חוף לבן, ים כחול והרבה מאוד ירוק – נוח פלטניק מדווח מנגריל, ג’מייקה
בספונטניות מרשימה למדי הפכנו את נוח פלטניק ל”שליח מגזין קנאביס בג’מייקה”. הוא חזר עם סיפורים מרתקים על אנשים טובים, חופים מדהימים, ושדות קנאביס מזילי ריר…
החלטתי שהגיע הזמן לצאת לחופשה. מה קרה? גם לי מגיע לשכב בשלווה על חוף ים שקט אחרי תקופה ארוכה שהרבצתי עבודה – לא שאני מתלונן חלילה. כבר כמה שנים שאני גר בארה”ב, יש לי עסק למיזוג ונדל”ן, תודה לאל הכסף כאן טוב והגראס מעולה, אבל אחרי שקראתי כאן במגזין את הכתבה על “10 יעדים מומלצים לביקור שהם לא אמסטרדם” סיקרן אותי מאוד לתת גיחה לג’מייקה – גם נשמע לי מקום אקזוטי ומרתק, וגם קרוב מאוד לארה”ב, ככה שכרטיס הטיסה לא אמור לעלות כל-כך הרבה. ככה מצאתי את עצמי מרים צלצול בספונטניות לסוכנות הנסיעות הראשונה שמצאתי – נפרדתי לשלום מ-575$ ויצאתי לדרכי…
נחתתי בשדה התעופה במונטאגו-ביי לבוקר מעונן ופסטורלי, מיד כשיצאתי משדה התעופה קפץ עלי נהג מונית ושאל אם אני זקוק ל “טקסי” – עניתי לו בחיוב וביקשתי ממנו שייקח אותי למחוז חפצי – נגריל. הנסיעה ממונטאגו-ביי לנגריל אורכת כשעה כשלכל אורך הדרך הנהג החביב שימש גם כמדריך טיולים חצי מקצועי ודאג להסביר לי מה אנחנו רואים בדרך. כבר במהלך הנסיעה במונית קיבלתי חשק לטעום מגידולי הקנאביס המקומיים עליהם שמעתי כל-כך הרבה ושאלתי את הנהג אם יש אפשרות שהוא יוכל לעזור לי לרכוש מעט גאנ’גה – “בטח. בשמחה!” הוא ענה לי כשחיוך גדול מרוח על פניו. עצרנו בצד הדרך והנהג יצא וביקש שאמתין במונית עד שהוא יחזור – לא חלפו חמש דקות והבחור חזר עם שקית מלאה כל טוב – היו שם לפחות מאה גרם ירוק שעלו לי רק 50$. כמובן שמאוחר יותר גיליתי שהוא גנב אותי במחיר אבל באותו זמן עוד הייתי רגיל למחירים של ארה”ב ככה שזו הייתה נראית לי עסקה מצוינת. ניחוח חזק של קנאביס משובח מילא את המונית ואני רק נועץ מבטים בשקית וחושב לעצמי בעונג: “אני יכול להתרגל למה שקורה כאן…”
המשכנו בנסיעה לכיוון נגריל כשגיליתי לפתע שאין עלי ניירות גלגול – “אין בעיה” אמר הנהג ומיד עצר ליד איזו חנות קטנה שבה רכשתי “פייפ” (מקטרת). שמח וטוב לב חזרנו למונית להמשך הנסיעה כשאני מעושן למדי מביט בעיניים אדומות בנופים הנשקפים מחלון הרכב. כשהגענו לנגריל ישר הלכתי לחוף לחפש מקום לשים את הראש – מצאתי מלון חביב בשם “Mamz Place”, ניגשתי לברר לגבי המחיר והבחור בדלפק אמר שהוא צריך לראות באיזה חדר אני מעוניין. כשהראיתי לו את החדר הרצוי הוא דרש 100 דולר ולאחר התמקחות קלה סגרנו על 80 דולר ללילה. התמקמתי בחדר, הורדתי חולצה ומכנס ויצאתי החוצה לתת מבט נוסף בחלקת האלוהים שיושבת לי ממש מחוץ לחדר. זה היה משגע: חוף מדהים ביופיו, ים כחול צלול וחוף צח. אני יודע שזו קלישאה אבל באמת אפשר לומר שזה “ממש כמו תמונה מגלויה”. היו שם מעט מאוד תיירים יחסית לתקופות אחרות בהם הבנתי שהמקום קצת יותר הומה, זאת מאחר שעדיין היינו בתקופה טרופית וירד גשם מידי פעם, בדרך כלל לאיזה חצי שעה בערב, אבל אני אישית נהנתי ממנו – הגשם צינן אותנו מעט מהחום הכבד ונתן לנו כמה דקות של רענון מתבקש.
כל מה שצריך נמצא על החוף
בהליכה קצרה על החוף המקסים של נגריל ניתן להתארגן על כל מה שדרוש בשביל לשדרג את החופשה הזאת ולתפוס ראש טוב – כמעט כל מאה מטר ייגש אליכם מקומי ויציע מכל הבא ליד – לרוב זה יהיה גאנג’ה וחשיש אבל לא רק – גם קוקאין לא חסר, פטריות הזיה, אקסטזי, אסיד אופיום ומה לא. בשלב מסוים זה אפילו קצת מתחיל להציק… אם בהתחלה התלהבתי מזמינות הסמים וההיצע הרחב אז לאחר זמן מה כבר נמאס מכך שכל רגע ניגשים אליך ומציעים לך משהו לקנות. אני מצאתי שיטה מקורית להימנע מהרוכלים הללו – פשוט הסתובבתי עם בגד ים צמוד כך שהם יבינו שאין עלי כסף מזומן – הצעד הנבון הזה הוריד ממני את רוב הפניות המטרידות מהמקומיים וגם כשמישהו ניגש אליי ולא הייתי מעוניין, פשוט נהגתי להצביע על הבגד ים ולהגיד בנימה מתנצלת “No Money” – צמד המילים הללו הספיקו לי בשביל להתנער מהסיטואציה.
מלבד הסמים שמציעים לך על החוף (וכמו שאמרתי – לא חסר שם סמים) יש גם הרבה רוכלים שמוכרים כל מיני “שטיקים” ומזכרות כאלו ואחרות – חלקן סתם שטויות Made in China אבל חלק מהדברים הם יצירות מקוריות ומעניינות של אמנים מקומיים. גם במלון ה- Mamz Place בו לנתי, היתה מעין תערוכה של גילופי עץ יפיפיים פרי יצירתם של אמני העץ בנגריל.
מעשנים קנאביס כמו טבק
לא צריך לשהות בנגריל יותר משעות ספורות בשביל להבין עד כמה הקנאביס או איך שהג’מייקנים מכנים אותה – ה”גאנג’ה” טבועה בתרבות המקומית.
אחוז לא קטן של תושבי המקום מעשנים פה גראס בלי הפסקה לכל אורך היום כאילו זה טבק. דבר נוסף מעניין ששמתי לב אליו לגבי המקומיים הוא שהם לא מעשנים בשום צורה אחרת מלבד ג’וינטים – לא באנגים ולא מקטרות – רק ג’וינטים. במהלך הטיול יצא לי פעם אחת להציע לאחד המקומיים להפיל ראש באיזה באנג שקניתי בחנות מזכרות. לאחר כמה דקות של מסע ומתן הצלחתי לשכנע אותו לנסות – נראה לי שהוא פשוט הסתקרן מהפעולה של הבאנג ורצה לנסות בעצמו – הבחור לא הפסיק להשתעל למשך עשר דקות ולמרות שהרגשתי קצת לא נעים לראות אותו דופק שיעולים חריפים כל-כך, אני חייב לציין שזה היה משעשע למדי. לא נראה לי שהוא ינסה להפיל ראש עוד פעם בחיים שלו…
לגבי איכות החומר בג’מייקה – הקנאביס תמיד היה בתפרחת ירוקה-חומה, מאוד מאוד דביקה, ומשום מה היא גם הייתה די לחה. בתחילה חשבתי שזו אולי פאשלה של המגדל שלא ייבש טוב את היבול, אבל שמתי לב בהמשך שכל הפרחים הגיעו באופן הזה, אולי בגלל שזה נשרף לאט יותר, לא יודע.
למרות שמאוד נהניתי לעשן קנאביס ג’מייקני אסלי, אני חייב לציין שזה לא מיסטל אותי כמו החומר שנהגתי לצרוך בארה”ב. אולי בגלל שזה גידול חוץ, אולי בגלל הגנטיקות שהולכות שם. ושלא תבינו אותי לא נכון – אין לי שום תלונות חלילה, אני יודע גם להעריך קנאביס שלא מפחלץ לך את הצורה ומשאיר אותך מספיק חד וצלול בשביל לתפקד.
בלובי של בית המלון רבץ באופן קבוע בחור חביב בשם ג’ימי. למרות שהוא טען שהוא בן 45, הייתם יכולים בלי בעיה לתת לו גם 60 ואף מעבר. החזות המבוגרת שלו ותווי פניו מלאות הקמטים עוררו בי תהיות כיצד הוא הגיע למצב הזה. אמנם הוא לא נהג לעשות הרבה מעבר ללשבת על התחת בכורסה הקבועה שלו, לבחון ישבנים של תיירות אמריקאיות ולעשן גראס כל היום, אבל אני מכיר לא מעט אנשים בשנות הארבעים לחייהם שעושים את אותו הדבר פחות או יותר גם בארץ ונראים מאה אחוז. מאחר וג’ימי היה גם ספק הגאנג’ה העיקרי של כל התיירים הפוקדים את המלון יצא לי באופן טבעי להיות בחברתו ולהתיידד עימו. הוא הכיר לי נהג מונית מקומי שהיה נחמד מספיק בשביל להציע לי לראות “Plantation” (צמחיה) –
“What Plantation?” שאלתי אותו, כאילו שלא היה לי מושג לאן הוא מכוון – “Ganja man – Do you want to see ganja plantation??”
איזה כיף לי. אחת מהסיבות המרכזיות שבעקבותן הגעתי לג’מייקה הייתה התקווה לצפות בשדה קנאביס צומח פרא בטבע כמו שרק במקומות כאלה ניתן למצוא. והנה אני כאן, מבלי להתאמץ יותר מידי בחיפושים ובירורים וכמו מלאך משמיים מגיע נהג המונית הזה ומציע להגשים לי את החלום הקטן שלי תמורת 100 דולר. כמובן שהגנים הישראלים שלי היו חזקים ממני והייתי בכל זאת חייב להתמקח על המחיר (שבלי קשר היה גבוה למדי עבור השכרת מונית לחצי יום שמה) והצלחתי לסגור איתו על טיול לשדה הקנאביס ב-60 דולר, כשעל הדרך אנחנו עוברים גם בעיר על-מנת לקנות לי עדשות מגע שבדיוק אזלו לי.
לאחר כארבעים דקות נסיעה הגענו לאיזו חורשה. הנהג עצר רגע את הרכב, הגניב אלי מבט ושלף את הטלפון הסלולארי שלו (למקרה שתהיתם – זה היה רחוק מלהיות אייפון). לאחר שתי דקות שיחה המשכנו בנסיעה עוד כרבע שעה שבסופה הגענו למעין קרחת יער. הנהג החנה את המונית מול איזו גבעה קטנה וכיבה את המנוע. תהיתי לעצמי מה הוא עושה – הבטתי ימינה שמאלה ולא היה שום זכר לצמחי מריחואנה. התחלתי להאכיל את עצמי סרטים בראש שאולי זה הכל היה תרגיל בשביל לשדוד אותי, הרי הייתי לבדי, ואם נהג המונית היה רוצה, שום דבר לא מונע ממנו להפשיט אותי מבגדי ולרוקן את מה שיש לי בכיסים. המחשבות המטרידות הללו רצו לי במהירות בראש, האנדרנלין זרם בגוף, ואז הוא דפק אלי חיוך מסביר פנים ואמר: “Come on – let’s go see ganja plantation”. שנינו יצאנו מהרכב והתחלנו לטפס על הגבעה ממול, הפחד עדיין אחז בי אולם ככל שעלינו במעלה הגבעה הפרנויה ירדה אט אט ובמקומה נכנס בי משהו אחר, משהו מוכר… אחחח הריח האהוב עלי, הניחוח המושלם – קנאביס!
לא יכולתי להחזיק את עצמי ולהמתין לנהג המונית – מיד פתחתי בריצת אמוק במעלה הגבעה. כשסוף סוף הגעתי לפסגה (זה היה פחות מחצי דקה אך הרגיש כמו נצח) נחשפתי למחזה מרהיב מאין כמותו: שדה ענק של כמה אלפי צמחי קנאביס. אמנם רובם המוחלט היו עדיין צעירים ובשלב מוקדם יחסית של מחזור החיים שלהם אבל לי זה ממש לא היה אכפת, קיבלתי את מבוקשי – אינספור צמחי קנאביס בסביבה הטבעית שלהם. גודלים פרא ללא כל הפרעה מצד גורמים אנושיים שמסיבה לא ברורה הרגישו בנוח לקחת בעלות על הטבע ועל מה שאלוהים ברא. כאן הם בטוחים, כל-כך טוב לראות שנותרו עוד מקומות בעולם שלנו שהממסד עוד לא הספיק להשחית בהגדרות חשוכות ופרימיטיביות של “חוקי” ו”לא חוקי”.
ג’מייקה אהובתי – שלא תשתני לעולם…
צפו בסרטון עם קטעי וידאו ותמונות בלעדיות של נוח פלטניק מנגריל, ג’מייקה:
(במידה והסרטון לא עולה מופיע פשוט עשו “רענן” לעמוד)
לקינוח, רק בשביל להבין מעט מהאווירה באי הקסום הזה – מדריך הטיולים הכי מצחיק שייצא לכם לפגוש בחיים מסביר על “האבן של בוב מארלי”:
