבר שנים רבות. רצונה של העירייה לקרוץ לאוכלוסייה מסויימת מאוד, הביא אותה להוציא את נשמתם של כל המועדונים ההסטוריים על קו החוף של תל-אביב. מועדונים אחרים נסגרו גם כן מסיבות נדל”ניות טהורות, ועם הקמתם של “גטאות המועדונים” החלה העירייה לנייד מועדונים ממקום למקום, כאילו היו פיצוציות. זכור לי במיוחד המקרה של מועדון “הבלוק”, ששכן בימיו הראשונים ברחוב דוד חכמי בתל אביב, בסמוך לרחוב המסגר. למרות קהל נהדר, חניה מסודרת, אבטחה הדוקה ועמידה בכל תקני הרעש האפשריים, החליטה העירייה, שבמקום צריך לקום כביש חדש, שיעבור בדיוק בעמדת הדיג’יי של הבלוק, דרך השירותים שלו, ויצא מהחצר היישר ליד-חרוצים, אחת משכונות היוקרה הנחשקות בתל-אביב.
כיום ספק אם תוכלו למצוא את המחלף החדש שהוקם במקום, בצמוד לעמדות האגרה והקניון המפואר. הבלוק עבר, באישור העירייה, יש לציין, היישר למתחם התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב. למרות מעברו לאחד מנקודות השפל של העיר, ממשיך לפרוח המועדון, ולהוות מוקד משיכה תרבותי ומוזיקלי; כל זאת, לדעתי, למורת רוחה של העירייה. כשבהמשך אותה הפסקה המדוברת נכתב גם כי “המשטרה צריכה להתמודד גם עם מקומות הבילוי, שממוקמים במרכז העיר, ולמעשה מבודדים מיתר מקומות הבילוי. היא אינה יכולה להציב כוחות גדולים, ובעלי המקומות משתמשים בשירותים של חברות אבטחה”, קשה לי להתעלם מהעובדה כי איזור התחנה שורץ בניידות משטרה, העושות עבודתן נאמנה יומם וליל, ועל כן אני מוצא את הטענות בכתבה מוזרות במקרה הטוב. “כאן אמור לקום מגדל, קניון, או איזה נתיב תחבורה אינטרגלקטי”, לוחשת העירייה באזני ניצבי המשטרה, רגע לפני שמוסיפה “אה, ויש שם בטח בעיית אלימות וסמים”. כאילו היו Vogons, מערימה העירייה שכבות על גבי שכבות של בירוקרטיה, מגבלות וקנסות על מיעוט המועדונים בעיר, אשר הכרחי לקיומה של תרבות צעירה, צבעונית ותוססת, ומכניסה אותם לאותו הסל עם שאר ה”מועדונים”.
“בשלב זה למשטרה אין כוונה לוותר, וטוענים שהליך הסגירה לא היה מכוון לפורים וכדי לגרום נזק כספי לאותם המקומות. במשטרה ציינו שמדובר במקומות שמלאים גם בסופי השבוע, ואם זה לא היה נסגר עכשיו זה היה נסגר בפסח, חג האהבה או כל חג אחר”. סוף ציטוט.
הפוסט פורסם במקור באתר “Israel Underground” – בלוג תרבות ומוזיקה
