על קנאביס ויצירתיות – מחקר ועדות אישית מפי מוזיקאי

“במשך דורות רבים התווכחו מוזיקאים המשתמשים בסמים עם כאלה שלא, בקשר להשפעת השימוש בסמים על היצירתיות המוזיקלית. האם הסמים הופכים אותך ליצירתי יותר, או שפשוט אנחנו חושבים שאנחנו יצירתיים יותר כשאנחנו מסטולים מפני שכושר השיפוט נמוך באופן משמעותי? האם מוזיקה באמת נשמעת טוב יותר ומקבלת משמעות חזקה יותר כשאנחנו מסטולים, או שהמוחות הקטנים, המסכנים והמושפעים שלנו אסירי תודה עבור כל דבר שיכול לחתוך דרך הערפל?”

קנאביס ויצירתיות

קנאביס הוא החומר הלא חוקי הפופולרי ביותר בעולם בקרב אנשים מכל שכבות האוכלוסיה וביניהם גם אמנים ויוצרים מהשורה הראשונה כמו בוב מארלי, בוב דילן, הביטלס, פינק-פלויד, מאיר אריאל ועוד ועוד.

רוב מוחלט של המוזיקה אותה אנו כל כך אוהבים, הסרטים הטובים בעולם ואפילו המצאות מדעיות חשובות, פותחו תחת השפעה של חומרים המכונים “סמים”.

הגדולים מכולם (ציור: עידו בר זכאי)
הגדולים מכולם (ציור: עידו בר זכאי)

השפעות עישון הקנאביס על היצירתיות

לאור העובדות הללו, היה מעניין לגלות מחקר בנושא השפעות עישון הקנאביס על היצירתיות.

באוניברסיטת לונדון החליטו שאפר (Schafer) ועמיתיו לבדוק את הקשר שבין צריכת מריחואנה וחשיש ליצירתיות. הם רמזו שהקנאביס גורם להופעת סימפטומים פסיכוטומימטיים (סכיזואידיות), שבמשך הזמן עלולים להוביל לקישור רעיונות לא קשורים לכאורה, היבט של חשיבה סוטה הנחשב לעיקרי בחשיבה היצירתית. מצב תודעתי חלופי שנוצר בהשפעת הקנאביס עשוי להוביל להשתחררות מהחשיבה הרגילה, ובכך להגביר את הסיכוי לייצר רעיונות חדשניים או אסוציאציות.

ויינר (Weiner), לדוגמה, ציין “משימושם של האינדיאנים של אמריקה בפיוטה, עד שימושם של הסינים ביין שזיפים, שימושו של קולרידג’ (Coleridge) באופיום, וצריכת האלכוהול של המינגויי (Hemingway), אנשים יחידים גילו שרגשות מוגזמים ופרספקטיבות חלופיות שהם חוו כתוצאה מהשימוש בסמים גירו את יצירתיותם”.

גם זה בטח יעניין אותך

האושר הוא מצב נוסף שככל הנראה ניתן להשיג באמצעות שימוש בסמים. המעצב הגרפי יליד אוסטריה, סטפן סייגמאסטר (Stefan Seigmaster), הסיק מ”קריאתו הרבה” שהשימוש בתרופות פסיכוטראפיות הוא אחד משלושת “הדרכים המוסכמות” לאושר, כאשר שתי האחרות הן מדיטציה וטיפול התנהגותי קוגניטיבי.

אודות מריחואנה, יצירתיות מוזיקלית והקולקטיב הלא מודע – עדותו של מוזיקאי

במשך דורות רבים התווכחו מוזיקאים המשתמשים בסמים עם כאלה שלא, בקשר להשפעת השימוש בסמים על היצירתיות המוזיקלית. האם הסמים הופכים אותך ליצירתי יותר, או שפשוט אנחנו חושבים שאנחנו יצירתיים יותר כשאנחנו מסטולים מפני שכושר השיפוט נמוך באופן משמעותי? האם מוזיקה באמת נשמעת טוב יותר ומקבלת משמעות חזקה יותר כשאנחנו מסטולים, או שהמוחות הקטנים, המסכנים והמושפעים שלנו אסירי תודה עבור כל דבר שיכול לחתוך דרך הערפל?

עולם ורוד אפשר לראות רק דרך עיניים אדומות
עולם ורוד אפשר לראות רק דרך עיניים אדומות

האם יכול להיות שכל אותם האמנים הגדולים הידועים בשימושם בסמים (כמו למשל ג’ימי הנדריקס, הביטלס, פינק-פלויד, לד-זפלין, לואיס קרול, צ’ארלי פרקר ומיילס דיוויס. בארץ הם קצת פחדנים עדיין למעט יוצאי דופן כמו מאיר אריאל.) היו יכולים להגיע לאותן תוצאות ללא תגבור תרופתי? מאמר זה סוקר כמה מההשפעות החיוביות של הסם האהוב עלי, המריחואנה, על היצירתיות המוזיקלית; ובפרט, הוא מתמקד בדרכים בהן מובילה אותנו המריחואנה למצבי תודעה אשר משפרים את תחושת הזהות הקולקטיבית שלנו כבני אדם.

דבר אחד שכל הנגנים צריכים ללמוד הוא כיצד לחרוג מדרכי החשיבה הפשטניות הקובעות מה שנקרא התנהגות “נורמלית”, זה דבר אחד לנהל שיחה רציונלית על דברים חומריים עם מלצרית או מגדת העתידות ממוחשבת, אבל זה דבר אחר לגמרי לבצע את השיחה הזו בארץ של סמלים ארכיטיפים ואופקים מופשטים.

על מנת להפיק משמעות מן המוזיקה, יש ללמוד לקשר חומרים מוסיקליים (לחנים, מקצבים וצורות) עם מציאויות סופר-אישיות – מציאות שבהן אין התייחסות המבוטאת באופן מילולי. בקיצור, התנאים ה”נורמליים” שלפיהם אנחנו מגדירים את עצמנו הם מגבילים מדי מכדי להכיל את הלך הרוח המוזיקלי; מוזיקה דורשת מהתחושה העצמית להפוך למפוזרת, כך שישויות בלתי-מוגדרות יוכלו להיכנס למודעות ולהשפיע בצורה סמויה על משחק הגומלין המורכב בין הרעיונות לרגשות בשעה שהם זורמים תחת פני שטח של מאורעות מוסיקליים. כולנו אוהבים לצאת מתוך עורנו מדי פעם ולשוטט במסדרונות האפלים של העצמנו הפנימי; אנו רוצים לעשות זאת מפני שאנו יודעים כי בחלק ניכר מחיינו העצמיים במרחב הרב-ממדי אנחנו נמצאים באותם מסדרונות חשוכים כמו ביום ראשון של התודעה הרציונלית.

הגורואים אומרים שסמים יכולים לקחת אותך אל אלוהים, אבל אתה לא יכול להישאר שם; עם זה אנחנו חייבים להסכים, אבל בימי הזוהר של שיגעון שנות ה-60 של המאה ה-20, העובדה שמריחואנה מקדמת נזילות על-טבעית של הגדרת אגו, ללא שנים של מדיטציה ומשמעת, נראית כמו עסקה לא רעה בכלל.

קנאביס ומוזיקה
קנאביס ומוזיקה

רובנו מודעים לכך שהתחושה העצמית שלנו משתנה על פי מצבי הרוח שלנו, ומרביתנו, מעשני המריחואנה, יודעים שהמריחואנה מאפשרת לנו לבחור מתוך לוח רחב של מצבי רוח כפי שתשומת הלב שלנו מרחפת דרך רמות שונות של תודעה. השאלה היא : כיצד קשורה המוזיקה לרמות אלה, ומה מציעה לנו המריחואנה כאשר אנו יוצרים מוזיקה או מאזינים לה, שאינו זמין לנו כאשר אנו נמצאים במצב היותר נורמלי, בו האגו יציב?

בתור אמן יצירתי, כתבתי כמות עצומה של מוזיקה בזמן היותי מסטול, וכמות עצומה של מוזיקה בהיותי לא מסטול. אני מרגיש שמבחינת איכות, אלה שני מצבי היצירה הם בעצם זהים – סוג אחד של מוזיקה טוב באותה מידה, עשוי היטב, בעל הבעה, בדיוק כמו השני. יחד עם זאת, לא יכול להיות ספק כי, באופן יחסי, בשני המצבים המיקוד היה בנושאים שונים מאוד: גיליתי שהמוזיקה שלי במצב הרגיל נוטה להגביל את עצמה לתחום סגנונות מסוימים, לבחון את הקשרים המילוליים בין חומרים מוזיקליים מקוריים, ולפתח מערכת יחסים בלתי נפרדת בין החלקים; המוזיקה שלי במצב מסטול קיבלה ביתר קלות חומרי נגינה קיימים שהושאלו ממגוון רחב יותר של ניבים מוזיקליים, הרחיבה את גבולות הסגנון של המוזיקה כדי להקיף מגוון רחב יותר של אפשרויות בהקשר יחיד. במילים אחרות, המוזיקה שלי במצב מסטול ניגשה לחלק גדול יותר מהזיכרון המוזיקלי הכללי שלי כדי לפתור בעיות מוזיקליות, בעוד שהמוזיקה שלי במצב רגיל הסתפקה בחיפוש תשובות בתחום שיפוט מוגבל יותר.

חשוב לזכור שצריך לקחת מכל הסוגים כדי ליצור עולם. אני לא מציע שמלחיני ומאזיני מוזיקה יהיו מסטולים כל הזמן, יותר ממה שאני מציע שאנשים יעסקו בענייני היומיום שלהם במצב תודעה טרנסנדנטלית. יש מקום בעולם הגדול והרחב להבעות המוזיקליות שנובעות מהגדרת-אגו מקובעת בדיוק כמו שיש מקום לשעונים מעוררים; זוהי אינה בהכרח שאלה של טוב לעומת טוב יותר. אני רוצה להדגיש, עם זאת, שהיקום הוא גדול מאוד, וככל שנקבל שלבים שונים של מציאות כך נקבל יותר מהחיים.

קנאביס ומוזיקה

כדי להיכנס יותר לעניינים, הבה נתבונן בכמה מהדרכים הספציפיות בהן משפיעה המריחואנה על הדרך בה אנו מאזינים למוזיקה:

(1) אחת מהשפעות המריחואנה על התפיסה המוזיקלית קשורה לדרך בה משתנה תחושת הזמן שלנו: באופן כללי, כאשר אנחנו מסטולים, אנו חווים האטה בקצב הזמן. אני לא בטוח, אבל אני חושב שזה אומר שקצב החשיבה שלנו מוגבר, אולי בגלל היטשטשות האגו, ההיהפכות לאחד עם הנפש הארגונית של הקולקטיב הלא מודע משתחררת מהמגבלות הפיזיקליות של המוח האינדיבידואלי. כאשר תחושת הזמן שלנו מואטת ואנחנו מסטולים, נדמה שאירועים מוזיקליים מתרחשים בקצב הרבה יותר מהנה, ונותנים לנו אפשרות להבחין בכל מיני סוגים של פרטים שהיינו מחמיצים אם היינו במצב רגיל. יש גם רמה גבוהה יותר של אינטגרציה של פרטים אלה לתוך זהות מוזיקלית הוליסטית אשר מהדהדת במשמעות אנושית עמוקה יותר. הרבה פעמים אני אכתוב משהו במצב רגיל, שאני לא באמת יכול להבין עד שאני שומע את זה מסטול; איכשהו מצב התודעה המסטול יכול לקבל חומר שיכול בקושי לגרד את פני השטח של התודעה הרגילה. כל החושים הפיזיים מגורים על ידי מריחואנה כך שחוויית החושים של המוזיקה מוגברת מכל הבחינות – התחושה הקצבית או הפורמלית, התגובות הנוירו-מוטוריות, ובמיוחד הרגישות לאיכות הצלילים.

(2) כמובן, מיותר לציין שהממצאים הקולקטיביים בקטע מוזיקלי ספוגים תהודה טיפוסית; אך במהלך ניסיון הסמים, במיוחד מכיוון שהזמן מאט, לנושא ניתנת האפשרות להגיב ברמה עמוקה יותר על ארכיטיפים, ויתר על כן, ליצור קשרים מילוליים בין הסמלים והנושאים הפילוסופיים או הדתיים המופשטים. ניסוי הסמים במוזיקה, אם כן, עשוי לחשוף באופן פוטנציאלי את המסתורין העיקרי החבוי במוזיקה, למוחו הנסוג של המאזין.

(3) אחת האטרקציות המרכזיות של המריחואנה היא יכולתה להגביר את החוויות החושניות, לגרום לדברים לקבל טעם טוב יותר, להישמע טוב יותר, הסקס נהדר, וכן הלאה. אל תשכחו, עם זאת, במצב התודעתי הקולקטיבי יש תוצאה פיזית מאוד, אולי לא במצב התודעתי עצמו, אך בהחלט באופן שיכול להדהד בגוף. תחושת המוזיקה המהפנטת והשבטית נמצאת עמוק בבטן שלנו ומתקשרת עם גופנו בצורה מוכתבת אך משמעותית, אנושית, ואמתית מאוד.

(4) אם מדברים על התודעה השבטית, כדאי לבדוק את התופעה הנקראת בשם “קשר גבוה”. רובנו המעשנים חווינו חוויות כמו כניסה לחדר מלא אנשים מסטולים שמשתפים את תחושתם אפילו ללא שתייה. אולי למצב נפשי אליו נכנסים כתוצאה משימוש במריחואנה דווקא יש את היכולת לחצות גבולות אישיים ולעורר תנודות נפשיות אוהדות בנושאים המקבלים. אלה הוותיקים מביננו זוכרים את תיאטרון פוקס בלוס אנג’לס בימי הזוהר שלו, כאשר היינו יכולים ללכת לקולנוע ולמצוא מישהו מעביר ג’וינט בכל שורה. גם אם לא הייתם מקבלים כלום (מה שהיה בלתי אפשרי למדי, אלא אם לבשתם מסיכת גז) אלה היו סרטים נפלאים! האם ההשפעה הזו של המריחואנה על קבוצות של אנשים אומרת לנו משהו על הפונקציה של קהלים בהיבט של חפצים משותפים ?

(5) כמובן, דרך אחרת לומר “הגדרת אגו נזילה” היא “צמצום דיכוי”. הסיבה העיקרית שאנשים מתמכרים לתרופה כלשהי (במיוחד לאלכוהול) היא מפני שזה עוזר להם להשתחרר מן הדיכויים היומיומיים והאישיים מהם הם לא יכולים להתנער בלי קצת עזרה מחבריהם. דיכויים אלו יכולים ללבוש צורה של התנהגות חברתית, שחרור אשר לעיתים קרובות תוצאתו היא התנהגות אנטי חברתית, אך דיכוי יכול ללבוש גם צורה של מצב מחשבי קונבנציונלי. מאותן מוסכמות חשיבה אנשים כמו קן קסי פרנקסטרס וטימותי לירי ביקשו לשחרר את עצמם בשנות ה-60. אולי הדרך בה הופכת המריחואנה זיכרונות לזמינים, זיכרונות כאלה שהאישיות בדרך כלל שומרת כלואים, היא היתרון הברור ביותר של מצב נפשי נסוג. אין ספק כי לחץ הפרפקציוניזם, שהוא לעתים קרובות כל כך מאפיין של מזג אמנותי, נפגע קשות עקב שימוש במריחואנה, ומבול זיכרונות המציף את מוחו של מעשן ומייצג מגוון משמעותי של חומרים רוחניים. הבעיה היא שהזיכרון לטווח קצר נפגע באופן כזה שניתן בקלות לשכוח מיד מה שזכרתם, אלא אם אתם ממש מקדישים תשומת לב.

שאלות חשובות שצריך לשאול הן: עד כמה השימוש בסמים משמש לתמיכה? כמה עולה הפתרון המהיר לניוון כוח הרצון הפנימי שלנו? האם השימוש בסם למטרת שינוי מצב פסיכולוגי הופך למחסום-עצמי בין האני לבין מצבים נפשיים גבוהים יותר?

זה עלול להיות נכון, כפי שהרופאים והגורואים טוענים, שחוויית הסם נוטה להיות פחות ופחות משפיעה לאחר זמן מה, מפני שצריך לקחת יותר ויותר ממנו כדי להגיע לאותו מצב נסיגה של המוח (בגלל זה כל הפוליטיקאים אומר שמריחואנה מובילה לסמים קשים יותר). אני, לעומת זאת, עישנתי מריחואנה לסירוגין במשך עשרים וחמש שנים, ואני עדיין יכול לקבל את היתרונות שאני רוצה ממנו. בתור אדם דתי, אני יודע מהו הסיכון שאני לוקח באמצעות קיצור הדרך לאלוהים, אבל אני מרגיש שחוויית הסמים יכולה להיחשב כצעד הראשון אל עבר חוויה שבה כוח הרצון שלי יכול לתמוך ולדחוף למצבים נפשיים גבוהים יותר כשצריך, אך יכול גם להישאר בתור חווית פנאי בלבד, כאשר יש צורך באחת כזו.

כל עזר בו אתם משתמשים עלול להחליש את כוח רצונכם, אם אתם מתירים לכוח רצונכם להתנוון. עם זאת, בעידן הנוכחי והגס, כאשר האגו צריך לחזק את עצמו כל הזמן באמצעות צורות חדשות קשיחות, כדי לעמוד בפני מתקפות של סוציאליזציה טכנוקרטית, זוהי הקלה מבורכת שיש כלי כמו מריחואנה, אשר יכול להקל עלינו בחזרה למצב נפשי טבעי יותר אשר מזמין את הדחפים היצירתיים ותחושות השייכות לעולם גדול יותר.

צ'ה גווארה וג'ון לנון

המשך קריאה
Back to top button
x
Close

אופס!

אנא בטלו את חוסם הפרסומות כדי לצפות בתוכן באתר